הזנות היא פדופיליה ממוסדת

מה שקורה בזנות ברוב המקרים הוא שגבר מבוגר קונה גוף של ילדה. רוב הנשים נכנסות לזנות מתחת לגיל 18. רוב לקוחות הזנות הם גברים מבוגרים. לכן בפועל הזנות הינה מוסד חברתי שמאפשר לגברים מבוגרים גישה נוחה לגפן של ילדות ונערות. אין תמה אם כך לנוכח השיעורים הגבוהים של פגיעות מיניות בילדות. בזנות מתבצע אונס של ילדות בזנות תחת מסווה דק של חילופי כסף.  גברים מכל שכבות הציבור משתמשים בגופן של ילדות ונערות שנקלעו לניצול  אכזרי בזנות משום שהיו במצוקה. אין תמה איפה שאנו חיים בחברה שבה אונס של ילדות הוא אפידמיה חברתית.

מודעות פרסומת

בואו נחזיר לעצמנו את גופנו – סוזי אורבך לכבוד יום האישה הבינלאומי ה- 100

כפסיכותרפיסטית מומחית לטיפול בנשים אני פוגשת בקליניקה מידי יום את שנאת הגוף של נשים.  רוב הנשים, בעיקר נשים צעירות ונערות, עסוקות באופן מופרז עם גופן, רובן אינן מרוצות ממנו, ועוסקות באופן כפייתי בדיאטות ובעיצוב הגוף. אי שיבעות הרצון מהגוף הופכת להיות נושא מרכזי בשיחות הטיפוליות. נשים מבטאות דרך גופן שנאה עצמית וחוסר ביטחון עצמי. לכן  בחרתי לתרגם את דבריה של סוזי אורבך שעוסקים בחרדת הגוף ושנאת הגוף. שימו לב לקמפיין אותו היא מתארות כיצד נערות ונשים צעירות באנגליה נפגשות על מנת להראות את מלחמת-הנגד שהן עושות לנוכח תרבות היופי והדיאטה שמנָכֶרֶת אותנו מגופנו, וגרמת לשנאה עצמית שמכרסמת בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של נערות ונשים בתקופתנו. בתקווה לקמפיינים מסוג זה גם במחוזותינו.

במרכז "חוכמת נשים" מרכז טיפול בנשים  מתקיימים מסלולי טיפול ייחודיים לטיפול בהפרעות אכילה, ובהפרעות בדימוי גוף ושנאת הגוף שכל כך רווחים בקרב נשים. כדאי לתת לעצמנו, או לאחרות היקרות לנו, בעיקר נשים צעירות ונערות מתבגרות, מתנה בצורת טיפול תומך וממוקד בסיוע בשיפור דימוי הגוף ובהפסקת שנאת הגוף וחרדת הגוף. טיפול כזה תורם רבות להעלאת הדימוי העצמי והביטחון העצמי.

give us back our bodies

סוזי אורבך (תרגום: ענת גור)

חרדת הגוף (body anxiety)  ושנאת הגוף – וזה כך – בואו לא נייפה את זה, מכרסמות בביטחון העצמי של נערות ונשים. עבור אלה מאיתנו שעוסקות בדרכים שונות בגוף הנשי במהלך העשורים האחרונים, יום האישה הבינלאומי ה – 100 הוא חגיגה שכרוכה ברגשות מעורבים.

ברור שעברנו דרך ארוכה, אולם בזמן שאנחנו זועמות ומזדעזעות מדיווחים על כריתת הדגדגן, על אלימות שיטתית כלפי נשים במשפחה, וסחר בנשים, אנחנו לעיתים קרובות מתעלמות מבעיה שהיא כל כך רחבת היקף, שנתפסת כמובנית מאליה. בעיה שמיליוני נשים סובלות ממנה בשקט. בעיה שאנחנו מעדיפות שלא לתת לה שם.

חרדת הגוף ושנאת הגוף מכרסמות בביטחון העצמי של נערות ונשים. כל בוקר מתעוררות מילוני נשים בעול ם המערבי, בודקות את הבטן שלהן, ותוהות אם זה הולך להיות יום טוב, או יום רע ביחס לאוכל. הן הולכות לראי והן ביקורתיות. הן מתכננות ללכת להתעמל, לרוץ או לעשות משהו על מנת לשמור את הגוף שלהן. הגוף שלהן אינו משהו שהן אוהבות, מחבקות, אלא משהו לריב איתו , להתקוטט איתו. הן גדלו באווירה שבה חוסר שביעות רצון ביחס לגוף והצורך לשנות אותו הם הנורמה.

הגוף הפך להיות ממוסחר. כל חלקה בו נבחנית בקפדנות. מהשפתיים ועד השיער, מהבהונות ועד הצוואר, מהישבן ועד המרפקים. ישנם טיפולים מגוונים לשנות את התהליכים הנורמאליים של ההתפתחות – בין אם את צעירה ומנסה להיראות מבוגרת יותר, ובין אם את מבוגרת ומנסה להיראות צעירה יותר.

הרבה כסף נשפך על אי הנוחות הזו ביחס לגוף. יש מי שמעוניין להנחיל את אי הנוחות לילדות צעירות יותר ויותר. כיום ישנן סדרות איפור עבור ילדות בנות 6. המסר שמועבר לילדות אלה הוא שתחושה חיובית ביחס לגוף תמיד כרוכה בשימוש במוצרים שקשורים בתעשיית היופי. כמובן שזה לא רק תעשיית היופי, אלא גם הסטיילינג, הדיאטה, ניתוחים קוסמטיים, אופנה ותעשיית עיצוב וחיטוב הגוף. כל התעשיות הללו שנשענות על מכירת מקסימום של מוצרים מתעשרות מנערות ונשים שמרגישות רע עם ההופעה החיצונית שלהן.

אין שום מסתורין סביב השאלה מדוע אנחנו מרגישות כך. דימויים ויזואליים לא ריאליים שוטפים אותנו ברחובות ובמסכי המחשב והטלוויזיה. אלה מעודדים אחידות בדימויים דיגיטליים "מועדפים" של נשים. דוגמאות שאין להן שום קשר למציאות של חיינו. אנחנו מתוארות כמושכות, מגָרות, מפתות, דקיקות, נטולות שיער גוף.

נערות רואות את ההשתקפות שלהן, ולכן הן מנסות לשנות את עצמן, לחקות את מה שהן רואות. ביום ששי שעבר בלונדון הגיעו נערות צעירות מכול רחבי המדינה להראות מה הן עושות על מנת להיאבק בעריצות הזו, ולייצר תרבות ויזואלית חדשה. הייתה שימחה בחדר כאשר הן הראו את מלחמת –הנגד שלהן, והעזו לאהוב את גופן. כולנו נשבענו לעצור את ההתפשטות של שנאת הגוף הנשי בכול העולם. זה אינו מאבק קל. זה אינו טריוויאלי. כולנו יודעות עד כמה זה אוכל אותנו. זו הסיבה שאנחנו עושות את הקמפיין הזה.

הצטרפו אלינו כדי לקבל את הגוף שלנו בחזרה !

 

סוזי אורבך  היא פסיכואנליטיקאית פמיניסטית.  מחברת הספר: Fat is a feminist issue . מייסדת משותפת של המרכז לטיפול בנשים בלונדון (Women Therapy Center) והמכון לטיפול בנשים בניו יורק (Women Therapy Center Institute). היא אקטיביסטית שפועלת לסייע לנשים  לשפר את תחושת הערך העצמי ודימוי הגוף.

 ד"ר סוזי אורבך, פסיכולוגית ומבקרת פמיניסטית, מחברת רב-המכר "לא עוד דיאטה, השמנה מהיבט נשי" (הוצאת מודן, 1979)

ד"ר סוזי אורבך, אחת המבקרות החריפות של עריצות הרזון, מזהירה שנשות העולם המערבי נמצאות במצב חירום קריטי. הן מרעיבות את עצמן, שונאות את הגוף שלהן, ומלמדות את בנותיהן לחיות חיים שלמים של אובססיה. זו מגפה, טוענת אורבך, וחובה לעצור אותה." (ארנה קזין, מתוך ריאיון שהתפרסם ב"גלריה" ב"הארץ", 24 באפריל 2001)

ד"ר סוזי אורבך בוחנת את הגוף הנשי כזירה פוליטית שבאמצעותה ניתן להבין את בעיית הפרעות האכילה. הפרעת אכילה איננה בעיה אישית כי אם תופעה תרבותית רחבת-היקף, היא טוענת, שנובעת ממתקפה בלתי פוסקת על גוף האישה.

"התפוח המורעל" – יחסי אמהות בנות והשפעתם על הטיפול בנשים

התפוח, שחציו מתוק וחציו מורעל, בו מאכילה האם החורגת את שלגיה, מסמל את מורכבות הקשר בין אמהות ובנות בתוך תרבות גברית.  אגדות הילדים: שלגיה, סינדרלה והיפיפייה הנרדמת משקפות את דמות האם המגבילה, התחרותית עם הבת, וזו שהופכת אותה לשפחה.

בעבר, לאורך היסטוריה נשכחת קודש המיתוס של דמטר ופרספונה שבמרכזו הקשר החזק שבין האם והבת, והן היו במרכזם של פולחנים רבים.  אולם חגיגות אלה לכבודן של אמהות ובנות נפסקו. דמטר – האם –  נושלה מן הכוחות שהיו נתונים בידיה. מעתה לא הייתה עוד האלה – האם.  מעתה הופיעה דמטר רק כדמות אם חורגת, על פי רוב אכזרית, או בדמות מכשפה הבאה לרדוף ילדים בסיפורי אגדה או בסיוטי לילה.

ומה עלה בגורלן של פרספונה ופסיכה והבתולה מריה ? הן הפכו לסינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת, שאותן דנה דמטר, בדמות האם החורגת, לביתיות מאולפת ואילמת. וכולן פנו לנסיכים או לאבירים, להצילן מהשתלשלות עניינים מוזרה זו.  (צ'סלר, 1987, עמ' 16).

 הפתרון באגדות הילדים, ליחסי האם עם הבת היא בדמות הנסיך שמרים את הבת הגיבורה, ומייצג לא רק הגשמה מינית, אלא גם המלטות ממצב האישה הנחות. כל בת מעודדת על ידי הפנטזיה שהיא תהיה יוצאת מן הכלל, בכך שהיא – כנסיכה – תבחר על ידי הגבר להיות מורמת מעל העבדות של הקיום הנשי, העבדות שבה נתונה האם. לדברי ג'ודית הרמן והלן בלוק לואיס – אימהּ, הפופולאריות של אגדות הילדים בימינו, מעידה על חשיבות הזעם של הבנות כלפי אמהותיהן, ועל  הניסיון שלהן להסתמך על גבר חזק לצורך הצלתן.

 ההרצאה תדון ביחסי אמהות בנות בראי התרבות, הספרות והפסיכואנליזה, ובהתמודדות עם השפעת יחסים מוקדמים אלה על יחסי הטיפול עם נשים. הן הספרות המקצועית, והן הספרות הפופולארית ואגדות הילדים, עוסקות באובדן האם לבת ואובדן הבת לאם, בתוך תרבות גברית שמדירה את שתיהן מכוח, ומאילנות יוחסין. מורשת האמהות היא מורשת של חולשה, תלות וכניעה לגבר.

ביחסי הטיפול המטופלת, אך גם המטפלת, נושאות בתוכן את "הילדה הקטנה שבפנים", הילדה  -שכתוצאה ממערכת היחסים המוקדמת והמורכבת עם האם – נושאת בתוכה את הרעב להזנה (nurturance), את הכמיהה לדמות אם חזקה וקומפטנטית, את הכעס האינהרנטי ביחסי אמהות בנות, ואת הקנאה והתחרות בין נשים.

בהרצאה אבחן את יחסי ההעברה וההעברה הנגדית הקשורים ליחסי אמהות – בנות, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסיכותרפיה עם נשים. ונראה כיצד ניתן להפוך את יחסי הטיפול ל"מרחב מעבר" שבו ניתן לחוות הכרה הדדית והעצמה הדדית, במטרה להפוך את הטיפול עם נשים לזירה אמיתית של טרנספורמציה אישית וחברתית.

 יחסי אמהות בנות הינם מערכת היחסים הבסיסית והמרכזית ביותר בחיים של נשים. כולנו בנות לאימהות, וחלקנו גם אימהות לבנות. כיום מתפתחות ההבנות שיחסי אמהות בנות נמצאים במוקד של הבריאות הנפשית, אך גם הגופנית, של כל אישה. כפי שאומרת רופאת הנשים ד"ר כריסיטאן נורתרפ בספרה "חוכמת אמהות – בנות", אפילו לפני שנולדנו, כשעוד היינו ברחם,  אימנו סיפקה לנו את הניסיון הראשוני של הזנה  (nurturing).  אימנו היא מודל התפקיד הנשי הראשון והחזק ביותר שלנו, וממנה למדנו מה זה להיות אישה, וכיצד לטפל בעצמנו ובגוף שלנו.

הקשר אם – בת עם כל היופי שלו, הכאב והמורכבות, מעצב את הבסיס למצב הבריאות הנפשית והגופנית של כל אישה. יחסים ראשוניים אלה נותנים את חותמם על כל תא של הווייתנו לאורך החיים. מערכת יחסים זו כורכת בתוכה אהבה וקירבה גדולים, יחד עם כאב, אכזבה וכעס בלתי נמנעים. 

ביחסי הטיפול עם נשים מערכת היחסים החדשה שמתפתחת בחדר הטיפול צופנת בתוכה את התקווה לשינוי.  כל אישה שמרפאת את עצמה עוזרת לרפא את כל הנשים שהיו לפניה ואת כל אלה שיהיו אחריה.

  יחסי הטיפול עם נשים כוללים בתוכם את הפוטנציאל לרפא את מערכת היחסים בין אמהות ובנות בשתי דרכים מרכזיות:

  1. עצם יצירת מערכת היחסים החדשה בטיפול תוך הקפדה  שתהווה חוויה מתקנת למלכודות הנפוצות ביחסי אמהות – בנות. לצורך כך עלינו להכיר את הדינאמיקות האופייניות ליחסים אלה, להכיר ולרפא את הילדה הקטנה שבפנים – זו שכמהה להזנה אימהית שיטתית – שבתוכנו – המטפלות. ולאפשר לעצמנו, ומתוך כך לנשים המטופלות שלנו, לעבור טרנספורמציה לתוך מערכת יחסים בין שתי נשים שבתוכה שתיהן יכולות לצמוח.
  2. סיוע למטופלת לרפא את היחסים עם אימה. לצורך כך הבת חייבת קודם כל לזהות, ולתת שם לרשת הנפוצה  של הציפיות, הצרכים וחוסר התקשורת שבה היא ואימה חשות לכודות. ולאחר מכן היא צריכה להתבונן מעבר אל מתחת לפני השטח של התנהגות האם, ושל התגובות הרגילות שלה לכך. כאשר היא תעשה זאת היא תוכל לראות שההתנהגות שלה (ושל אימה) נובעות מהמורשת התרבותית שלנו לגבי נשים. להעריך את זה – זה הצעד הראשון שאנו יכולות לעשות לקראת החלמה.

 אם ובת בתוך תרבות גברית

הדרישות החברתיות של הבדלים, נחיתות, כפיפות, ופאסיביות מייצרות הרבה רגשות מורכבים. נשים, לעיתים קרובות, לא חשות שלמות, עצמאיות או טובות בתוך עצמן. הן חשות פחד מצרכיהן הרגשיים, מחוסר הביטחון והתלותיות, הן מלאות פחד ואשמה ביחס למיניות שלהן, הכמיהה לעצמאות, הזנה, וכוח. הדרישות החברתיות של הפטריארכיה מקיפות את הילדה מרגע שהיא נולדת. משמעות הדבר שלאם יש פסיכולוגיה מיוחדת שמועברת לביתה. 

 נקודת מבט פסיכואנליטית – פמיניסטית

לואיז אייכנבאום וסוזי אורבך (Eichenbaun & Orbach, 1982), מייסדות המרכז לטיפול בנשים בלונדון (Women Therapy Center), מתייחסות ליחסי אם –בת כמעצבים את ההתפתחות הפסיכולוגית של נשים, ונותנות כלים ליישומים הקליניים של התיאוריה על אמהות – בנות. לדבריהן, אמהות ובנות שותפות לזהות המגדר, לתפקיד החברתי, ולציפיות החברתיות.  שתיהן אזרחיות מדרגה שנייה בתוך תרבות פטריארכאלית, ובתוך המשפחה. במהלך האמהות לבת האישה מגדלת את ביתה להיות כמוה, בעוד שבאמהות לבן האישה מחנכת את הילד להיות אחר. בגלל הנסיבות החברתיות של המגדר נשים, באופן בלתי נמנע , מתייחסות אחרת לבנים ולבנות. הרבה מההבדל הוא מכוון ומוכתב על ידי ציפיות תפקידי המין הסטריאוטיפיים. חלק מההבדלים הם סמויים, והאמהות יכולות לא להיות מודעות להם. וחלק מן ההבדלים נובעים  מהרגשות הלא-מודעים של האם ביחס להיותה אישה, ולגידול הבת או הבן. הנקודה הברורה והחשובה ביותר היא, שכל האמהות היו בנות בעצמן, וגודלו על ידי האם להיות אמהות בעצמן. כל האמהות לומדות מאמהותיהן על מקומן בעולם. בכל ניסיון נשי נמצא הזיכרון, מודחק או אקטיבי, של המאבק שהיא נאבקה עם אימהּ במהלך התהליך של להפוך לאישה, הזיכרון  של הלמידה לרסן את הפעילות, ולכוון את תחומי העניין בדרכים מיוחדות.

המשחק הפנימי בין הרגשות המודעים, והלא מודעים, ביחס להיותה גם אישה וגם בת, הנו חלק חיוני ממה שהאם מביאה להזנה האימהית (maternal nurturance). לכן הפסיכולוגיה של התינוקת כרוכה בתחושת העצמי (sense of self) של האם.

"הילדה הקטנה" שמודחקת בתוך האם

  • האם, באופן לא מודע, מתנהגת כלפי הצרכים של הבת באותה דרך שהיא מתנהגת כלפי הילדה הקטנה שבתוכה.
  • הילדה הקטנה הופכת להיות ייצוג חיצוני של חלק זה בתוכה, שהיא למדה לא לאהוב ולהכחיש. הקומפלקס של הרגשות, שהוא תוצאה של החסכים של האם במהלך חייה, מכוון פנימה במאבק לשאת ולתת עם הילדה הקטנה שבתוכה, ומושלך החוצה על הילדה.

פיליס צ'סלר

בספרה "נשים ושיגעון" שיצא לאור בשנת 1972 טוענת פיליס צ'סלר לראשונה שרוב הנשים הינן בנות יתומות מאם. צ'סלר טוענת שבנות לא mothered לתוך הרואיזם, ולא יורשות שליטה אימהית על אמצעי הייצור והרבייה. גם המרג'ר הדמטריאני, וגם הבריחה של הבת מההתמזגות הזו, נתפסים בדרך כלל כ"שיגעון" (ראו מאמר שלי על ספרה של פיליס צ'סלר "חוסר אנושיות של נשים כלפי נשים").

 כעס ביחסי אמהות בנות

  • פרויד זיהה את הכעס ביחסי אמהות בנות ויחס אותו לתסביך הסירוס.
  • ג'ודית הרמן ואימהּ הלן בלוק לואיס כתבו על הכעס ביחסי אמהות –בנות מננתחות את הכעס הזה כקשור לקונטקסט החברתי-תרבותי הרחב שבתוכו צומח הכעס הזה. לדבריהן הכישלון של הפסיכואנליזה לזהות את ההקשר הרחב של התפתחות הכעס גורם לכך שזה נראה כאילו הקונפליקט בין אמהות ובנות מולד בתוך הג'נדר שלהן, ולכן נראה כבלתי אפשרי לפתרון. זו הטעות שפרויד עשה שמתוקנת כיום באמצעות פרוש מחדש של פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות.
  • מה שמהווה את הכעס הזה זו תגובה עמוקה, לעיתים לא מודעת, ביחס לחוסר הצדק שבמעמד הנחות של נשים, ותביעה מרומזת שאם מזינה אמיתית צריכה להיאבק כנגד הנחיתות שלה, ושל ביתה.

 הנוסחה של פרויד מקבלת משמעות חדשה כאשר היא מפורשת מחדש כתיאור של הדרך שבה ילדים מתנסים בסתירה שבין הכוח המזין של האמהות, והכוח השולט של האבות. שני המינים, באופן ראשוני, רואים את האם ככל-יכולה, ולומדים רק מאוחר יותר שהיא נחותה בכוח לעומת האב. כאשר הילדה הקטנה מכירה במשמעות של להיות אישה, בעולם שבו כוח ופריבילגיות שייכים לגברים, זה אכן מזעזע אותה. בו בזמן שהיא מכירה בסטטוס הנמוך שלה היא נדחפת להעריך מחדש את יחסה לאימה.האישה שבעבר נראתה כל-יכולה, מתגלה כמשועבדת וחלשה. הבת מוכיחה את האם בזעם ובאכזבה על גורלן המשותף. זה כאילו שהיא אומרת לאימה: "כיצד נתת לזה לקרות ? למה לא נלחמת חזק יותר למענך ולמעני ?"

יחסי התירפיה עם נשים

  • היחסים הכי משמעותיים שיעלו בטרנספרנס  הם יחסי אמהות בנות
  • לא תמיד זה יהיה מדובר מייד בתחילת הטיפול, וזה לא יהיה מייד ברור, אולם במוקדם או במאוחר זה יעלה ויצטרך לקבל מענה ממושך במהלך הטיפול.
  • הקשר הטיפולי מהווה חוויה מתקנת ליחסי אמהות בנות, ולכן משנה את יחסי האובייקט הפנימיים של האישה

 מערכת היחסים בין המטפלת והמטופלת מרכזית לעבודת התירפיה. שתי הנשים שבחדר קשורות זו לזו, ולמרות שהרבה הדים מיחסי העבר יעובדו בתהליך הטיפול, יש גם  יחסים חדשים, אמיתיים שמתפתחים בין השתיים. מערכת היחסים הזו, שבין המטפלת למטופלת, היא אירוע רב כוח בחיי האישה מהטופלת. זו יכולה להיות הפעם הראשונה בעבורה שהיא נמצאת בסיטואציה שבה מטרת היחסים היא לקבל עזרה מאישה אחרת. זה עצמו מהדהד בתוך תשוקותיה המוקדמות ומעורר געגועים, אשמה וקונפליקט, בו בזמן זה פותח דלתות חדשות ואפשרויות ללמוד לקבל.

יחסי הטיפול מאפשרים למטופלת הגשמה עצמית ואוטונומיה, וזה כרוך בעבודה על המחסומים התוך-נפשיים כמו אשמה, חוסר לגיטימציה, וחוסר תקווה. זה קשור למורכבות של בגידה ואשמה ביחסי אמהות בנות "איך אני יכולה לעשות את מה שלאימא שלי לא היה ?" המטפלת צריכה לעזור למטופלת לזהות את השורשים של העכבות.

החוזק והדאגה (caring) של המטפלת יכולים לתמוך ביכולת של האישה או הקבוצה לגלות ניסיונות ואמיתות. ומאפשרים לנשים לבחון גם רגשות שליליים (קנאה, נקמה, חמדנות ואכזריות), שנתפסים כרגשות "אסורים" לאישה אוהבת, וקשה לנשים לקבלם ולבחון אותם.

לסיכום:

מערכת היחסים בין אמהות לבנות היא מערכת היחסים מרכזית בחייהן של נשים, והיא קשורה קשר הדוק לבריאות הנפשית והגופנית של הבת. הבראת הקשר בין אמהות לבנות עשויה לתרום רבות לשיפור המצב הנפשי והבריאותי של הבת, אותו היא מעבירה גם לבנותיה.

כל אישה שמרפאת את עצמה ואת מערכת היחסים עם אימה תורמת לכל הנשים שהיו  לפניה וכל הנשים שיהיו אחריה. 

ניתן לפנות לטיפול דיאדי אם -בת לעבודה על חיזוק הקשר למרכז חוכמת נשים: www.wtc-anatgur.co.il

פתיחת המרכז לטיפול בנשים

בימים אלה נפתח המרכז לטיפול בנשים ( The Women Therapy Center) בהנהלתי.

המרכז יאחד תחת קורת גג אחת מגוון מומחיות לטיפול בנשים במגוון תחומים: קריירה, פיריון,הריון, לידה ואמהות, יחסי אמהות – בנות, קליניקה לנערות, דיכאון, טראומות מיניות, הטרדה מינית בעבודה ועוד.

המרכז לטיפול בנשים הינו מרכז לפסיכותרפיה ויעוץ שמספק שירותים לנשים ולנערות. המטרה שלנו היא להעצים נשים ונערות לחיות את חייהן בצורה בריאה ומלאת כוחות. הטיפול במרכז מתבסס על הגישות בנות זמננו לטיפול בנשים, גישות אלה מתבססות על הבנת הפסיכולוגיה של נשים, ששונה מהפסיכולוגיה של גברים, והתאמת דרכי הטיפול למאפיינים ולצרכים הפסיכולוגיים המיוחדים של נשים. הגישות הטיפוליות שמות דגש מרכזי על הדדיות ושוויוניות בין נשים.

לפני שבע שנים הקמנו עירית עפרי, ד"ר עפרית ברמן – שפירא ואני את מכון "אנימה" לפסיכותרפיה עם נשים. המכון הצליח מאוד והפך להיות מרכזי הן בטיפול בנשים ונערות, והן כמרכז לידע העצום שמתפתח בנושאים השונים של טיפול בנשים ובנערות. בתקופת השיא כללהמכון כלל תשע עובדות, והיה מקום טיפול והתייעצות לנשים רבות, כמו גם לנשות מקצוע שבאו ללמוד, לקבל הדרכה מקצועית, להשתתף בקבוצות מיוחדות למטפלות כמו לדוגמא: יחסי אמהות בנות, או קבוצה למטפלות שעברו פגיעה מינית ועוד.מכון "אנימה" הגיע לסיום דרכו ויסגר בסוף יוני 2010.

 

במרכז לטיפול בנשים אנחנו מתחייבות למצוא עבורך את השירותים ואת המטפלת שיתאימו לצרכים שלך. אפשר לקבוע פגישת היכרות ללא תשלום לברור ציפויות וצרכים והתאמת מטפלת.

במרכז לטיפול בנשים יפעלו מספר קליניקות, חלקן חדשניות:
                     קליניקה לנשים
                     קליניקה לנערות                   
                     קליניקה לטיפול בטראומות מיניות   
                     טיפול בהטרדה מינית בעבודה 
                     טיפול בנפגעות הפרעות אכילה שעברו פגיעה מינית
                     צדק מאחה כחלופה לתביעה משפטית  – במקרים של פגיעות והטרדות מיניות
                     חוות דעת לבית המשפט במשפטים של פגיעות מיניות והטרדות מיניות

    
מטרת המרכז לספק טיפול פסיכותרפיה הוליסטית מגוונת ומותאמת לטיפול בנשים, ולאפשר לנשים גישה לשירותי טיפול פרטיים איכותיים בעלויות שמותאמות למצבן הכלכלי.
נשמח לקבל הפניות לטיפול, וכן להמשיך ולבנות שיתופי פעולה עם נשות מקצוע מומחיות בטיפול פרטני וקבוצתי בנשים במגוון נושאים, ומרחבי הארץ.

על מגוון שיתופי פעולה עם נשות מקצוע, ועל הפנייה לטיפול ניתן ללמוד יותר בפייסבוק שלנו – אשמח אם תצטרפו כחברות/ים לקיום דיאלוג, שאלות ותשובות, בניית שותפויות מקצועיות, והפניית מטופלות.

הסרט: פרשס

כשהיא נולדה אימא שלה קראה לה precious (יקרה) כי אהבה אותה. כשאבא שלה התחיל לאנוס אותה בגיל 3, ביחד עם האם במיטה, התחילה אימה לשנוא אותה ולהתעלל בה כי היא "לקחה ממני את הגבר שלי".

איך נראה עולמה של ילדה שנפגעת מאלימות והזנחה של אימה, ומהתעללות מינית על ידי אביה ? הסרט פרשס, עטור הפרסים, מספק לנו מבט אל חייה של נערה במצוקה. הוא מראה כיצד היא ניראית, כיצד היא מתנהגת, ואיך זה נראה מבפנים. מספק הצצה אל תוך נפשה.

פרשס, בת 16, נמצאת בהריון שני כתוצאה מאונס של אביה. אימה מתעללת בה פיסית ונפשית.הסרט מתאר את פניה החתומים, את הבעת הניתוק, את הפלשבקים והפרעות הדיסוציאציה. מראה כיצד היא עוברת לעולמות אחרים כאשר מתעללים בה. היא בוראת לעצמה עולם אחר, מתנתקת ואינה נמצאת במהלך ההתעללות. הסרט ממחיש את קשת הסימפטומים הפוסט טראומטיים: את הניתוקים, את הפלשבקים, את הפרעת האכילה,  את התקפי הזעם, את הבדידות, הניתוק, הקהות הריגשית, הייאוש והרצון למות.

למרבה המזל, פרשס  פוגשת אנשים טובים, נשים טובות, בעצם. מנהלת בית הספר שנאלצת לסלק אותה עקב ההריון, אך דואגת לפרשס לבית ספר אלטרנטיבי, המורה בבית הספר החדש שמחוללת פלאים עם הנערות במצוקה, ולוקחת את פרשס לביתה כשהיא נמלטת סוף סוף מההתעללות בבית.

לקראת סוף הסרט מתחלפת הבעת הפנים האטומה, הקשה, המנותקת, בחיוך. פתאום יש חיים בפנים הקפואים, הבעת הטמטום והניתוק מתחלפת בשלל הבעות. השתיקה מקבלת מילים. קרן אור חודרת לאפילה ומאירה אותה.

 

לכו לראות את פרשס. זה סרט חובה להבנת החיים בשוליים,החיים שנמצאים ממש לידינו – שקופים.

 

זה סרט חובה למורים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים חינוכיים, יועצות בבתי הספר. בפעם הבאה כשתראו את הילדה הזו יושבת מולכם בפנים קפואים, שותקת, עם ניתוק ואפאתיות, נרדמת בשיעורים, אלימה, נושרת מבית הספר, גונבת… תנסו לדמיין מה עובר עליה שגורם לה להיות כזו. וכפי שראיתם בסרט: אהבה, דאגה ואכפתיות מאפשרים לרפא את כל זה. לא עונשים, לא הרחקה, לא נידוי, לא כליאה – את כל אלה היא ספגה די והותר בבית, יש לה את הסרטים שלה כדי ל"התמודד" עם אלה.

 

ראיתי אמש את הסרט בקולנוע לב מנדרין. כשיצאתי מהקולנוע חלפתי ליד שורת מכוניות היוקרה שעומדות בתור ברוח המקפיאה ליד חוף תל ברוך.

 

סרט קשה פרשס, אבל יש לו סוף טוב. הוא מסתיים עם תקווה. פרשס, ככל הנראה, מצליחה להיחלץ ממעגלי האלימות והניצול.

 

דמיינו לעצמכם מה עם כל אותן ילדות, בנות דמותה של פרשס, שבמקום בית הספר האלטרנטיבי והנשים הטובות, נקלעות היישר לידייהם של הסרסורים. הם הרי אלה שברוב המקרים מחכים להן כשהן בורחות מהבית. הם אלה שמנצלים את ה"הכשרה" שהן עברו בבית לצורך הפיכתן לגוש הבשר אותו יזיינו במהלך הלילה כל החבר'ה משורת המכוניות שחיכו בתור כשיצאתי מהקולנוע.

איפה האנשים הטובים ? מי יעזור לילדות שלנו ? את הסרט הזה אף אחד מאיתנו לא ממש רוצה לראות.

 

הצצה נוספת לתוך עולמן הטראגי של אלה שלא פגשו בזמן את הנשים הטובות ניתן לקרוא בסיפרי:   מופקרות

ניצחון הדיבור על השתיקה: מחשבות על הכחשת טראומות קיצון

בימים האחרונים אנו עדים להתארגנויות מרשימות של נשים שנפגעו מאלימות מינית ששוברות את השתיקה המסורתית במרחב התקשורתי, האינטרנטי, והמשפטי. הדבר מעורר, כצפוי, תגובות נגד ידועות מראש. 

בהפרת צו השתיקה, בהחזרת הקול החי של הנפגעות לחזקתנו, ובתביעה מהמעוולים לתת את הדין על מעשיהם – נמצאת הבטחה אמיתית לבניית עולם חדש, צודק יותר, חופשי מניצול, מאלימות ומדיכוי והכפפת נשים וילדים. 

לאור תגובות-הנגד, חלקן "מדעיות", על מאמרי נשים שוברות שתיקה: טענות בעניין תסמונת הזיכרון "השגוי", הפרכתן והרשעת סב באונס נכדתו" בחרתי להביא שוב קטע מהרצאתי  "הצער הגדול ביותר הוא לעמוד מול הזוועות שמבצעת האנושות" שניתנה ביום עיון שנתי שנקרא: "בין ייאוש לתקווה – מבט קליני וחברתי בעבודה הטיפולית עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית". 

בהרצאה זו התבקשתי לדבר מפרספקטיבה אישית של מטפלת בנפגעות טראומות קיצון של התעללות מינית בילדות, אלימות נגד נשים וזנות, כבר קרוב לשלושים שנים, על משמעות הייאוש והתקווה בעבודה עם הנפגעות. בהרצאתי התייחסתי, בין היתר, להכחשה הנפוצה של טראומות קיצון, ולשאלות כיצד על חברה להתמודד עם הטראומות שלה כדי לכונן חברה צודקת ושוויונית בהווה ובעתיד, ומהו תפקיד האינטלקטואלים, הקלינאים והחוקרים בהקשר זה.

כפי שכותבת ג'ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה: "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה… ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצליח".

אחת הדוגמאות ההבולטות והקשות לנטייה להכחשת טראומות קיצון היא הכחשת השואה ,שגם בימים אלה, 65 שנים לאחר השואה, אנו עדיין עדים לה. מטרידה במיוחד ההכחשה שמתבצעת על ידי אנשי מדע וחוקרים אקדמיים.

והנה הקטע מתוך ההרצאה שלי:


המבנים החברתיים שמאפשרים את ה abuse המסיבי של ילדים, למעשה  כמעט ללא הפרעה, הם אלה שמנציחים את הדינאמיקות התרבותיות המרכזיות של ניצול, דה הומניזציה, אובייקטיפיקציה, הקרבה, תחרות קטנונית, שנאת נשים (מיסוגניות), ואירוטיזציה של דיכוי והשפלת הנשים, ואת ההאדרה של שליטה, כוחניות וקנוניות כדרכים להתקשרות אנושית.
סו סילברמן, שהייתה קורבן של גילוי עריות על ידי אביה, ממחישה את ההבנה הזו, שמה שמאפשר ביצוע מעשים שלא יתוארו זה: דה- הומניזציה, שליטה והפיכת האחר לאובייקט. כשהיא עומדת ליד מיטת אביה בימיו האחרונים היא שואלת אותו:  

"אבא, אני רוצה לשאול אותך מה אתה זוכר ? אני רוצה לשאול אותך: מה אתה יודע? איך החלטת בפעם הראשונה לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר שלי ? מה היה המעבר הפנימי דרך מרחב הזמן שהביא אותך לגוף שלי ? למיטה שלי ?
מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם.
האם אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שיש לך בעלות עלי ? הגוף שלי הוא רכושך…
זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       
זה היה רק בבוקר, כל בוקר כשניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים.
אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, היית זה שפגע במישהו שהיה נאמן, שהיה מופחת, מוקטן, שהיה קטן. ילדת הלילה שלך"

 

עמידה מנגד, פקפוק, הכחשה ושותפות החברה לפשע

הקרקע הפורייה של טראומה ודיסוציאציה היא המצב שבו בני אדם מסוימים נתפסים כלא שווים, כמופחתים, כלא אנושיים, ובהם מותר לבצע זוועות. דמם מותר. אבל מעבר למקרבנים ולקורבנות נמצאים העומדים מנגד, אלה שמעדיפים להסב את המבט הצידה, כאשר מדובר בזוועות שלא יתוארו.  הכחשת הטראומות ושתיקת העומדים מנגד, קשה לעיתים אף יותר ממעשי הזוועה עצמם.

"הירידה לעמקי משמעותה של השואה אינה כרוכה באומדן מספר קורבנותיה, אלא בהערכת ממדי השתיקה. מה שמטריד את מנוחתי, ואינו מרפה ממני כדיבוק, הוא הישנותה של השתיקה"
(יקובו טימרמן, אסיר בלא שם )

עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי  התעללות טראומטית מייצר את אחת התבניות לרה-ויקטימיזציה כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהם בבוז, בגועל ובספקנות. כל ניסיון להפריד בין המכניזם ההסתגלותי שלהם ובין הדינאמיקה שגרמה אותם, מייצרת את הסכנה של פתולוגיזציה של הקורבנות, וכולאת אותם במעגלים  של טראומה חוזרת, דה -קונטקסטואליזציה – הוצאה שלהם מתוך ההקשר של הטראומה  –  אלה הופכים מאוחר יותר לתמונת הנוף של טראומה בין אישית.
טראומות קיצון עדיין נמצאות בליבה של מלחמה פסיכולוגית ותרבותית. עבור חלק מן האנשים הבעיה אינה  האפידמיה של התעללות בילדים, אלימות ואלימות מינית כלפי נשים, וצורות דיכוי נוספות הקיימות בתרבותנו – אלא הבעיה האמיתית היא זיכרונות "כוזבים"  "False memories", העברה פסיכוטית, או מטפלים לא קומפטנטיים או נלהבים מידי.

אנשים נרגשים מידי, או פחות מידי מודעים, כאשר מדובר בניצולי טראומות חמורות, ומוצאים שזה פשוט יותר להתעלם לגמרי מטראומה של התעללות בילדים, או לקפוץ לאחת מהאופנות המוכנות של ספק, סקפטיות, ופקפוק. בו בזמן בתקופה של החמרת הכחשת השואה, חוקרים ואקדמאים מהרהרים בשאלות של האם נוכל אי פעם לדעת מה באמת קרה לכל אחד.

זה הפך להיות יותר ויותר קשה ומאיים לאבחן, לטפל ולדווח על מקרים של טראומטיזציה חמורה ודיסוציאציה. לרוע המזל אלה שמחפשים לצמצם את תפקיד הטראומה מקבלים עידוד ממגמה הנגדית שנתמכת על ידי ה false memory syndrome foundation ויועצי התקשורת ואנשי המקצוע שלהם, שעקב מגוון של סיבות אישיות, מקצועיות, כלכליות ופוליטיות, דוחקים הצידה את הדיון על ההיקף ועל השפעות של התעללות בילדים בתרבות ובפסיכולוגיה, ונוטים להפריז בתפקיד של התוך נפשי, ושל ההשפעה החברתית ושל קלינאים ש"חוטאים" בכך שהם נאבקים על החזרת הקול של המטופלות, ומאמינים להן.

אחרים שמונעים על ידי דאגות תיאורטיות וקליניות מפחיתים מחשיבות הוודאות של הטראומה במטרה להזיז את השדה שלנו מעבר לשחזורים של פסיכותרפיה, דוחפים להימנע מקונקרטיזציה של חומרים נפשיים, ומבקשים לעשות קונספטואליזציה של הפרט כסוכן אקטיבי תמיד בחייו, ולא רק כקורבן פאסיבי של כוחות חברתיים ותוך נפשיים.

 

ובזמן שהחברה מנהלת את המחלוקת  –  מערכות האמונה של הפושעים נגד ילדים ממשיכות לחדור למוחם של הקורבנות, שנים ארוכות לאחר שההתעללות נגמרה. כתוצאה מזה הרבה מידי אנשים חיים במלכודת של מערכת פסיכולוגית של אימה וטרור, שמתאפיינת בחוסר יכולת לסלוח, בשנאה עצמית, ונשיאה באחריות שאינה שלהם. בגלל הסימפטומים וההתנהגויות המבלבלים והקשים לטיפול  – הרבה מהאנשים שסובלים מטראומה חמורה נידחים או מוגבלים כאשר הם מחפשים לקבל עזרה מגופים של בריאות הנפש, שירותים חברתיים ושירותי רפואה. אנשים אלה נשארים מטופלים באמביוולנטיות בתוך התרבות שמפיקה תועלת מהשוליות שלהם – בעיקר באמצעות צירוף מיוחד של פחד, השתאות, חוסר אמון ופקפוק. 

 

פסיכותרפיה – ניצחון הדיבור על השתיקה

לעומת זאת המטפלים והאדם הטראומטי כאחד מנווטים  את הזרמים התוך נפשיים והתרבותיים על מנת לאפשר מעבר בטוח בין הכרה ומתן תוקף לקורבנות מצד אחד, להתעלות מעבר לטראומה.

התעקשות על התפקיד המרכזי של טראומה באטיולוגיה של הפרעות נפשיות חמורות, התמכרויות, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוציאציה, זנות ועוד,  אינה שוללת תמונה התפתחותית אינדיבידואלית, בעיות פסיכולוגיות, פנטזיות והשפעות מעצבות חיצוניות. אחרי הכול מה שטראומטי בטראומה זה גם המציאות וגם הסימבוליות, גם התוך נפשי וגם ההתיחסותי. האירועים עצמם, המשמעות של הפנטזיה שמשכללת את האירועים הללו, והתגובות הבין אישיות והתרבותיות לאירועים האלה. ואף אחד מאלה לא משרת הכחשה של מיעוט מקרים של התחזות, העמדת פנים וחילוקי דעות.

הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות, עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי.  הוידוי הבלתי אפשרי, שאי אפשר להביעו במילים, מהדהד בחדר גם בשתיקתן ההלומה של השורדות, שפעמים רבות הן "נשאיות של שתיקה". המסע הטיפולי, והשליחות החברתית שכרוכים זה בזה, שואפים לשחרר את העדות מכבלי הסוד. וחותרים לניצחון שבהחזרת הקול החי לחזקתנו.

על פי המודל הפרוידיאני  ישנן שתי צורות של התמודדות אישית, תרבותית ופוליטית עם טראומה. הצורה הראשונה היא הפגן (acting out) – חזרה לא מודעת ובלתי נשלטת של סימפטומים פוסט טראומטיים בחיים האישיים, הפוליטיים והתרבותיים. והצורה השנייה היא עיבוד (working through) שכוללת מידה מסוימת של שליטה ביקורתית בטראומה, שעשויה לשמש בלם כנגד החזרה הכפייתית הפוסט טראומטית. טראומה שלא עובדה כל צרכה, עלולה לכלוא חברות ופרטים בתוך מעגל התנהגויות שאינן רצויות מבחינה אתית  ופוליטית, שקשה להיות מודעים להן, ולהיחלץ מהן. אפשר לומר על אדם שהחל בתהליך המפרך של טיפול בטראומה ועיבודה, רק כאשר העבר נעשה עבורו נגיש להיזכרות, וכאשר השפה משמשת אותו כדי לספק מידה כלשהי של שליטה בעבר, מרחק ביקורתי ממנו, ופרספקטיבה נכונה כלפיו.

"עיבוד העבר הוא תהליך (לא מצב שניתן להשיגו) והוא אינו מערב סגירה מלאה או שליטה מלאה על העצמי, אלא ניסיון חוזר ונשנה, ויחד עם זאת מגוון ומשתנה, לייחס עבודת זיכרון ביקורתית ומדוייקת לדרישות של פעולה רצויה בהווה" (דומיניק לה קפרה).

עיבוד מאפשר את התזוזה מעמדה של קורבן אולטימטיבי בעבר ובהווה שכל התנהגות אישית, חברתית ופוליטית שלו ראויה להבנה ולסליחה, לעמדה שמאפשרת תהליכים של שיפוט, נטילת אחריות, ובנייה של סוכנות (agency) אתית. תהליכים אלה חיוניים עבור מי שרוצה להביא את רוחות העבר למנוחות ולחדש את העניין בחיים.
 

ניצחון הדיבור על השתיקה: טענות בעניין השתלת זיכרונות "כוזבים" – הפרכתן, והרשעת סב באונס נכדתו

 

ביום חמישי האחרון עצרנו כולנו את נשימתנו לקראת הכרעת הדין במשפט קשה במיוחד של גילוי עריות חמור ואכזרי שביצע סב בנכדתו מאז הייתה כבת 4. הנכדה, נועה (שם בדוי), כיום כבת 28, סובלת מהפרעת אכילה קשה עד כדי סכנה לחייה, ביצעה ניסיונות אובדניים רבים, וסובלת מקשת רחבה של סימפטומים שהם תוצאה ישירה, שמתועדת היטב בספרות המקצועית, של פגיעות מיניות בילדות.
נועה, הגיעה אלי לטיפול לפני כשלוש שנים לאחר שהופנתה אלי על ידי מומחית להפרעות אכילה. נועה הייתה מוכרת לאנשי הטיפול המומחים להפרעות אכילה מאז היותה נערה מתבגרת, והיא טופלה במשך שנים, ואף אושפזה מספר פעמים, במחלקות להפרעות אכילה ובמחלקות פסיכיאטריות. במהלך הטיפולים מעולם לא חשפה את דבר הפגיעה המינית על ידי הסב. רק במהלך אשפוזה האחרון סיפרה בפעם הראשונה לאימה כי סבה, אבי האם, התעלל בה מינית במשך שנים ארוכות.
כאשר הגיעה אלי לטיפול היה מצבה הגופני והנפשי של נועה קשה ביותר. היא הייתה זקוקה לאשפוז מיידי על מנת להציל את חייה, אולם סירבה בכל תוקף להתאשפז. ההחלטה לקבל אותה לטיפול לא הייתה קלה. מקומות רבים אחרים דחו אותה משום הסיכון המיידי לבריאותה ולחייה. כל הגופים הרשמיים התנו את קבלתה לטיפול בעלייה במשקל שתוכל להיות מושגת רק באמצעות אשפוז. החלטתי לקבל אותה לטיפול למרות הסיכונים שבמצבה משום שחשבתי שהיא זכאית לקבל טיפול תומך ללא תנאים.
כבר בתחילת הטיפול ביטאה נועה את רצונה להגיש תביעה משפטית כנגד הסב. אני סברתי שהיא אינה מסוגלת לעמוד בתהליך של ניהול משפט מבלי שהדבר יהווה סכנה לחייה, ולכן לא תמכתי ברצונה להגיש את התביעה בשלב הזה. יחד עם זאת, מפאת החשש מפני התיישנות על העבירות שבוצעו כשהייתה ילדה קטנה, הנחיתי אותה להתייעץ עם מרכז הסיוע על מנת למנוע מצב שבו כאשר כן תהיה מסוגלת להגיש את התביעה, תכנס לתוקף התיישנות על העבירות. נועה פנתה למרכז הסיוע בתל אביב ושם התברר כי היא נמצאת חודשים ספורים בלבד לפני מועד ההתיישנות. כך החל להתגלגל כדור שלג של הגשת תלונה במשטרה, מעצר הסב, החלטה להעמיד אותו לדין ומהלך המשפט. אני הוזמנתי על ידי הפרקליטות לתת חוות דעת מומחית בתיק זה.
תהליך המשפט היה ארוך ומייגע, ניתן לכתוב עמודים רבים על התנהלות המשפט, ועל המחירים הכבדים שהוא גבה מנועה, שהגיעו לשיאם בניסיון אובדני קשה שעשתה ממש לפני הכרעת הדין. אולם ברצוני להתמקד בזוית של חוות דעת המומחים בתיק, ובטענה המרכזית עליה נשענה הסנגוריה שלפיה מדובר, כביכול, בהשתלת זיכרונות כוזבים, בהבאת ה"כוהנת הגדולה" של תסמונת הזיכרון השגוי, פרופ' אליזבט לופטוס, לישראל כעדה במשפט, ובהתמודדות בית המשפט עם הטענות בדבר תסמונת "הזיכרון השגוי" ותקפות הזיכרונות של נועה.
 
תסמונת הזיכרון השגוי
"העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה, מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת ככה את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעיתים קרובות מידי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בסימפטומים" (ג'ודית לואיס הרמן, 1994).
 
טראומה חוזרת ונשנית בילדות מעמידה את הילדה בפני משימות הסתגלויות אדירות. הסביבה הפתולוגית מטפחת מצבי תודעה לא נורמאליים, שבהם היחסים הרגילים בין גוף לנפש, בין מציאות לדמיון, בין ידיעה וזיכרון, אינם תקפים עוד. מצבי תודעה אלה הם כר פורה ליצירת מגוון עצום של סימפטומים, הן סומאטיים והן פסיכולוגיים. הסימפטומים האלה מגלים ומכסים את מקורותיהם בעת ובעונה אחת: הם דוברים בשפה מוסווית של סודות נוראיים שאין להביעם במילים (הרמן, 1994).
אם הקורבן הוא ילד והמבצע הוא הורה, סב, חבר משפחה קרוב, או מודל תפקיד חשוב כמו מורה, מדריך או איש דת, על הילד לפתח יכולות יוצאות דופן כדי לשרוד. הילד נוכח כי לא רק שהמבוגר החזק בעולמו האינטימי מסכן אותו, אלא גם שהמבוגרים האחרים האחראיים לשלומו אינם מגנים עליו. מאחר והילד נמצא בחוסר אונים מוחלט, הן מול המבוגרים המתעללים, והן מול אלה העומדים מנגד ולא רואים או לא מתערבים, והוא חייב להמשיך את הקשר עימם , עליו לפתח דרכי התמודדות מאסיביות כדי לשרוד. הכלים העומדים לרשותם הם הכחשה גמורה, דיכוי מחשבות מרצון והמון תגובות דיסוציאטיביות (הרמן, 1994). זה ברור שהשינויים הפתולוגיים ביחסים ובזהות שאנו רואים אצל השורדים, משקפים את גודל ההתעללות שנעשתה להם. המאפיינים של ההפרעות החמורות מתחילים להיות מובנים רק כאשר אנחנו מדמיינים כיצד ילד יכול להתפתח בתוך מטריקס התייחסותי שבו החזקים עושים את מה שהם רוצים, החלשים נכנעים, מטפלים נראים עיוורים מרצון, ואין אף אחד שניתן לפנות אליו כדי לקבל הגנה (Herm
an, 2009).
לאור זאת ברור כי נדרשה תנועה פוליטית רבת עצמה כדי להביא את המציאות של התעללות בילדים אל הזירה הציבורית. רק בשנות ה 80 של המאה העשרים החלו נשים, וכיום יותר ויתור גם גברים, לשבור את השתיקה הרועמת ששררה סביב מגיפת הפגיעות מיניות, ולתבוע את מבצעי הפשעים.  רק לפני 30 שנה נחשבו גלוי עריות והתעללות מינית בילדים לתופעות נדירות. בעשרים השנים האחרונות מקבלת בעיית ההתעללות מינית בילדות תשומת לב הולכת וגדלה כתוצאה מההכרה כי מדובר בבעיה חברתית רחבת היקף. ההערכות הן כי אחת מכל שלוש ילדות נחשפת לאירוע מיני לא רצוי  ולא מותאם לפני גיל שמונה עשרה.  אחת מכל שבע ילדות עוברת גילוי עריות (לקריאה נוספת ופירוט הסימוכין ראו בספר "הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות" 2004 ) . 

המושג "תסמונת הזיכרון השגוי" מייצג את תגובת הנגד החריפה בארצות-הברית בעקבות הגשתתביעותמושהות על התעללות בילדים. המושג "תסמונת הזיכרון השגוי " הוא היפותזה המניחה קיום מצב תודעתי שבו לאדם יש מספר רב של זיכרונות של אירועים שלא התרחשו במציאות, אך בעיניו נתפסים כאמיתיים. האבחנה אינה מוכרת על ידי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי ה DSM .  ראו מאמרו של אלי זומר, 1994. "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית." "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית."

הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי נוסדה ב1992 על ידי ד"ר פמלה פריד שגם מנהלת אותה. זאת לאחר שביתה, ד"ר ג'ניפר פריד, פסיכולוגית קלינית, החלה להיות מודעת לזיכרונות של התעללות מינית מצד אביה, והתעמתה עם הוריה בעניין זה. ד"ר ג'ניפר פריד סיפרה למשתתפים בכינוס בשנת 1993 כי מעולם לא דיברה על כך בפומבי, ולא הגישה נגד אביה תביעה משפטית. היא סיפרה באותה הרצאה כיצד מנסים הוריה לפגוע בה, ובמוניטין האישי והמקצועי שלה באמצעות הקרן, וכי היא מוענשת על ידי הוריה בגלל זיכרונותיה. לדבריה הקרן שהקימו הוריה  אינה אלא סכסוך משפחתי שיצא מגדר, והפך לחלק מהתרבות האמריקאית.
יחד עם ד"ר פמלה פריד יסד את קרן תסמונת הזיכרון השגוי ד"ר רלף אנדרווג'ר, פסיכולוג שהרבה להעיד כעד מומחה בהגנת אנשים שהואשמו בהתעללות מינית בילדים. ב-1991, נתן ד"ר אנדרווגר ראיון לכתב העת ההולנדי

"פדיקה" (Paidika)  כתב העת לפדופיליה" (פדופיליה = משיכה מינית לילדים). בראיון זה אמר אנדרווג'ר שעל פדופילים לטעון באומץ בזכות בחירותיהם המיניות, וכי זכות זו היא רצון האל. בראיון הכתוב עודד ד"ר אנדרווג'ר את הקוראים לקחת סיכונים ולטעון בפומבי שפדופיליה היא דבר טוב. בעקבות סערה ציבורית שקמה לאחר שנודעו דבריו נאלץ האיש להתפטר מהוועד המייעץ של הקרן. אשתו, שרואיינה לאותו מאמר והביעה דעות דומות, המשיכה להחזיק במינוי בוועד המנהל של הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי.
התעניינות אמצעי התקשורת בנושא, במיוחד סביב משפטים מעוררי מחלוקת בארצות-הברית, הביאו כיום את תופעת הזיכרון המושהה למרכז תשומת הלב הציבורית שם.  בתגובה לכך קמה קבוצה קולנית למדי הקוראת תגר על תקיפות התופעה. הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי מוציאה כיום פרסומים, תזכירים והודעות לעיתונות הטוענים כי זיכרונות מושהים הם תופעות מזויפות הנוצרות על ידי מטפלים ועל ידי ספרים, ומביאות להרס של משפחות.
כבר ב 1994 כתב אלי זומר (1994) כי ניתן לצפות שגם בארץ יתעורר ויכוח ביחס לתקיפות זיכרונות כאלה, וביחס ליכולת להרשיע אדם על סמך זיכרונות מושהים.
 
אנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי טוענים שאנשים אינם יכולים להדחיק זיכרונות של אירועים כמו גלוי עריות שהתרחשו במהלך תקופה ממושכת. סקירה של הספרות המדעית אינה מעלה כל ממצא שייתקף את טענתם. האמת, כמו שהוצגה במחקרים,, היא שדווקא האלימות ארוכת-הטווח המופעלת על ילדים מצד בני משפחה היא זו שגורמת להדחקה, וכי רק טראומות קצרות וחד פעמיות סביר שיזכרו היטב לאורך זמן. אין זה סביר שאדם יוכל להיכנס לתהליך המכאיב והמפחיד של חיבור שברי הזיכרון לכדי מודעות שלימה יותר, אלא אם כן משהו אכן קרה. איש לא היה בוחר לעבור טיפול ארוך, מתיש ומאיים, שבמהלכו חל בדרך כלל שבר בתוך המשפחה, רק מתוך תגובה והיענות לציפיות המטפל, או מתוך תגובה לגל אופנתי המסוקר באמצעי התקשורת, כפי שטוענים אנשי הקרן בפרסומיהם. הנזק הרב שעושים פרסומי הקרן למאבק הנפשי והציבורי של ניצולים מבוגרים המתמודדים עם זיכרונותיהם מעלה גם את הצורך לבחון בצורה קפדנית יותר את טוהר האובייקטיביות המדעית של אנשי הארגון.
התיזה בדבר תסמונת הזיכרון השגוי משמשת כאסטרטגיה בהגנה המשפטית של אנשים המואשמים על ידי ניצולים בוגרים. אנשי מקצוע רבים המשמשים בוועד המנהל של הקרן מתפרנסים ממתן עדויות מומחים ונהנים מרווח מקצועי או כספי כתוצאה מהשמעת טענות כאילו ניצולי התעללות משקרים או שהזיכרונות הושתלו במוחם ואין בהם ממש. (לפרטים נוספים ואזכורי המאמרים ראו אלי זומר, 1994 )

הפסיכולוגית אליזבת לופטוס, היא דמות מרכזית בקרן של תסמונת הזיכרון השגוי. לופטוס מבקרת את התופעה של הזיכרון המושהה, וטוענת שמטפלים משתמשים בטכניקות הידועות כמסוגלות ליצור זיכרונות אילוזיוניים רבי עצמה כמו היפנוזה, דמיון מודרך, בנית ספורים וטיפול בסודיום אמיטל ("זריקת אמת). מחקרה המפורסם של פרופסור לופטוס נקרא "אבודים בקניון", בו סיפרה לנחקרים סיפורים ששמעה מהוריהם ובין הסיפורים השתילה סיפור, שלא היה ולא נברא, לפיו הלכו לאיבוד בקניון בגיל 5 או 6 , וביקשה מהם לפרט על אותם אירועים, מפני שהיא רוצה להשוות את הזיכרון שלהם מול הזיכרון של הוריהם מאותם האירועים. לפי אותו מחקר 25% מהנחקרים פיתחו את הסיפור של ההליכה לאיבוד והוסיפו לו את הרגשת הפחד ואת סיפור ההצלה, אך בהמשך כשגילו להם שאחד מכל הסיפורים הוא כוזב, 19 מתוך 24 הנחקרים הצביעו על סיפור ההליכה לאיבוד בקניון כעל הסיפור הכוזב. לופטוס ואנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי משתמשים בניסוי זה כדי לפגוע באמינות הדיווחים של ההזכרות המושהית אצל ניצולי טראומה.
כפי שמציין אלי זומר (1994) האמת היא שאין למעשה צורך בשימוש בטכניקות הללו על מנת להגיע אל הזיכרונות, וכי רוב המטפלים אינם משתמשים בהם. לרוב הניצולים המגיעים לטיפול יש לפחות זיכרונות חלקיים של האירועים שהיו להם מאז ומתמיד, אך אלה נראו להם בעבר כפרי דמיונם, או שהחלו לפרוץ אל התודעה זמן קצר לפני שנכנסו לטיפול פסיכולוגי. טענות שווא ביחס להתעללות מינית בתקופת הילדות וזיכרונות שגוייםהן תופעות נדירות. אפילו מטפלים כושלים, נצלניים או מניפולטיביים אינם יכולים לכפות בקרה מוחית ונפשית כה מורכבת, עד כדי כך שפאציינטים יאמצו לעצמם זיכרונות מרים ורגשות קשים שיניעו אותם לטפול האשמות שווא על הוריהם. פאציינטים בדרך כלל מתעלמים מהערות של מטפלים, או דוחים רעיונות ופירושים הניתנים להם, כשאלה אינם מתאימים למה שהם חשים או חווים.  כפי שהראו הרמן והרווי (ראו אצל זומר 1994) כדי להכליל ממצאים כגון אלה שמציגה לופטוס למצבם של ניצולי התעללות בוגרים, יש צורך להניח שלוש הנחות:
1.       שהפאציינט הוא סוגסטיבי כמו התלמיד המתנדב השאפתן שעליו דווח במחקרים של לופטוס, וכי הפאציינט בוטח במטפל באותה מידה כמו שהמתנדב בוטח באחיו.
2.       שהמטפל מסוגל ללא עזרת המשפחה של הפאציינט להשתיל תסריט מלא ומפורט בתוך מוחו של הפאציינט.
3.       שפאציינט בוגר שלא עבר התעללות יקבל את הרעיון שהוא נוצל מינית בידי בן משפחה אוהב, או הורה מסור, כקביל באותה מידה, כמו הרעיון של הליכה לאיבוד בתוך חנות.
 
 
התמודדות בית המשפט בישראל 2010 עם טענות בדבר "תסמונת הזיכרון השגוי"
 
קו ההגנה המרכזי יוצג על ידי עו"ד אביגדור פלדמן שטען, על סמך עמדתה של לופטוס, כי אין כל אפשרות להיות מנוצל מינית במשך יותר מ-10 שנים, מבלי שהקורבן יהא מודע לכך. לדבריו, המסקנה המתבקשת היא שמדובר בזיכרון שווא ולא בתיאור אמיתי ואותנטי של הדברים. עו"ד פלדמן טען בסיכומיו, בהתבסס על גישתה של פרופ' לופטוס, כי הגם שבמעבדה לא הושתלו טראומות מיניות במוחם של הנבדקים, הרי שעדיין מדובר בניסויים שבהם "נזכרו" אנשים כי היו קורבן לאירועים טראומתיים, כגון התקפה קשה של חיה, תאונה ביתית קשה, או טביעה והינצלות על ידי מציל. לגבי הסוגסטיה האפשרית, חזר עו"ד פלדמן וטען, כי המתלוננת הסבה את ההתעללות המינית לדברים הנוגעים לאביה וטענה אותם כלפי סבה שהיה עבורה תחליף לדמות האב. כמו כן נטען, כי קיימת אפשרות לסוגסטיה חיצונית באמצעות האם, אשר תיארה תקיפה מינית שהייתה מנת חלקה כאשר הותקפה על ידי דודה, ועל ידי המטפלת ענת גור.
העדה העיקרית מטעם ההגנה בנושא הזיכרון, הייתה כאמור, פרופסור אליזבט לופטוס. שהכינה את חוות הדעת על פי תרגום עדויות עדי התביעה במשפט ותרגום הדו"ח שכתבה ענת גור. לא היו ברשותה עדויות מהמשטרה ולא הייתה ברשותה עדותו של הנאשם בבית המשפט. פרופ' לופטוס אישרה במהלך עדותה כי תחום התמחותה הוא חקר הזיכרון האנושי, ושהיא אינה פסיכולוגית קלינית, אינה מטפלת בפציינטים, אין לה התמחות בתחום התפתחות הילד, אין לה התמחות בנפגעי התעללות מינית בילדות, אין לה התמחות בהפרעות דיסוציאטיביות והיא אינה עוסקת באבחון, ומשכך לא מתמצאת באופן מיוחד ב DSM4. לופטוס סיפרה שהעידה עד היום בכ 250 משפטים, מהם לפחות כ 100 משפטים פליליים. ב 99 משפטים מתוך ה 100 משפטים פליליים בהם העידה, העידה לטובת הנאשם. זו לה העדות הראשונה בישראל ובעבורה קיבלה כסף.
לטענתה של לופטוס אין שום הוכחה שאפשר להיות מנוצל מינית במשך יותר מע
ר שנים ולא להיות בכלל מודע לכך. יחד עם זאת, לשאלותיה של התובעת, ענתה העדה, כי לאנשים רבים חורים בזיכרון לגבי הילדות שלהם ויכולים להיות מצבים שמישהו שכח מהם, אך רמז כלשהו מאוחר יותר הזכיר לו על התרחשותם.
לשאלת התובעת כיצד ממחקר שנעשה על סטודנטים, בתנאי מעבדה, בו הושתל להם סיפור על אירוע לא טראומטי במיוחד (אבודים בקניון), ניתן להשליך על האפשרות להשתיל סיפור שלם כוזב על התעללות מינית בילדים, ענתה לופטוס כי דעתה אינה מבוססת על מחקר זה בלבד, אלא על מחקרים רבים נוספים שנערכו אחריו ובהם הושתלו זיכרונות כוזבים לחלוטין לגבי אירועים שהיו יכולים להיות טראומטיים, אך הוסיפה והבהירה שלא ידוע לה על מחקר מדעי שבו הושתל זיכרון של התעללות מינית בילדות.
העדה הסכימה עם התובעת שעיקר הביקורת שלה על זיכרונות שלכאורה נשכחו ואז הועלו מחדש היא שהם זיכרונות משוחזרים במהלך טיפול פסיכיאטרי פולשני. כך לדוגמא  במאמרה memories that didn’t exist before therapy , העבירה ביקורת על פסיכיאטרים שלקחו מטופל בעל חוסר זיכרון מוחלט והביאו אותו לפיתוח של סיפור מפורט. העדה טענה כי היא יוצאת נגד זיכרונות שעלו בראשה של מטופלת לראשונה לאחר טיפול פסיכיאטרי זה או אחר בטכניקות שונות כגון היפנוזה, כתיבה תוך כדי טרנס, החזרה לתקופת זמן קודמת בחיי המטופל עם או בלי היפנוזה והשתתפות בקבוצות תמיכה של נשים שעברו התעללות מינית. היא טוענת שצריך לבדוק את האמצעים בהם השתמש הפסיכיאטר כדי לוודא שלא הושתל סיפור כוזב.
במקרה הנדון טענה לופטוס כי קיים חשד כלפי מספר גורמים שפעלו להשתלת זיכרון כוזב: הטיפול אצלי, מרכז הסיוע לנפגעות פגיעות מיניות, אימה של המתלוננת, משפטו של הנשיא קצב וחברות שסיפרו לנפגעת על התעללות מינית שהן עברו. לדבריה הסיפור של המתלוננת עלה בטיפול אינדיווידואלי שנעשה על ידי ענת גור, ובו עלו רעיונות הקושרים את הפרעות האכילה לניצול מיני. לופטוס הסבירה שלדעתה ענת גור עזרה למתלוננת לחזק את האמונות שלה ועזרה לסיפור לגדול, אך הוסיפה וציינה כי אינה יכולה להגיד את זה בוודאות. בנוסף טענה לופטוס כי ההאשמה של המתלוננת כלפי הנאשם הייתה האשמה כללית מאוד, אך לאחר שהושפעה מגורמים שונים, כגון חברה שסיפרה לה על התעללות מינית שעברה, וכגון משפטו של הנשיא קצב, היא כבר בנתה לעצמה האשמה מפורטת.  לופטוס המשיכה וטענה שהמתלוננת הושפעה מקבוצות של קורבנות אליהן פנתה, אך חזרה בה מטענתה זו לאחר שהובהר על ידי התובעת שמדובר היה בפניה של המתלוננת למרכז לנפגעות תקיפה מינית, ולא בהשתתפות או קיום שיחות עם קבוצות כלשהן במרכז. כן טענה העדה שאמה של המתלוננת היא אחד האנשים שחיזקו את אמונותיה של המתלוננת.
מומחית נוספת מטעם ההגנה שטענה ל"תסמונת הזיכרון השגוי" הייתה ד"ר אורלי קמפף- שרף, פסיכולוגית קלינית מומחית, נוירו פסיכולוגית של היחידה לנוירולוגיה של הילדים בבית החולים הדסה הר הצופים. היא טענה כי קרוב לוודאי שתלונת המתלוננת יסודה במופע קלסי של False Memory, וסביר להניח שהתנהגויותיה החריגות קשורות בהפרעת האישיות ממנה היא סובלת, שמקורה בקשרים המוקדמים עם הוריה, או בכל חוויה שחוותה כקשה בילדותה המוקדמת, לאו דווקא התעללות מינית. בסיכום חוות דעתה טענה כי להערכתה המקצועית סביר ביותר שהמתלוננת מציגה זיכרון שווא שהתפתח אצלה בהדרגה, בזיכרונות שמקורם אינו במקרים שאירעו במציאות, אלא במנגנונים קוגניטיביים שבאו להסביר למתלוננת את מצבה הנפשי הרעוע, שכלל אשפוזים וניסיונות אובדניים חוזרים, שמיעת קולות והזיות.
בתשובותיה לשאלות התובעת סיפרה שבחוות דעתה טענה כי באופן רגיל, אנשים שעברו התעללות מינית, זוכרים אותה היטב. כמו כן טענה שאין בסיס מדעי לכך שניתן להדחיק לחלוטין ולהוציא ממש מהתודעה התעללות מינית ממושכת, אך מנגד טענה כי ישנן מחקרים המראים שניתן להשתיל בראשם של אנשים זיכרונות של דברים שלא היו ולא נבראו ואנשים אלה יאמינו באותם הזיכרונות בכל ליבם. יחד עם זאת,בסוף עדותה, הסכימה העדה עם טענת התובעת לפיה גם בוועדה של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית הוסכם שקיימת אפשרות שמעשי התעללות מינית נשכחו לחלוטין ולאחר מכן נזכרו בהם.
התובעת, עו"ד שרון משעל, שכפי שניתן לראות עשתה עבודה נפלאה מול הטענות של תסמונת הזיכרון השגוי, התמודדה עם טענותיהן של לופטוס ושל קמפף-שרף אחת לאחת. היא ציינה כי המתלוננת מעולם לא עברה טיפולים פולשניים מהסוג שהזכירה העדה במאמריה, ולא השתתפה בקבוצות תמיכה או באיזו מהטכניקות שהוזכרו על ידי לופטוס. בנוסף, כפי שציינה התובעת, המתלוננת הופנתה לענת גור שהיא מומחית לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, לאחר שחשפה את העובדה שעברה התעללות מינית על ידי סבה. בנוסף, כפי שמוזכר לעיל הראתה התובעת כי הזיכרונות השגויים שהושתלו במהלך המחקרים של לופטוס אינם דומים בשום צורה שהיא  לטראומות מיניות בילדות, ולכן לא ניתן להסיק מהם לגבי האפשרות להשתיל זיכרונות כוזבים של התעללות מינית בילדות.
התייחסות בית המשפט לענ
ין הטענות בדבר תסמונת "הזיכרון השגוי"  הייתה כי במקרה הנדון אין בסיס עובדתי לתזה בדבר "זיכרון שגוי", או כפי שכתבה בהכרעת הדין השופטת יהודית שבח:
"עדותה של מומחית  ההגנה, פרופ' לופטוס, הגם שהייתה מעניינת ומרתקת, הסתברה בדיעבד כבלתי רלבנטית, ולמעשה לא נמצא בה דבר שיסייע לגרסת ההגנה. התיאוריה בה מצדדת המומחית, בדבר הזיכרון הכוזב או המושתל, אינה מתאימה כלל למקרי התעללות מינית בילדות, ובודאי לא למקרים של התעללות מתמשכת. אין כל דמיון בין אירוע בודד של הליכה לאיבוד בקניון, או משהו אחר הדומה לדוגמאות שבמחקר, לבין שורה ארוכה של מקרי התעללות מינית שנמשכו במשך שנים, ומשכך, כל היקש או השוואה ביניהם, משוללי נפקות."
 
מחשבות לסיכום
            כפי שידוע היטב לקלינאים שמטפלים בנפגעות פגיעות מיניות, רוב הנפגעות והנפגעים אינם מגיעים כלל להגשת תלונה לבתי המשפט. הסיבות לכך מגוונות ומורכבות הן מחוסר הרצון של הקורבן לפגוע בפוגעים, שפעמים רבות, לגודל הטראגיות שבכך, הינם בני משפחה אהובים ומוערכים. אך גם, משום מה שמכונה "האונס השני" אותו הן עוברות, פעמים רבות בבתי המשפט  כפי שטענתי במאמרי: "מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי פגיעות מיניות" "הנפגעת המגיעה לבית המשפט סובלת משוליות כפולה: היא אישה בתוך מערכת פטריארכאלית – גברית, והיא נפגעת טראומה בתוך מערכת שכשלה בהבנת השפה המיוחדת (או העדר השפה) של הטראומה. "המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים . היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר. אין פלא איפה שרוב נפגעות הטראומות המיניות בוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה רשמית ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס (ג'ודית הרמן, 1994).
 
במשפט הנדון, שבו הוחלט להרשיע את הנאשם ברוב של שני שופטים, ניתן לראות התמודדות מרשימה של בית המשפט עם הטענות בדבר תסמונת הזיכרון השגוי, אולם גם התמודדות עם סוגיות מרכזיות נוספות כמו תלונה מאוחרת, מצבה הנפשי של הנפגעת שעל פי טענות ההגנה מהווה עילה לפסול את אמינותה, מטפלים שלא חשדו במהלך השנים כי קשת הסימפטומים מעוררת תמונת חשד להימצאות טראומה מינית בילדות, ועוד.  משפט זה מהווה צעד גדול קדימה בהבנת מורכבות הסוגיות עימן אמור בית המשפט להתמודד על מנת לשמש זירה מתאימה לעדויות על טראומות של נשים, ילדים וגם גברים. זאת מתוך ההבנה כי עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללויות טראומטיות מייצר את אחת התבניות לקורבנות חוזרת כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהן בבוז, בגועל ובספקנות. הכרה בהפרעות הטראומטיות חייבת להיות כרוכה ביוזמה האמיצה של לזכור, להרגיש, ולהיות עדים – מסע בו מעורבים המטופלים, המטפלים והמערכת החברתית הרחבה יותר
המשימה של בתי המשפט, אם כך, היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) . ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה." (גור, 2009). הכרעת הדין במשפט זה מהווה צעד גדול קדימה במשימה חשובה זו.
 
מקורות
 
גור, ענת (2009). מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי פגיעות מיניות. http://www.notes.co.il/gur/54571.asp
 
הרמן, ג'ודית (1994). טראומה והחלמה. עם עובד: תל אביב.
 
זומר, אלי. (1994). טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית. http://www.tdil.org/index.php?option=com_content&view=article&id=27:2009-08-03-09-12-06&catid=1:articles&Itemid=4
 
זליגמן, צביה., וסולומון, זה
בה. (2004). הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
 
Herman, J.L. (2009). Foreword. In: Courtois, C.A., & Ford, J.D. Treating Complex Traumatic Stress Disorders. The Guilford Press, New York, London.
 

הפללת לקוחות הזנות – מחשבות על הצעת החוק לאיסור צריכת זנות

בימים אלה מונחת על שולחן הכנסת הצעת החוק להפללת לקוחות הזנות. הצעת החוק "איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (תיקוני חקיקה) התשס"ח – 2008 " הינה הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון, שהייתה יו"ר וועדת המשנה למאבק בסחר בנשים. כיום מובילה את הצעת החוק יושבת ראש הוועדה חברת הכנסת אורית זוארץ.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: "בהצעה זו מביעה הכנסת את עמדתה כי הזנות הנה תופעה שלילית מיסודה, היוצרת פגיעה בוטה בכבוד האישה וחירותה, בשוויון זכויותיהן של נשים בחברה, ובזכותה של האישה על גופה". 
כמי שעובדת למעלה מ 25 שנים בשיקום נשים שהיו בזנות, וכמי ששומעת מידי שבוע את הסיפורים הקשים של הנשים שנוצלו בזנות, הן במסגרת עבודה קלינית -טיפולית בשיקום הנשים שנוצלו בזנות, והן במסגרת המחקר שעשיתי "חוויתן של נשים שעסקו בזנות רחוב בישראל (גור, 2004) – אני מאמינה כי הצעת החוק הזו היא צעד ענק וחיוני קדימה במאבק למיגור הזנות.
כל המילים שקיימות בעולם לא יספיקו לתאר את המשמעות האמיתית של הזנות עבור הנשים שנוצלו בזנות, עבור הנשים בחברה בכלל, ועבור כולנו כחברה. כל המילים שבעולם לא יספיקו כדי לתאר את פניהן של הילדות שנלכדו בעולם האפל והאכזרי של הזנות בגילאים 12, 14, 16, לאחר שניסו להימלט מהבתים בהם עברו התעללויות והזנחה מצמררים.
הספר שכתבתי "מופקרות – נשים בזנות (2008) מהווה מסמך נוקב שמתאר את סיפורי הנשים שנלכדו בזנות. המסקנה מקריאת הספר היא אחת, והיא חד משמעית: יש להילחם בכל דרך אפשרית בזנות, ולפעול למיגורה.
חוקרי הזנות ברחבי העולם תמימי דעים כיום כי הזנות, והסחר בנשים הם בין הפשעים החמורים ביותר שמתבצעים  בחברה המודרנית. מדהים להיווכח עד כמה הזנות מושרשת עמוק בתוך הסדר החברתי, תוך הסבת המבט הצידה מהפקרת הנשים, הגברים, הנערות, הנערים הילדות והילדים, שהופקרו על ידי בני משפחותיהם, ועל ידינו כחברה, להיות קורבנות של ניצול אכזרי שמשמעותו מוות חברתי, ופעמים רבות גם מוות פיסי, עינויים, אכזריות ואונס מתמשכים ויום יומיים, שמתבצעים הן על ידי הסרסורים, והן על ידי ה"לקוחות".
הזנות מכונה כיום "עבדות לבנה" "white slavery", או עבדות מודרנית . וכפי שבתקופת העבדות האדונים שכנעו עצמם שזה הייעוד האמיתי של השחורים, כך רווחים כיום המיתוסים שמעוורים את עיננו מלראות את המשמעות האמיתית של הזנות. מיתוסים שטוענים כי הזנות היא בחירה חופשית של נשים שמעוניינות להרוויח כסף קל, ונהנות ממיניות פרוצה.
בפועל הזנות נשלטת ברובה על ידי סרסורים וסוחרי נשים, שלוכדים באמצעות עינויים וסאדיזם קיצוניים, טרור והתמכרות לסמים, נשים, בעיקר ילדות, חסרות ישע, שהופקרו על ידי משפחותיהן. רוב הנשים נכנסות לזנות בגילאים צעירים ביותר באמצעות הכפייה של הסרסורים. רובן עברו התעללויות מיניות כבר בילדותן על ידי אנשים קרובים, והטראומה הזו הכשירה אותן להיות מנותקות מגופן ומרגשותיהן, ויצרה את הפגיעות לניצולן בזנות. הילדות שנלכדות על ידי הסרסורים עוברות "הכשרה" לזנות שכוללת עינויים מחרידים במטרה להכשירן לשאת את הבלתי נתפס: אונס או חדירה חוזרת ונשנית, על ידי עשרות "לקוחות", לכל הפתחים בגוף, שעות עבודה ארוכות ולא אנושיות שכוללות: אלימות, עינויים, אקטים מיניים בלתי נסבלים גופנית ופיסית, ובעיקר השפלה וביזוי. כל אלה הורסים את נפשותיהן וגופן, ובסיוע ההתמכרות לסמים הן נלכדות בתוך הזנות כמעט ללא מוצא. גם אלה שמצליחות להימלט מהזנות נושאות עימן צלקות נפשיות ופיסיות שלא יימחו לעולם.
קיימת כיום ספרות מקצועית רחבת היקף ביחס לנזק הנפשי והגופני הקיצוני שנגרם כתוצאה מניצול של יצור אנושי לשימוש מיני בידי צרכני המין הקנוי. בנוסף קיים תיעוד נרחב ביחס לאלימות ולסדיזם שהם חלק בלתי נפרד משגרת הזנות. עבור האישה המנוצלת בזנות הזנות היא אקט טראומטי של ניצול מיני דורסני. לא משנה בכמה שקרים משתמשים על מנת להסתיר את זה. זנות היא ניצול מיני דורסני – חד וחלק ופשוט.
הקיום של זנות בכל מקום בחברה שלנו זו בגידה בנשים, ובגידה באלה שהם שוליים בחברה ולכן הם פגיעים על רקע מוצא אתני, עוני או התעללות והזנחה. הזנות היא בעצם עידוד חברתי לפדופיליה משום שרוב המנוצלות בזנות הן ילדות מתחת לגיל 18. משמעות הזנות היא שגברים מבוגרים מכול שכבות החברה מקבלים גישה נוחה לגופן של ילדות צעירות תחת המסווה של "המקצוע העתיק ביותר בעולם", ומסווים נוספים של חילופי כסף והסחות דעת.
בנוסף לטראומה של הנשים שמנוצלות, הזנות מזיקה מאוד לחברה כולה. 87% ממקרי סחר בבני אדם המתקיים כיום בעולם הם למטרת סקס. רוב הנשים נמכרות כסחורת סקס עבור גברים בארצות שלהם, או שנסחרות לצורך סקס עבור גברים בארצות עשירות יותר.
מהיכרות עמוקה עם עול ם הזנות ברור כי מדינת ישראל, שחרטה על דיגלה את הערך המרכזי של כבוד האדם, חייבת לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת למגר את פשע הזנות. הדרך היחידה היעילה לעשות זאת היא להילחם בביקוש לזנות. ברגע שיפחת הביקוש לזנות – הסרסורים וסחרי הנשים לא יצאו לרחובות על מנת לגייס את הילדות במצוקה.
הצעת החוק והפללת הלקוחות מעוררת דיון ציבורי נוקב הן בקרב צרכני הזנות, שמספרם בישראל, לבושתנו הרבה, גדול. אולם גם בקרב גופים שפועלים למען זכויות אדם, אך חוששים שמא הציבור בישראל אינו בשל להצעת חוק כזו, ושיתכנו קשיים רבים באכיפת חקיקה מסוג כזה, או תג
בות-נגד חריפות.
חלק ממי שמתנגדים להצעת החוק אינם מבינים לעומק את משמעות הזנות. לאלה אני מציעה לקרוא את הספר שלי "מופקרות – נשים בזנות" שמסכם את סקירת הספרות המקצועית והמחקרית העדכנית ביחס לזנות, וחשוב מכך מספר את הסיפורים האישיים של הנשים.
ברגע שמבינים כי הזנות היא פשע קיצוני ברור שיש לאסור את הזנות, ולמגר אותה, באמצעות הפללת הלקוחות שהם המנוע של הזנות. דומה הדבר לפשעים חמורים נוספים כמו אונס או גילוי עריות. כולנו יודעים כי מדובר בתופעות רחבות היקף, שרוב קורבנותיהן אינן מתלוננות, ושבתי המשפט אינם מהווים עדיין זירה מותאמת לעשיית הצדק לנפגעות טראומות אלה – ויחד עם זאת לא יעלה על הדעת להתיר את הפשעים האלה תחת טיעונים שמדובר ב"פשע העתיק ביותר בעולם" או שקשה לאכוף את החקיקה. כיצד איפה נטענים טיעונים אלה כאשר מדובר בזנות ?
הפחתת הביקוש באמצעות חקיקה מותאמת, ובעיקר הסברה וחינוך, שהם חלק בלתי נפרד מהחוק, יורידו באופן מיידי את היקף פשע הזנות, ואת כל הפשעים שסובבים אותו כמו סחר בבני אדם, סחר בסמים וכדומה.
אני מאמינה כי חלק מהגברים שצורכים מין קנוי עושים זאת מתוך המיתוסים שמטשטשים את המשמעות האמיתית של הזנות כאונס של ילדות. אני מאמינה כי חלקם ימנעו מצריכת שירותי מין כאשר יבינו כי מדובר בפשע כנגד הנשים בזנות. גם בהיעדר אכיפה נאותה אני מאמינה כי רוב האזרחים אינם מעוניינים להפוך לפושעים, ומכאן שעצם החקיקה תיצור נורמה אתית – מוסרית צודקת וחשובה.
בעולם קיים חוק שעובד ! ב 1999 שבדיה, שהכירה בנזקים שנגרמים מזנות הן לנשים בזנות, והן לחברה כולה, התמקדה בשורש של הבעיה שזה צרכנות הזנות, הכריזה על הזנות כלא חוקית והפלילה את הצרכנים, את הסרסורים ואת סוחרי הנשים. לקורבנות (נשים, גברים וילדים) מציעים שירותי טיפול ושיקום.
לאור הצלחת החוק השבדי בהפחתה ניכרת של זנות וסחר בנשים בשבדיה, כמו גם בהפחתת עבירות נלוות של סחר בסמים, הולכות כיום בעקבות שבדיה מדינות נוספות באירופה כמו אנגליה, פינלנד ועוד, ונמצאות בשלבים של חקיקה דומה.
אני מקווה ומאמינה כי מדינת ישראל, שחרטה על דיגלה את ערך כבוד האדם כערך מרכזי, תצטרף למדינות הנאורות שחוקקו, או שנמצאות בשלבים מתקדמים של חקיקה, חוקים שאוסרים את הזנות. כך תהפוך מדינת ישראל למקום טוב יותר לחיות בו עבור ילדות, נערות ונשים – אך גם עבור גברים,  ועבור כל מי שערכים של כבוד האדם וחירותו, צדק, שוויון ואהבת אדם (ואישה) יקרים לליבו.
אני מזמינה אתכם, הקוראים והקוראות, להגיב כאן על המאמר, וליצור ביחד פורום של דיון בנושא כי בנפשנו הוא. אשמח לענות על שאלות, תהיות ומחשבות באמצעות הפורום הזה.

מקורות

גור, ע. (2004). חוויתן של נשים שעסקו בזנות רחוב בישראל. עבודה לאחר קבלת תואר מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל – אביב.

גור, ע. (2008). מופקרות – נשים בזנות. הוצאת קו אדום, הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

"הצער הגדול ביותר הוא להיות עד לזוועות שמבצעת האנושות"

הרצאה ביום עיון שנתי: בין ייאוש לתקווה – מבט קליני וחברתי בעבודה הטיפולית עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית
מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב וירושלים
25 בנובמבר 2009

ההרצאה תעסוק במשמעות נשיאת העדות (bearing witness) לטראומות קיצון. במסע המקצועי והאישי של מטפלת בנשים שעברו טראומות מיניות, לנוכח הבנת הקשר שבין האישי לחברתי- תרבותי. ובמאבק על שמירת התומה (integrity) בין היאוש והתקווה.
 

בין יאוש לתקווה, בין שתי ענקיות ד"ר פראולי וופרופ אליס שלווי, כבוד גדול עבורי לעמוד כאן היום משום שהתמיכה שקיבלתי מ"אמהות" מקצועיות ורוחניות, שאת חלקן אינני מכירה כלל, האירה לי את הדרך שהייתה לעיתים קרובות אפלה כל כך. וכמובן שרק בזכות עמידתי על כתפיי ענקיות הצלחתי לראות למרחוק.
לא פשוט לשאת את ההרצאה הזו משום שהיא תעסוק בתפר שבין האישי והמקצועי, בין הפרטי לחברתי תרבותי, ובין הייאוש והאבדון – יאוש ואבדון שכולנו שמטפלות בניצולות טראומות שבני אדם חוללו, מכירות היטב ובאופן יום יומי – ובין התקווה, האמונה, והמאבק היום יומי שלנו לאחוז בתקווה ובאמונה, או למצוא אותן מחדש בכל פעם שהן נשמטות מאיתנו, לאחר שבכל פעם שנדמה לך שכבר שמעת את הנורא מכול, את שומעת משהו חדש נורא יותר.
חשבתי הרבה על משמעות הייאוש והתקווה מאז שמירב ויעל ביקשו ממני לתת את ההרצאה הזו, במהלך ההליכות הארוכות עליהן אני מקפידה כדי לשמור על האיזון הנפשי המאותגר על ידי הסיפורים הקשים, על האינטגריטי שלי, ועל האופטימיות והאמונה. שוב ושוב הגעתי לאותן אמיתות פשוטות, אל אותה חוכמה עממית שנמצאת איתנו, לעיתים מבלי שנתן עליה את הדעת, שהמרפא לכל זה, הדבר אליו אנו צריכים לשאוף הוא אהבה, כבוד הדדי, שוויון, חופש ואנושיות. חוכמת "ואהבת לריעך כמוך", חוכמת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", חוכמת: "יש בי אהבה והיא תנצח"

לפני 25 שנים, בשנת 1984, התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בכלא נווה תרצה, כלא הנשים היחיד בישראל. מחנה ריכוז של נשים נפגעות גילוי עריות, הזנחה והפקרה קשים. הייתי עובדת סוציאלית צעירה, חסרת כלים מקצועיים להתמודד עם המצוקה שאט אט נחשפה לעיני. בבית הספר לעבודה סוציאלית דאז לא לימדו על גילוי עריות ופגיעות מיניות. בשרות בתי הסוהר הכשירו אותי בעיקר להיות "אסרטיבית", וללמוד לעמוד בנחישות מול התביעות הדורשניות של הנשים ה"מופרעות", "חסרות הגבולות", "חסרות התקנה" ו"האלימות".
גם הספרות המקצועית שדנה אז בנשים בכלא ובנערות במצוקה הייתה רוויה בעמדות קדומות, סקסיסטיות, על מופרעותן של הנשים והנערות, ועל הפרעות האופי והאישיות הקשות מהן הן סובלות, מבלי לתת את הדעת שאלה היו הדרכים היחידיות שהיו בידן להתמודד ולשרוד את הטראומות הקשות שהן עברו בילדותן. ועל דרכי הטיפול הראויות להתמודדות עם המופרעות האנטי סוציאלית שלהן. רובן, כמובן,  היו דרכי ריסון וענישה שלא היו יותר מאשר "עוד מאותו הדבר" שהן חוו בילדותן: אביוז (abuse), שימוש עודף בכוח ובסמכות, הפקרה ועמידה מנגד. הפעם במסווה של טיפול מקצועי.
סיפורי הנשים הכריחו אותי להבין שהתופעה של פגיעות מיניות בילדות היא רחבת היקף, ומתרחשת בתוך המשפחה, ובגילאים צעירים יותר ממה שניתן להעלות על הדעת. כפי שג'ודית הרמן כותבת בספרה Father Daughter Incest שיצא בשנת 1981, גילוי עריות היה אז בלתי נראה מבחינה ציבורית. הסיפורים הפרטיים של הנשים הובילו מספר נשות מקצוע לחשוד כי ניצול מיני של נשים וילדות הוא תופעה רווחת בחברה. אך כנגד העדויות של המטופלות, עמדה חומה של הכחשה, רציונליזציות, ותירוצים, שחצו את הידע בספרות המקצועית, במדעי החברה, ובחוק. באותו זמן האמינו כי פשעים מיניים הינם נדירים במציאות, והם נמצאים בדמיון הפעיל יתר על המידה של נשים וילדים, ושל מטפלות נמרצות מידי שהאמינו למטופלות שלהן.

למזלי הייתה לי התמיכה של ההדרכה המקצועית שלי, של גב' עליזה מסיוריק ז"ל שהייתה אחת מחלוצות החשיבה הפמיניסטית בבתי הספר לעבודה סוציאלית. התמיכה שלה היא שאיפשרה את הרוויזיה – החשיבה מחדש – שהייתה חתרנית ומעוררת התנגדות. לא היה פשוט לעובדת סוציאלית צעירה וחסרת ניסיון לצאת כנגד דרכי טיפול ממוסדות ומקובלות.
תמכו בי גם הנשים שכתבו על הדיכוי ועל הדרכים להשתחרר ממנו: וירג'יניה וולף, לדוגמא, כותבת בספרה "חדר משלך" שתורגם לעברית בשנת 1981, את מה שלא היה מובן מאליו עבור נשים: "דברי אמת, אפשר לומר, והתוצאה בהכרח תהיה מענינת עד להדהים. הקומדיה בהכרח תתעשר, עובדות חדשות בהכרח תתגלינה….". וולף ממליצה לנשים לקנות לנו את החופש ואת האומץ לומר בדיוק מה שאנו חושבות.
גם נוואל אל סדאווי, רופאה מצריה שפועלת כנגד דיכוי נשים בחברה הערבית, מספרת בספרה "מאחורי הרעלה" על המחיר הכבד של הפעילות והכתיבה למען נשים: "כמה כבד העול, כמה מעיקה האחריות". ועל הגמול: "דרישה זו הייתה לגבי מקור דאגה, אך גם מקור של אושר וסעד… עטי יוסיף לערטל את העובדות ולהבהיר את אשר אני רואה כאמת. האמת מזעזעת לעיתים, או מקעקעת את שלוותם של רעיונות מקובעים. אך לעיתים טלטלה טובה מעוררת מוחות שאננים ששקועים בתרדמה, ופוקחת את עיניהם לראות מה באמת קורה סביבם".

במקביל למאבק שלנו כאן בארץ החלה אז, תחילת שנות ה 80, להתפתח הספרות המקצועית שדנה מפרספקטיבה פמיניסטית בנשים בכלא, בנערות בורחות מהבית ובנפגעות פגיעות מיניות בילדות. פעמים ר
בות שימשו נשים שאינני מכירה כמו ג'ודית הרמן, אנדריאה דבורקין, קתרין מקינון ואחרות כקבוצת התמיכה שלי, שסייעה לי להתמודד עם הבוז והלעג של הסביבה .

בשנת 1989 פרשתי מעבודתי בכלא על מנת להקים ולנהל את ההוסטל הראשון והיחיד מסוגו בארץ לשיקום אסירות משוחררות. מודל הטיפול בהוסטל נבנה על סמך ניסיון העבודה עם הנשים בכלא, והתבסס על עקרונות הטיפול בנפגעות התעללות מינית בילדות, ועל מודלים של טיפול פמיניסטי, שהחלו להתגבש בעולם המערבי.
ההבנות הטיפוליות החדשות אפשרו להמשיג את ההתנהגות המרדנית, העבריינית וה"מופרעת" של הנערות כביטוי של מחאה צודקת נגד הניצול וההתעללות אליהם הופקרו על ידי בני משפחתן, ועל ידי החברה הרחבה, כולל אנשי המקצוע שאליהם ניסו לפנות לעזרה.
המשימה הייתה לבנות מסגרת שונה שתאפשר חוויה מתקנת ומרפאת לנשים שחוו יחסי התעללות מבני משפחה קרובים. החשיבה מחדש הייתה חתרנית ויצירתית – ושמה לה למטרה לפרק אחד לאחד את עקרונות ההיררכיה, השליטה והסדר הפטריארכליים הרווחים בפרקטיות הטיפוליות המסורתיות. עקרונות אלה מוטבעים עמוק בסדר החברתי ובשיח הטיפולי, עד שהם שנתפסים כנייטרליים. הם מאדירים שליטה, היררכיה,  כוח, ואת סמכות האב, שהם הבסיס להבניית ההתעללות המינית בנשים ובילדות.
נעשה מאמץ לאתגר את כיווני ההתקשרות המסורתיים בטיפול ומחוץ לו, ולייסד חדשים; ליצור סביבה של חקירה הדדית, סמכות הדדית, השפעה הדדית והכרה הדדית, מבלי להכחיש את האספקטים 
הא-הסימטריים ביחסי הטיפול. המחויבות הייתה לבסס הומניזציה ודמוקרטיזציה של יחסי הטיפול במקום להעמיס עליהם מלכודות לא הכרחיות של סמכות עליונה או מומחיות מקצועית.

ועדיין שום דבר ממה שלמדתי וידעתי לא הכשיר אותי להתמודד עם טראומת הזנות. כאשר התחלתי את המחקר על הזנות בשנת 2000 ידעתי הרבה מאוד על טראומות קיצון, וידעתי שהזנות היא טראומה קשה יותר מכפי שניתן לתאר במילים. ועדיין שום דבר לא הכשיר אותי להתמודד עם הזוועה שנחשפה אט אט לאזני, שכבדו משמוע. כאן מצאתי את עצמי עומדת פנים אל פנים מול שואה שמתרחשת לנגד עיננו ממש, מוחבאת במישור הגלוי ( hidden in plain sight ) (הרמן 2003). שואה של ילדות, נערות ונשים שכולן עברו פגיעות מיניות בילדות, פגיעות מיניות שהכשירו אותן להפוך לקורבנות של ניצול אכזרי, ממוסד ורחב היקף, כשמנגד עומדים כולנו ומסבים את המבט הצידה. את השימוש הנירחב שנעשה בגופן של ילדות על ידי גברים מכל שכבות החברה, כולל כאלה שהן ציפו שיגנו עליהן כמו שופטים, עורכי דין, רופאים, שוטרים, חברי כנסת ועוד ועוד. את רמות האלימות, הסאדיזם, הפרוורטיות שמפעילים הגברים האלה על ילדות ונשים שהופקרו לזנות, את שיתוף הפעולה השיטתי והמכוון של רשויות אכיפת החוק, בין אם בהתעלמות ובהסבת המבט הצידה, ובין אם בשיתוף פעולה אקטיבי בהתעללות. והגרוע ביותר את שיתוף הפעולה הפאסיבי של אנשי מקצוע שמפקירים את הנערות באמצעות דיאגנוזות מתייגות ומשפילות, ודרכי טיפול סמכותניות ולא מותאמות. כל אלה ביחד עם ההתעללות בילדות, שהכשירה את הקרקע להזנייתן, וביחד עם האלימות השיטתית והמכוונת של הסרסורים, יוצרים מלכודת תוך נפשית וחיצונית שקשה מאוד להיחלץ ממנה.
כיום ידוע כי הטראומות הקשות ביותר, והפרעות הדיסוציאציה הקשות ביותר, מתרחשות כאשר הטראומה הנוראה שאת עוברת אינה נתפסת כטראומה כלל.
העמידה פנים אל פנים מול הזנות ומשמעותה כמוסד חברתי שמפקיר ילדות ונשים, וגם בנים, גברים וטרנסג'נדרים, לאונס שיטתי וממוסד, למוות חברתי, ופעמים רבות גם למוות פיסי, הנורמאליות של הגברים צרכני המין הקנוי (כמו גם של רוב של האבות מבצעי פשעי גילוי העריות), הכריחה אותי להתעמת עם שאלות יסוד של משמעות החיים והמוות, משמעות הרוע האנושי, משמעות יחסי גברים ונשים ויחסי מין, ומשמעות האפשרות להחלים מזוועות שלא יתוארו שבני אדם מבצעים איש ברעהו.
כאן נדרשתי להגותם של פילוסופים אקסיסטנציאליסטים, פסיכואנליטיקאים, אנשי ספרות והיסטוריונים, חכמי יהדות וחכמי זן. חלקם, כמו פרימו לוי, ויקטור פרנקל, או דורי לאוב, בעצמם נצולי שואה או טראומות קיצון. כאן מצאתי מחדש שכל ההבנות האלה נוסחו לאורך הדורות שוב ושוב בידי קבוצות מגדר, גזע, דת ומוצא אתני שהודרו מאנושיותם, והוגדרו כ"אחרים", זרים, נחותים, פחות אנושיים. הדרה שהפקירה את נפשם ואת דמם לכוחות הרוע והרשע שעלולים להימצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו אם לא נעמוד על המשמר.
בחרתי בשיר השכם השכם בבוקר של רחל שפירא כדי להמחיש הדרך מטראומה להחלמה:

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
יצאנו לדרכנו שקטים ונדהמים.
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו צללים גדולים, כמו עדים אילמים.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
מילים שלא אמרנו הכונו בשתיקה.
עקבות הסערה היו בכל מקום
ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה.

אשתף אתכן בכמה אבני דרך משמעותיות שעיצבו בשנים האחרונות את תפיסת עולמי, סייעו להתמודד עם חוסר האונים והייאוש והחיו את התקווה, ואת האופטימיות ואת האמונה:

כמה מילים על הבנאליות של הרוע

העמידה פנים אל פנים מול הרשע, הרוע, האכזריות, הסאדיזם שמופעל כלפי הנשים בזנות, ברוב המקרים על ידי אנשים שלנו, כמונו, ג
רים נורמטיביים מכול שכבות החברה, הכריחה אותי להתעמת עם משמעות הרוע. אנחנו מצפים שמעשי זוועה יתרחשו על ידי מפלצות חסרות צלם אדם, אבל הניסיון מלמד אותנו שפעמים רבות מי שמבצע את הפשעים האכזריים ביותר הם אנשים רגילים.
בכל פעם שאני מלמדת קורס טיפול בפגיעות מיניות אני נתקלת בקושי העצום של אנשי המקצוע לעמוד מול מעשי הזועה האלה, ולהבין כי "האמת העצובה היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים." (חנה ארדנט).
הבנה זו מנפצת לרסיסים את הכמיהה לעולם מסודר, שבו קיימת הבחנה ברורה בין טובים ורעים. מפגש זה עם הרוע והאכזריות האנושית הוביל אותי להבנה עמוקה של "הבאנליות של הרוע" – מושג שטבעה חנה ארדנט בספרה "אייכמן בירושלים- דו"ח על הבנאליות של הרוע". חנה ארדנט, יהודיה גרמניה שהייתה פליטה ממולדתה, הגיעה לארץ כשליחה של העיתון ניו יורקר לסקר את משפט אייכמן. שם, בעומדה מול האיש שהיה אחראי על ביצוע מעשי זוועה המוניים, הבינה כי האיש אינו מפלצת חריגה, כפי שהתביעה ניסתה להציגו, אלא אדם רגיל לגמרי, פקיד שהאמביציה שלו הובילה אותו למעשים שהרשע בהם הפך למשהו מובן מאליו, משהו בנאלי. הוא לא היה שונה מסביבתו, והיה בעצם סמל של כל החברה הגרמנית באותה תקופה, שהפכה את ההשמדה למושג לגיטימי.
בכתביה הפליאה ארנדט לחשוף את האופן שבו חודרים האכזריות והרוע אל תוך הקיום האנושי החברתי והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו. כפי שעולה מן המשפט על "האמת העצובה" בני אדם פועלים בדרך כלל מתוך מוטיבציות אישיות שלהם ושאיפתם לכוח, קידום, תהילה, והשפעה ואינם בוחרים ברוע. לו היו עושים כך היה קל לראות בהם מפלצות.
גם פרימו לוי, יהודי איטלקי שהיה אסיר באושוויץ התנגד לדיעה, שרווחה אז בישראל, כי השואה התרחשה בפלנטה אחרת. "הקמת אושוויץ אינה רק אירוע היסטורי איום ונורא. הקמת אושוויץ היא אירוע היסטורי איום ונורא שממנו ניתן ללמוד על נפש האדם. כל אדם" פרימו לוי כותב בהקדמה לסיפרו "הזהו אדם" שמתעד את תקופת שהייתו באושוויץ:

"הספר לא נכתב כדי להעלות אשמות חדשות. אולי יהיה בכוחו להאיר פינות נסתרות אחדות בנפש האדם כדי להבינן. בבני אדם רבים, ואף בעמים שלמים, מצוי על סף ההכרה רגש "שכל זר הוא צר ואויב". על פי רוב אמונה זו חבוייה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא התפשטה. מידי פעם היא מתגלה במעשים מקריים ולא עיקביים, ואינה מקור לחשיבה שיטתית. אולם כאשר האני מאמין הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית, בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז. הוא תולדה של תפיסת עולם אשר פותחה עד למסקנתה הסופית בעקביות מוחלטת. זאת לדעת: כל עוד תפיסה מעין זו קיימת, תוצאותיה מאיימות עלינו.
כל בני האדם חייבים לראות בהיסטוריה של מחנות הריכוז אות אזהרה לסכנה האורבת באופק."

הבנה עמוקה זו של הדינאמיקות האישיות והחברתיות שמובילות לביצוע מעשי זוועה פרטיים או המוניים הופכת להיות הבסיס של התקווה משום שהיא מאפשרת לנו להבין לעומק מה הדבר עימו אנו צריכים להתמודד. 
ארנדט כמו פרימו לוי לא הסכימה להגדרות המעניקות לתופעות אנושיות מעמד של תופעות חוץ אנושיות, שכן הגדרות אלה אינן מאפשרות להכיר בתלות בנסיבות החברתיות, ולכן מפריעות לפתח כלים להתמודד עם הרוע. כדי לא להפוך לבורג קטן שמציית לכלליה של המערכת, יש לבחור בחירה מודעת. רק בנוכחות התבונה האנושית, וההבחנה המודעת בין טוב לרע, תוכל האנושות להתגונן מפני הכוחות ההרסניים והרצחניים הטמונים בה, ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.
איך הפכו הנצאים את ההשמדה למושג לגיטימי, ובכך אפשרו לאלפי בני אדם נאורים לבצע מעשי זוועה באחרים ? באמצעות שטיפת המוח שעשתה דה הומניזציה ביהודים, הפחתה שלהם לפחות מיצור אנוש. , האמונה הזו ב"אמת" שהפיצו הנאצים על היותם של היהודים תת אדם, כפי שכותב דורי לאוב, השפיעה לא רק על הרוצחים אלא גם על הקורבנות ששום שהיא שכנעה אותם שהטענות בדבר אחרותם ואי אנושיותם נכונות ובדוקות.
הסכנות של ביצוע מעשי זוועה בבני אדם אחרים שוכנות לפתחנו, ואין אנו יכולים להתעלם מהן. על מנת להתמודד עם הסכנה ולנצח אותה חובה עלינו להכיר, להעמיק ולהתבונן, ולהבין את המבנים הנפשיים והחברתיים שמאפשרים את ביצוע מעשי זוועה אלה.
דרך הפרספקטיבה הזו אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שהמבנים החברתיים שמאפשרים את ה abuse המסיבי של ילדים, למעשה כמעט ללא הפרעה, הם אלה שמנציחים את הדינאמיקות התרבותיות המרכזיות של ניצול, דה הומניזציה, אובייקטיפיקציה, הקרבה, תחרות קטנונית, שנאת נשים (מיסוגניות), ואירוטיזציה של דיכוי והשפלת הנשים, ואת ההאדרה של שליטה, כוחניות וקנוניות כדרכים להתקשרות אנושית.

סו סילברמן, שהייתה קורבן של גילוי עריות על ידי אביה, ממחישה את ההבנה הזו, שמה שמאפשר ביצוע מעשים שלא יתוארו זה: דה- הומניזציה, שליטה והפיכת האחר לאובייקט. כשהיא עומדת ליד מיטתו של אביה בימיו האחרונים:

"אבא, אני רוצה לשאול אותך מה אתה זוכר ? אני רוצה לשאול אותך: מה אתה יודע? איך החלטת בפעם הראשונה לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר שלי ? מה היה המעבר הפנימי דרך מרחב הזמן שהביא אותך לגוף שלי ? למיטה שלי ?
מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם.
האם אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שיש לך בעלות עלי ? הגוף שלי הוא רכושך…
זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה.
זה היה רק בבוקר, כל בוקר כשניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים.
אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, היית זה שפגע במישהו שהיה נאמן, שהיה מופחת, מוקטן, שהיה קטן. ילדת הלילה שלך"

עמידה מנגד, פקפוק, הכחשה ושותפות החברה לפשע

הקרקע הפורייה של טראומה ודיסוציאציה היא המצב שבו בני אדם מסוימים נתפסים כלא שווים, כמופחתים, כלא אנושיים, ובהם מותר לבצע זוועות. דמם מותר. אבל מעבר למקרבנים ולקורבנות נמצאים העומדים מנגד, אלה שמעדיפים להסב את המבט הצידה, כאשר מדובר בזוועות שלא יתוארו.
אחד הדברים הקשים ביותר בזנות היא העמידה מנגד וההפקרה של הילדות והנשים בזנות שמתבצעת על ידי כולנו. הנזק שנגרם לנשים בזנות הוא בלתי נראה מבחינה חברתית ומתואר לא כאונס, כהטרדה מינית או כאלימות אינטימית, אלא כמין. האכזריות בזנות מועצמת ומוחרפת כאשר היא מוצגת כ"משהו אחר, כאשר ההקשר משתנה באופן רדיקלי, והאכזריות מוצגת כמשהו הומוריסטי או סקסי" ( מילט ). הנורמליזציה של הזנות ברוב הארצות על ידי הבנייתה כפרקטיקה מסורתית – תרבותית מתבססת על הנחות בדבר נחיתות או עליונות מגדרית ותפקידיהם המסורתיים של גברים ונשים.   
שתיקתם של האנשים הטובים העומדים מנגד מטרידה לא פחות מאשר מעשיהם של המעללים עצמם. כפי שכתב יקובו טימרמן: "הירידה לעמקי משמעותה של השואה אינה כרוכה באומדן מספר קורבנותיה, אלא בהערכת ממדי השתיקה. מה שמטריד את מנוחתי, ואינו מרפה ממני כדיבוק, הוא הישנותה של השתיקה"
(יקובו טימרמן, אסיר בלא שם ).  

עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללות טראומטית מייצר את אחת התבניות לרה ויקטימיזציה (קורבנות חוזרת) כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהם בבוז, בגועל ובספקנות. כל ניסיון להפריד בין המכניזם ההסתגלותי שלהם, ובין הדינאמיקה שגרמה אותם, מייצרת את הסכנה של פתולוגיזציה של הקורבנות, וכולאת אותם במעגלים של טראומה חוזרת. כל אלה והדה -קונטקסטואליזציה (הוצאה שלהם מתוך ההקשר של הטראומה) הופכים מאוחר יותר לתמונת הנוף של טראומה בין אישית.
טראומות קיצון עדיין נמצאות בליבה של מלחמה פסיכולוגית ותרבותית. עבור חלק מן האנשים הבעיה אינה האפידמיה של התעללות בילדים, אלימות ואלימות מינית כלפי נשים, וצורות דיכוי נוספות הקיימות בתרבותנו – אלא הבעיה האמיתית היא זיכרונות כוזבים (" False memories")  , העברה פסיכוטית, או מטפלים לא קומפטנטיים או נלהבים מידי.
אנשים נרגשים מידי, או פחות מידי מודעים, כאשר מדובר בניצולי טראומות חמורות, ומוצאים שזה פשוט יותר להתעלם לגמרי מטראומה של התעללות בילדים, או לקפוץ לאחת מהאופנות המוכנות של ספק, סקפטיות, ופקפוק. בו בזמן בתקופה של החמרת הכחשת השואה, חוקרים ואקדמאים מהרהרים בשאלות של האם נוכל אי פעם לדעת מה באמת קרה לכל אחד.
זה הפך להיות יותר ויותר קשה ומאיים לאבחן, לטפל ולדווח על מקרים של טראומטיזציה חמורה ודיסוציאציה. לרוע המזל אלה שמחפשים לצמצם את תפקיד הטראומה מקבלים עידוד ממגמה הנגדית שנתמכת על ידי ה false memory syndrome foundation ויועצי התקשורת ואנשי המקצוע שלהם, שעקב מגוון של סיבות אישיות, מקצועיות, כלכליות ופוליטיות, דוחקים הצידה את הדיון על ההיקף ועל השפעות של התעללות בילדים בתרבות ובפסיכולוגיה, ונוטים להפריז בתפקיד של התוך נפשי, ושל ההשפעה החברתית ושל קלינאים שחוטאים בכך שהם נאבקים על החזרת הקול של המטופלות, ומאמינים להן.
אחרים, שמונעים על ידי דאגות תיאורטיות וקליניות, מפחיתים מחשיבות הוודאות של הטראומה במטרה להזיז את השדה שלנו מעבר לשחזורים של פסיכותרפיה. דוחפים להימנע מקונקרטיזציה של חומרים נפשיים, ומבקשים לעשות קונספטואליזציה של הפרט כסוכן אקטיבי תמיד בחייו, ולא רק כקורבן פאסיבי של כוחות חברתיים ותוך נפשיים.

ובזמן שהחברה מנהלת את המחלוקת – מערכות האמונה של הפושעים נגד ילדים ממשיכות לחדור למוחם של הקורבנות, שנים ארוכות לאחר שההתעללות נגמרה. כתוצאה מזה הרבה מידי אנשים חיים במלכודת של מערכת פסיכולוגית של אימה וטרור, שמתאפיינת בחוסר יכולת לסלוח, בשנאה עצמית, ונשיאה באחריות שאינה שלהם.

בגלל הסימפטומים וההתנהגויות המבלבלים והקשים לטיפול – הרבה מהאנשים שסובלים מטראומה חמורה נידחים או מוגבלים כאשר הם מחפשים לקבל עזרה מגופים של בריאות הנפש, שירותים חברתיים ושירותי רפואה. אנשים אלה נשארים מטופלים באמביוולנטיות בתוך התרבות שמפיקה תועלת מהשוליות שלהם  בעיקר באמצעות צירוף מיוחד של פחד, השתאות, חוסר אמון ופקפוק.

פסיכתרפיה – ניצחון הדיבור על השתיקה

לעומת זאת המטפלים והאדם הטראומטי כאחד מנווטים את הזרמים התוך נפשיים והתרבותיים על מנת לאפשר מעבר בטוח בין הכרה ומתן תוקף לקורבנות מצד אחד, להתעלות מעבר לטראומה.
התעקשות על התפקיד המרכזי של טראומה באטיולוגיה של הפרעות נפשיות חמורות, התמכרויות, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוציאציה, זנות ועוד, אינה שוללת תמונה התפתחותית אינדיבידואלית, בעיות פסיכולוגיות, פנטזיות והשפעות מעצבות חיצוניות. אחרי הכול מה שטראומטי בטראומה זה גם המציאות וגם הסימבוליות, גם התוך נפשי וגם ההתיחסותי. האירועים עצמם, המשמעות של הפנטזיה שמשכללת את האירועים הללו, והתגובות הבין אישיות והתרבותיות לאירועים האלה. ואף אחד מאלה לא משרת הכחשה של מיעוט מקרים של התחזות, העמדת פנים וחילוקי דעות.
הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות, עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי.
הוידו הבלתי אפשרי, שאי אפשר להביעו במילים, מהדהד בחדר הטיפולים גם בשתיקן ההלומה של השורדות, שפעמים רבות הן "נשאיות של שתיקה". המסע הטיפולי, והשליחות החברתית שכרוכים זה בזה, שואפים לשחרר את העדות מכבלי הסוד. וחותרים לניצחון שבהחזרת הקול החי לחזקתנו.
על פי המודל הפרוידיאני ישנן שתי צורות של התמודדות אישית, תרבותית ופוליטית עם טראומה. הצורה הראשונה היא הפגן (acting out) – חזרה לא מודעת ובלתי נשלטת של סמפטומים פוסט טראומטיים בחיים האישיים, הפוליטיים והתרבותיים. והצורה השנייה היא עיבוד (working through) שכוללת מידה מסויימת של שליטה ביקורתית בטראומה, שעשויה לשמש בלם כנגד החזרה הכפייתית הפוסט טראומטית. טראומה שלא עובדה כל צרכה, עלולה לכלוא חברות ופרטים בתוך מעגל התנהגויות שאינן רצויות מבחינה אתית ופוליטית, שקשה להיות מודעים להן, ולהיחלץ מהן.

אפשר לומר על אדם שהחל בתהליך המפרך של טיפול בטראומה ועיבודה, רק כאשר העבר נעשה עבורו נגיש להיזכרות, וכאשר השפה משמשת אותו כדי לספק מידה כלשהי של שליטה בעבר, מרחק ביקורתי ממנו, ופרספקטיבה נכונה כלפיו.
עיבוד העבר הוא תהליך (לא מצב שניתן להשיגו) והוא אינו מערב סגירה מלאה או שליטה מלאה על העצמי, אלא ניסיון חוזר ונשנה, ויחד עם זאת מגוון ומשתנה, לייחס עבודת זיכרון ביקורתית ומדוייקת לדרישות של פעולה רצוייה בהווה" (דומיניק לה קפרה).
עיבוד מאפשר את התזוזה מעמדה של קורבן אולטימטיבי בעבר ובהווה שכל התנהגות אישית, חברתית ופוליטית שלו ראוייה להבנה ולסליחה, לעמדה שמאפשרת תהליכים של שיפוט, נטילת אחריות, ובנייה של סוכנות (agency) אתית. תהליכים אלה חיוניים עבור מי שרוצה להביא את רוחות העבר למנוחות ולחדש את העניין בחיים.

הפצעת הסיפור הטראומטי בנופלו על אוזן קשבת (דורי לאוב)

הפצעת הסיפור בנופלו על אוזן קשבת הוא התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה, את "הידיעה" של האירוע. למאזינה יש איפה חלק ביצירת הידע מחדש. העדות על טראומה כוללת לפיכך את השומע/ת שהיא, אפשר לומר, הלוח הריק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה.
מכאן עולה שהמאזינה לטראומה לוקחת חלק באירוע הטראומטי ושותפה באחזקתו. היא עצמה חווה את הטראומה, גם אם באופן חלקי. והיא חשה את הפגיעה, ואת חוסר האונים, את בלבול החושים, את האימה ואת הסכסוכים הפנימיים המייסרים את קורבן הטראומה. המאזינה, בעצם הגדרתה, לוקחת איפה חלק במאבק של הקורבן להתמודד עם הזכרונות של העבר הטראומטי.
עם זאת המאזינה היא גם אדם נפרד, שחווה סכנות ומאבקים משל עצמה, בעודה ממלאת את תפקידה כעדה. עם כל החפיפה בין חוויתה שלה לזו של הקורבן, אין היא הופכת לקורבן אלא שומרת על מקומה, על עמדתה ועל נקודת מבטה הנפרדים. המאזינה חייבת להיות בעת ובעונה אחת עדה למעידה על טראומה, ועדה לעצמה. עליה להכיר את הכוחות התת קרקעיים ואת המלכודות האורבות לעדה, ולה עצמה, על מנת שתוכל להיות מדריכה ובת לוויה במסע אל ארץ לא ממופה. מסע שאין בכוחה של הניצולה לצלוח אותו בעצמה.
המאזינים, שהאזנתם מאפשרת את הפצעת הסיפור הטראומטי , אינם יכולים למלא את משימתם מבלי שיעברו משבר, ויחושו כיצד גבולותיהם שלהם, עצמיותם, תפקודם, אפילו שפיות דעתם עומדים בסכנה.
עלינו ללמוד להבחין בסכנות האלה, וללמוד להתמודד עם המלכודות של חווית העדות במסגרת העמידה במשימתנו המקצועית והאנושית.

התקווה

ובכל זאת דווקא המחוייבות הזו לאמת, בהקשרה הדיאלוגי ובנוכחות מאזינה אותנטית, היא שפותחת פתח להשלמה עם ההבטחה שהופרה, והיא שמאפשרת את חידושו של מהלך החיים למרות ההבטחה שהכזיבה. העדות לא יכולה למחות את הטראומה. היא לא יכולה להכחיש אותה. היא לא יכולה להחזיר את מה שאבד, להסיג את האימה, לכונן מחדש את הביטחון וההרמוניה של מה שפעם היה בית. אבל היא גם לא נכנעת למוות. מדובר בתהליך דיאלוגי של חיפוש ושל פיוס בין שני עולמות, זה שנחרב בפראות וזה שישנו.
העדות היא ביסודה תהליך של עמידה פנים אל פנים לנוכח האובדן. של חציית הכאב שכרוך בעדות ובהבאתו של מעשה העדות לכלל השלמה – תהליך הכרוך בחזרה נוספת של חווית הפרידה והאובדן. ההכרה בכך שמה שאבד לא יחזור, זו ההבנה שהחיים פירושם השלמה עם תקוות לא ממומשות – אבל הפעם בתחושה שאת לא לבד, מישהי ניצבת שם לצידך, מכירה אותך, חווה איתך את התקווה שלא התממשה, מישהי שאומרת: "אהיה איתך. אני העדה שלך".
גם המאזינה יוצאת נשכרת מן המסע המשותף הזה. לפני כמה ימים ראיתי ראיון בטלויזיה עם אישה שורדת זנות שעובדת כיום באחד השירותים לסיוע לנשים שלכודות בזנות. היא ספרה סיפורים קשים מאוד על הנשים איתן היא נפגשת במהלך עבודתה. המראיין שאל אותה: "איך את עומדת בזה ? את ודאי חוזרת כל יום הבייתה עם נטל כבד על הכתפיים ? והיא ענתה: נכון עם נטל כבד, אבל גם יותר מאושרת". ואני מוסיפה שגם עם תחושת סיפוק עמוקה של משמעות לחייים, שמופיעה כאשר אנחנו מוכנות לעמוד איתן עם רגל אחת נטועה עמוק בתוך ההבנה של הרוע האנושי, נפש האדם, והסכנות האורבות בה, מבלי להכחיש ומבלי להסב את המבט הצידה. והרגל השנייה נטועה עמוק בתוך התקווה והאמונה, החלום והמאבק לממשו.
כן, חלומות מתגשמים. אחת הדוגמאות לכך היא הקמת שירותי טיפול לנשים בזנות. כשהתחלתי את המחקר על הזנות בישראל לא היו שירותי טיפול ייעודיים לנשים בזנות. קיבלתי החלטה פנימית שחייבים להקים שירותי טיפול. במשך מספר שנים חיזרתי על כל הפתחים עם החלום הזה. פתאום, כדרכם של חלומות, ללא כל הסבר הגיוני, ומכוח השתלשלות עניינים בלתי נתפשת של אירועים ואנשים, בינואר 2007 הגיע ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט לוועדה לקידום מעמד האישה והקצה 10 מיליון שקלים לטיפול בנשים בזנות, וגם, כמובן, לטיפול בפגיעות מיניות – עוד חלום שהתגשם לנו.
גם כתיבת הספר על הזנות הייתה מאבק שהצליח. מאבק לבטל את חוק השתיקה, שגם אני מצאתי את עצמי פעמים רבות נלכדת בתוכו, הלומת שתיקה, משום שידעתי כי כל המילים שבעולם לא יצליחו לבטא את מה ששמעתי מהנשים, ויותר מכך את שתיקתן ההלומה, את כל מה שהן לא יכולות לבטא במילים, אבל היה כל כך נוכח במהלך העדויות על הזנות, במילים המרוסקות, בשתיקה, בבכי. כתיבת הספר הייתה המאבק על חילוץ העדויות מכבלי הסוד, והחתירה אל הניצחון שבהחזרת הקול החי לחזקתנו.
אנחנו חיות עדיין בחברה גברית, כוחנית וסמכותנית. "סיפור מופרז כ
עט בגבריותו, הגדה של תחרות מינית, שאיפה, כוח, שילטון, חלוקת הטבות… " (סלמן רושדי). חברה שעדיין מוחצת את הנשים בדרכים רבות כשאחד הריטואלים המרכזיים של הדיכוי הוא האלימות נגד נשים. שאנחנו, המטפלות, נמצאות בחזית המערכה הזו ומטפלות בקורבנותיה.
המאבק החברתי בכוחניות הזו חייב להתבצע במציאת "כוח מסוג אחר, כוח חדש, כוח שאינו נמצא בבקבוקי תבערה" כדבריו של מרתין לותר קינג. "עלינו להיות פטישים שמעצבים חברה חדשה, ולא סדנים שעוצבו בידי החברה הישנה. זה לא רק יעשה אותנו בני אדם חדשים, אלא גם יעניק לנו כוח מסוג חדש… זה יהיה כוח חדור אהבה וצדק, שישנה את האתמול האפל למחר מאיר, וירים אותנו מתוך עייפותו של הייאוש, אל רעננותה של התקווה."
הפסיכותרפיה באנשים שעברו טראומות קיצון חייבת לכלול את המודעות לפתולוגיה של היחסים החברתיים, יחסים של כוח, שליטה, ניצול והזנחה. ברית התירפיה מתבססת על ההבטחה שהדדיות, כבוד עצמי וחמלה יחליפו את עריצות הבידוד והשנאה העצמית. לא ניתן להגיע להחלמה ללא מטפלים שמוכנים להיאבק עם האידיאולוגיות של המתעללים, שהופנמו בנפש הקורבנות, ומוכנים לתת סיוע למטופלות להגיע לתחושה עמוקה של ערך עצמי חיובי.

כשיצאתי למסע הזה לפני 25 שנים הייתי לבד. "עזבתי את הקרקע הבטוחה של הוודאויות בגלל אהבתי לאמת, והאמת גמלה לי" (סימון דה בובואר) . אני עומדת כאן, היום, איתכן, 25 שנה אחרי, עם כל ההתפתחות העצומה שהביאה את הנושאים האלה למרכז השיח הציבורי, עם כל החברות והשותפות לדרך, עם כל הפסיפס המופלא הזה של עשייה, וכתיבה, מאבקים בבתי המשפט ובזירה הציבורית שרבות מאיתנו שותפות ביצירתו.
עם הידיעה שפעמים רבות, עלינו לפרוץ את הדרך, כמעשה חוני המעגל, בידיעה שחלק מן העשייה שלנו, תשא פירות רק בדורות הבאים. בבמבט לאחור על דרך של חצי יובל שנים אני היום יודעת שעלינו לדבר ולא לשתוק, שאסור לנו לפחד, שעלינו לומר את האמת שלנו גם היא שנויה במחלוקת עד מאוד. וגם אם הדברים מתקבלים בהתחלה בבוז, בחוסר אמון ובפקפוק, הם הופכים להיות הזרעים שנטמנים עמוק באדמה, ועלינו ללמוד לדעת ולהאמין שגם אם בתחילה לא ניתן לראותם, הם צומחים מתחת לפני הקרקע, ומגיע היום שבו הם מגיחים מהאדמה ונושאים פירות.
אני עומדת כאן מול הרבה פנים מוכרות, של חברות, של קולגות מקצועיות, של הדור הבא של בנות מקצועיות, וגם בת אחת אישית, שנולדה וגדלה יחד עם העבודה שלי, שאני כל כך גאה בה משום שהיא מביאה איתה לעבודתה כעו"ס בהוסטל לנערות את הידע מהסוג החדש, את הכוח מהסוג החדש, שעליהם יכולתי רק לחלום לפני 25 שנים.
אבל אני יודעת שלולא הדרך שפרצנו לבד ובחוסר הכרה, בשנים שבהן הנושאים האלה היו מוקצים ומודחקים, לא ניתן היה להגיע להישגים האלה.
ויחד עם כל זאת אל לנו לנוח על זרי הדפנה של הישגים אלה. הדרך עוד ארוכה, נשים ונערות רבות עדיין לכודות בבתים מתעללים. התעללות מינית בילדים היא הריטואל הכוחני והמצליח ביותר הקיים כיום. כמה מהפשעים הגסים ביותר מערבים התעללות מינית בילדים, נטישה ועינויים של ילדים במשפחות מבודדות או על ידי קבוצות מאורגנות של מתעללים, סוחרי נשים וסרסורים.

ההיסטוריה לימדה אותנו שידע מסוג כזה עלול גם להיעלם, ושגורלו כרוך בהקשר של התנועה הפוליטית שקידמה אותו, במקרה שלנו התנועה הפמיניסטית. לכן, אנו חיבות להמשיך להילחם, להמשיך להאמין, ולהמשיך לקוות ולחלום.
"יש לי חלום שיום אחד תעלה ותבוא האמונה העמוקה כי כל בני האדם נבראו שווים… והחברה שלנו תהפוך לנווה מדבר של חופש וצדק… עם האמונה הזו נהיה מסוגלים לחצוב מהר של ייאוש, אבן של תקווה. עם האמונה הזו נוכל לעבוד ביחד, להתפלל ביחד, להיאבק ביחד, לטפס לעבר החופש ביחד, בידיעה שיגיע היום בו נהיה חופשיים…"
מרטין לותר קינג (1963)
אני לא יודעת אם מרטין לותר קינג העיז לחלום ש 45 שנים אחרי נאומו,לא רק שהשחורים בארה"ב שהגיעו כעבדים כבולים בשרשראות יהיו שווים ובעלי זכות בחירה, אלא גם ייבחר נשיא שחור בארה"ב. לותר קינג לא ראה את התגשמות החלום, הוא נרצח בשנת 1968, אבל החלום שלו נכנס להיסטוריה והפך להיות המציאות שלנו.
אז בואו נתגבר על הפחד ונעז לחלום, ולבטא את חלומנו ברבים.

אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים
והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים,
לאט לאט למדנו לשוב ולהבחין
בכח המופלא של החיים.

אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים
והאירה באור חדש את האימה והתקווה,
וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים


בחסד ומסירות, סליחה ואהבה.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו…

רשימת מקורות

אס-סעדאוי, נואל (1988(. מאחורי הרעלה – נשים בעולם הערבי. הוצאת מסדה, גבעתיים.

ארדנט, חנה.(2000). אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. הוצאת בבל, תל אביב.

וולף, וירג'יניה. (1981). חדר משלך. הוצאת שוקן, תל אביב.

לה- קפרה, דומיניק. (2007). לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה. הוצאת רסלינג, תל אביב.

לאוב, דורי. (2008). נשיאת עדות או תהפוכות ההאזנה. בתוך: פלמן שושנה ולאוב דורי, (2008). עדות, משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה והיסטוריה. הוצאת רסלינג, תל אביב.

לוי, פרימו. (1989). הזהו אדם ? הוצאת עם עובד, תל אביב.

Herman, Lewis Judith. (1981). Father – Daughter Incest. Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts.

Herman, L. J. (2003). Introduction: Hidden in Plain Sight: Clinical Observation on Prostitution. In: Farley, M. (ed). (2003). Prostitution, Trafficking, and Traumatic Stress. The Haworth Maltreatment & Traumatic Press, USA. pp.1-13.

Silverman, W. Sue. (1996). Beacause I Remember Terror Father I remember You. The University of Georgia Press, Athens, Georgia.

הורמונים חלופיים, ויאגרה – על נשים, גברים וגיל המעבר

"אני שונאת את הצוואר שלי… הצוואר מתחיל ללכת לך בגיל ארבעים ושלוש, וזהו זה. אפשר למרוח מייק אפ על הפנים וקונסילר מתחת לעיניים ולצבוע את השיער, אפשר להזריק בוטוקס לקמטים קולגן ובוטוקס ורסטילן, אבל בעניין הצוואר – אין מה לעשות חוץ מניתוח. הצוואר יסגיר אותך ברגע שהפנים שלנו משקרים הצוואר שלנו אומר את האמת…. מידי פעם אני קוראת איזה ספר שמישהי כתבה בנושא הגיל, היא אומרת שם שזה נהדר להיות מבוגרת, נהדר להיות חכמה ונבונה ומנוסה: נהדר להיות בשלב שבו את מבינה מה באמת חשוב בחיים. אני לא יכולה לסבול נשים  שאומרות דברים כאלה. מה הן חושבות לעצמן ? אין להן צוואר ?"
 
מתוך ספרה של נורה אפרון " אני שונאת את הצוואר שלי"
 
פתחתי בציטוט של נורה אפרון כדי להמחיש כבר בהתחלה את הדואליות שלי בהתייחסות לגיל המעבר. מצד אחד לאורך המאמר אבטא מחשבות על גיל המעבר כגיל חיובי , כחלק ממעגל החיים, חלק חשוב ומשמעותי, שכמו בכל שלב אחר בחיים כרוך באבידות משמעותיות לצד רווחים ופוטנציאל של התבגרות וצמיחה. מצד שני, כן, אני חייבת להודות, יש לי צוואר…
נתחיל מהשם. חשוב להתבונן בפוליטיקה של שימוש בשמות. גיל המעבר ? גיל אמצע החיים ? מנופאוזה, או "גיל הבלות", שחל כמובן רק על נשים. לגברים אין "בלות", הם ממשיכים לתפקד במלוא אונם ומרצם בכל גיל. אבל, מתברר כי  למרות שעד לשנים האחרונות יוחס גיל המעבר לנשים בלבד, הולכים ומתרבים כיום המחקרים המראים כי גם גברים סובלים מתופעות גיל המעבר.
התרבות בתוכה אנו חיים היא תרבות גברית ותרבות שמעדיפה נעורים. תרבות כזו אינה מספקת כלים, לנשים ולגברים כאחד, לבחון מחדש את פוטנציאל הצמיחה והבגרות שמציע גיל אמצע החיים. הנטייה הרווחת היא לייחס גיל זה בעיקר לנשים, ולתפוס אותו כמחלה שניתן להקל עליה באמצעות תרופות (בעיקר הורמונים חלופיים), ובאמצעות אמצעי הצערה קוסמטיים שונים ומגוונים (צביעת שיער, הרמת עפעפיים, מתיחת פנים).
 
על נשים וגיל המעבר
בשונה מגברים הסימן המיידי והברור של תחילת גיל המעבר אצל נשים הוא הפסקת המחזור. להפסקת המחזור קודמת תקופת מעבר ארוכה, שעשויה לכלול סימפטומים כגון גלי חום, תנודות במצב הרוח, קשיי שינה והזעת לילה. מתברר כי בניגוד לדעה הרווחת רמות האסטרוגן בגופנו ממשיכות להיות יציבות יחסית או אפילו עולות בגיל המעבר (ד"ר כריטסטיאן נורתרפ). עם זאת בגיל המעבר הגוף מתחיל לייצר כמויות גדולות יותר של אסטרוגן מסוג אחר הנקרא אסטרון, המיוצר הן בשחלות והן בשומן הגוף. רמות הטסטוסטרון בדרך כלל אינן יורדות במידה ניכרת. לעומת זאת רמות הפרוגסטרון אכן מתחילות לרדת, ואצל רוב הנשים זו הבעיה הבולטת ביותר.
ספרים רבים מתארים את הסימפטומים ה"נורמליים" של גיל המעבר, אך, לדברי ד"ר כריסטיאן נורתרפ, רוב הנשים לא מבחינות ברובם או אף בכולם. אף על פי כן קיימים כמה סימפטומים שנשים בתרבות שלנו מדווחות עליהם לעיתים קרובות כמו: גלי חום, הזעת לילה, פעימות לב מואצות, מיגרנות, איבוד התשוקה המינית, יובש בנרתיק או כאבים בזמן קיום יחסי מין, סימפטומים בדרכי השתן, התדלדלות העצם, תנודות במצבי רוח, נדודי שינה.
נשים רבות מרגישות שהסימפטומים שהן מרגישות מייצגים את מה שגיל המעבר והחיים יהיו מעתה והלאה. אך, לדברי ד"ר נורתרפ, סימפטומים אלה הם למעשה צירי לידה, והם חלק מהסתגלותנו לשינויים ההורמונאליים שמתרחשים כאשר ההתמקדות הביולוגית שלנו עוברת מהולדה לצמיחה אישית. הסימפטומים של תקופת האל – וסת הם זמניים. לקראת סוף גיל המעבר, כאשר הגוף לומד לחיות עם מערכת התמיכה ההורמונאלית החדשה שלו, הם יחלשו בהדרגה עד להיעלמותם.
הציפות מגיל המעבר עשויות להפוך למציאות האישית של כל אישה. חשוב לזכור שבתרבויות מסוימות נשים כמעט ולא מדווחות על סימפטומים מסוימים הקשורים במנופאוזה. ברוב התקופות ההיסטוריה האנושית נשים מתו לפני שהגיעו לגיל המעבר, ואצל אלה שהצליחו לשרוד, גיל המעבר היה מעין סימן להתדרדרות גופנית בלתי נמנעת. אך כיום כאשר תוחלת החיים של נשים היא בין 78 ל 84 שנים, נשים חיות 30, 40 שנים אחרי גיל המעבר, ורבות מהן חיות, תוססות, חדות מחשבה ובעלות השפעה, ניתן להתייחס לגיל המעבר כאל שער לתקופה חשובה ומשמעותית, שבה רוב מטלות החיים כמו גידול ילדים, וטיפוח המשפחה כבר נמצאות מאחורינו, ויש לנו יותר זמן ואנרגיות להשקיע בפיתוח עצמי, ובהתמקדות בדברים שחשובים לנו לפיתוח תחושת רווחה נפשית (well being). זו הזדמנות להיפטר מיחסים ומהרגלים שאינם מתאימים לנו עוד.

ד"ר כריסטיאן נורתרפ מתארת את הסימפטומים של גיל המעבר כ"מנחים הפנימיים שלנו שמקישים על דלתו של כל מרכז רגשי, ומבקשים מאיתנו לאפשר להכניס אור חזק יותר לאותו אזור, וחכמה רבה יותר. כי אז איננו חשות כקורבן  של גופנו, ויש לנו הזדמנות לחוש בכוחנו שמקורו באנרגיית חיים שזורמת בגוף בגיל העמידה". 
 
גיל המעבר כפוטנציאל  לצמיחה
סקר שערכה חברת גאלופ בשנת 1998 שהוצג בכנס השנתי של אגודת גיל המעבר בצפון אמריקה הראה שיותר

מ 50% מהמנשים האמריקאיות בגיל 50-65 חשו בשלב זה של חייהן מאושרות יותר ומגשימות את עצמן יותר מאי פעם בעבר. לעומת תחושתן בשנות ה 20 ה-30 וה-40 לחייהן – הן חשו בשלב זה שחייהן השתפרו מבחינות רבות, ובכלל זה חיי המשפחה, תחומי העניין, חברויות ויחסים עם הבעל/האישה או חבר/חברה לחיים (נורתרפ, 2006). ההשקפה המקובלת על גיל המעבר כשינוי מפחיד שמבשר את "תחילת הסוף" חוטאת מאוד לאמת.
כדרכם של משברים, גם גיל המעבר יכול להוביל לשלושה שבילים: שביל אחד מוביל  לשבר חסר תקנה, שמלווה בתחושות אובדן ואבל על הנעורים שחלפו, ולירידה חדה באיכות החיים, השני מוביל לקיפאון, והשלישי פותח פתח לצמיחה והתחדשות.
על מנת להגיע לשביל השלישי עלינו להיות נכונות להרגיש את כאב האובדן ולהתאבל על אותם חלקים בחיינו שאנחנו נוטשות מאחור (כן, הצוואר…) , לגייס את מלוא כוחותינו לנוע אל תוך הלא נודע, למרות שכל הפחדים שלנו עשויים לעלות על פני השטח מול עתיד חסר וודאות.
הליך של שינוי יכול להצליח רק אם נהפוך לפעילות הן בלקיחת אחריות מלאה על חלקנו בבעיות שבחיינו, ונחדול מלראות את עצמנו רק כקורבנות של מישה,ו או משהו, שמחוץ לעצמנו. בגיל העמידה יש לנו אנרגיה נפשית זמינה בכמות גדולה יותר מאי פעם מאז גיל ההתבגרות (נורתרפ, 2006). אם ננצל את האנרגיה הזו על מנת לחשוף את האמונות התת- הכרתיות ההרסניות לגבי עצמנו, שמנעו מאיתנו להיות מה שאנחנו מסוגלות להיות, נגלה כי יש בנו את היכולת להגיע לכל הדרוש לנו ליצירת עצמנו מחדש כנשים בריאות יותר וחזקות יותר, המוכנות לעבור מתוך שימחה אל החצי השני של חיינו.
 
חוכמת גיל המעבר
" לא היה לי מושג שאותן התפרצויות קצרות של כעס על מצבים משפחתיים פעוטים היו נקישות ראשונות על הדלת שעליה כתוב "חוכמת גיל המעבר". סימנים שרמזו לי שעלי לבחון מחדש חלק מדפוסי היחסים היומיומיים שלי. כמו כן לא ידעתי שבתקופה שבה המחזור החודשי שלי החל להיות לא סדיר והתחלתי להרגיש גלי חום, חיי כפי שהכרתי אותם במשך רבע מאה מצויים על סף שינוי מקיף. בתקופה שבה הטבע המחזורי שלי ארגן את עצמו מחדש, הנחתי את כל מערכות היחסים המשמעותיות שלי תחת עדשת מיקרוסקופ, והתחלתי לטפל בבעיות לא פתורות מהעבר, התנסיתי בהתרגשות המכאיבה של הקן המתרוקן, ובניתי מערכת יחסים חדשה ומלהיבה עם היצירתיות שבי ועם המקצוע בו אני עוסקת" (כריסטיאן נורתרפ).
בספרה חוכמת גיל המעבר The wisdom of menopause מתארת ד"ר כריסטיאן נורתרפ, רופאה, מומחית בעלת שם עולמי בתחום בריאות האישה, את גיל המעבר כגיל שצופן בחובו שינויים רבים שעשויים להיות נפלאים וחיוביים. היא מתארת את השינויים ההורמונאליים של גיל המעבר, וטוענת כי שינויים אלה מאפשרים חיווט מחדש במוח. שינויים שמאפשרים חופש רב יותר להחליט לאיזה כיוון אנחנו רוצות לתעל את האנרגיות היצירתיות שלנו מעבר להבאת ילדים לעולם וטיפול במשפחה.
 
על גברים וגיל המעבר
סימון דה בובואר בספרה "המין השני", שהניח את הבסיס המודרני להבנות לגבי ההבניה החברתית של ההבדלים המגדריים, כותבת כי מאז ומעולם התייחסו אל הנשים דרך הביולוגיה שלהן, בעוד שהגברים נתפסו כמשוחררים מן הביולוגיה שלהם. "לאישה יש שחלות ורחם, ותנאים ייחודיים, אלה כולאים אותה בתוך הסובייקטיביות שלה. נוהגים לומר שהיא חושבת באמצעות הבלוטות שלה. הגבר שוכח משום מה שגם מבנה הגוף שלו כולל בלוטות המפרישות הורמוני מין, הלא הם האשכים. גופו נראה לו כבעל קשר ישיר ונורמלי עם העולם, שאותו הוא קולט באובייקטיביות, לדעתו, בעוד גוף האישה נראה לו מסורבל בכל מאפייניו, מכשול, כלא." (דה בובואר,  2001).
רק לאחרונה החלו להצטבר הפרסומים כי גם על גברים עוברים תהליכי בלות. גם גברים, בדומה לנשים, עוברים שינוי הורמונאלי במהלך כניסתם לגיל העמידה. ממש כמו נשים, גברים חווים שינוים הורמונאליים  אשר משפיעים על מיניותם, מצב רוחם, בריאותם הכללית ואפילו מזגם.
עד לשנים האחרונות לא הייתה כל מודעות בקרב הרופאים לסוגיה חשובה זו, אך עם פרסום המחקרים הרבים בנושא זה לאחרונה, יחד עם העלייה בתוחלת החיים ובאיכותם תפס נושא זה תאוצה עצומה בארצות שפע כארצות הברית וקנדה.  כיום ידוע בבירור מהן השפעותיו של תהליך ההזדקנות על הגבר. כיום ידוע בבירור רמתם של איזה הורמונים פוחתת בקרב גברים עם הגיל, ואף ידוע לנו כי תהליך זה אשר בדרך כלל מתחיל בסביבות גיל הארבעים יכול לעיתים לפגוע אף בצעירים יותר.
תהליך זה מכונה בפי החוקרים אנדרופאוז, ממש בדומה למושג אשר הוטבע יותר מעשור קודם לכן עבור תהליך התבגרותה של האישה – מנופאוזה. השינויים החלים במהלך תהליך האנדרופאוז בגברים משפיעים למעשה על כל היבטי החיים של גברים אלה. למעשה מדובר בתהליך בעל השפעה פסיכולוגית בינאישית, חברתית ואפילו מקצועית.
גברים אלה מדווחים סימפטומים בתחומי בריאות שונים. בתחום הגופני: הפחתה נכרת בכושר הגופני, השמנה, ירידה בצפיפות העצם, דלדול השיער, הפרעות שינה. בתחום הפסיכולוגי: עצבנות, חוסר החלטיות, חרדות, דיכאון, תחושות בדידות, פגיעה בזיכרון וקשיי ריכוז. בתפקוד המיני: ירידה ברצון למין ופגיעה בתפקוד המיני (פגיעה המופיעה כבר בתחילת התהליך ולעיתים מבשרת על בואו), חרדות מרובות אודות פגיעה בתפקוד המיני, תשוקה מוגברת לקיום יחסי מין עם נשים צעירות (עד כדי אובססיה), ריבוי קשיים בזוגיות ומריבות מרובות אודות אינטימיות, יחסי מין ואהבה עם בת הזוג הקבועה (מתוך: טבעלייף, �
�"ר אודי בר http://www.tevalife.com/article.asp?id=142).
 
 
חוכמת גיל המעבר ביחסים בין גברים ונשים
 נשים וגברים כאחד מגיעים לגיל המעבר בתוך תרבות שמעצימה את ההיבטים של אובדן הנעורים, ואינה נותנת מספיק מקום לפוטנציאל העצום של צמיחה רוחנית ונפשית, בגרות, בשלות, שלווה וקשר, שניתן ליהנות מהם בגיל זה. נשים וגברים רבים נתונים בדיכאון על רקע האבדנים של גיל המעבר, ועסוקים בהכחשת ההזדקנות ובמרדף אבוד ופתטי אחר הנעורים החומקים.  אלה כוללים הורמונים חלופיים, ויאגרה, ואמצעים שונים שנועדו להכחיש את השינויים הנורמאליים של הגיל, ולחיות באשליה של שימור הנעורים.
גיל אמצע החיים מספק הזדמנויות מיוחדות לזוגיות משופרת, ולקשרים טובים יותר, הדדים יותר ושוויוניים יותר בין גברים ונשים. כאלה שקשה יותר לקיימם בגילאים צעירים יותר. קושי שנובע מחוסר השיוויון המגדרי הן בהיבט המיני והן בחלוקת הנטל של הבית וגידול הילדים.

בתנאים כאלה קשה עד מאוד לקיים מערכות יחסים הדדיות ושוויונית, שמתגמלות את שני הצדדים. בנוסף זוגיות ונישואין בתקופות המוקדמות יותר של החיים רוויות בקונפליקטים על רקע חלוקת מטלות גידול הילדים והבית, ומטלות הקריירה והפרנסה. בגיל המעבר קיים שחרור מרוב המטלות שמאפיינות את תקופת גידול הילדים ומתפנה מרחב גדול לבניית קשרים חבריים, הדדים ומספקים. 
 
בתוך חברה פטריארכאלית, שבה עדיין לא קיים שוויון בין גברים ונשים, מין ומיניות מוגדרים מנקודת מבט גברית (איריגארי,  2003),יחסי המין מובנים עדיין כ"חדירה לתוך גוף ה אישה בתנאים של חוסר שוויון" (דבורקין, 2005), ומערכות היחסים הנפוצות בין גברים ונשים מושפעות מאירוטיזציה של שליטה (גברית) וכניעה (נשית) (בנג'מין, 2005). בגיל המעבר נמצאת התשוקה המינית בירידה, ועוברת שינויים. בשינוי זה קיים פוטנציאל של התקרבות וצמיחה. איכות יחסי המין יכולה להשתפר על חשבון הכמות, והירידה הבלית נמנעת בתשוקה המינית יכולה להביא למציאת דרכים חדשות של עונג הדדי.
 
 
 
 
מקורות
 
איריגארי, לוס. (2003). מין זה שאינו אחד. רסלינג, תל אביב.
אפרון, נורה (2009). אני שונאת את הצוואר שלי. עם עובד, תל אביב.
בר, אודי       http://www.tevalife.com/article.asp?id=142).
דה בובואר, סימון (2001). המין השני. כרך ראשון: העובדות והמיתוסים. בבל, תל אביב.
בנג'מין, ג'סיקה. (2005). כבלי האהבה. דביר, תל אביב.
דבורקין, אנדריאה. (2005). משגל. בבל, תל אביב
Northrup, Christiane. (2006). The wisdom of menopause. Bantam Books.
 
                                           
 
                                            לגלות את חוכמת גיל המעבר
סדנאות לנשים בגיל המעבר יפתחו לאחר החגים מרכז חוכמת נשים www.wtc-anatgur.co.il