ביום חמישי האחרון עצרנו כולנו את נשימתנו לקראת הכרעת הדין במשפט קשה במיוחד של גילוי עריות חמור ואכזרי שביצע סב בנכדתו מאז הייתה כבת 4. הנכדה, נועה (שם בדוי), כיום כבת 28, סובלת מהפרעת אכילה קשה עד כדי סכנה לחייה, ביצעה ניסיונות אובדניים רבים, וסובלת מקשת רחבה של סימפטומים שהם תוצאה ישירה, שמתועדת היטב בספרות המקצועית, של פגיעות מיניות בילדות.
נועה, הגיעה אלי לטיפול לפני כשלוש שנים לאחר שהופנתה אלי על ידי מומחית להפרעות אכילה. נועה הייתה מוכרת לאנשי הטיפול המומחים להפרעות אכילה מאז היותה נערה מתבגרת, והיא טופלה במשך שנים, ואף אושפזה מספר פעמים, במחלקות להפרעות אכילה ובמחלקות פסיכיאטריות. במהלך הטיפולים מעולם לא חשפה את דבר הפגיעה המינית על ידי הסב. רק במהלך אשפוזה האחרון סיפרה בפעם הראשונה לאימה כי סבה, אבי האם, התעלל בה מינית במשך שנים ארוכות.
כאשר הגיעה אלי לטיפול היה מצבה הגופני והנפשי של נועה קשה ביותר. היא הייתה זקוקה לאשפוז מיידי על מנת להציל את חייה, אולם סירבה בכל תוקף להתאשפז. ההחלטה לקבל אותה לטיפול לא הייתה קלה. מקומות רבים אחרים דחו אותה משום הסיכון המיידי לבריאותה ולחייה. כל הגופים הרשמיים התנו את קבלתה לטיפול בעלייה במשקל שתוכל להיות מושגת רק באמצעות אשפוז. החלטתי לקבל אותה לטיפול למרות הסיכונים שבמצבה משום שחשבתי שהיא זכאית לקבל טיפול תומך ללא תנאים.
כבר בתחילת הטיפול ביטאה נועה את רצונה להגיש תביעה משפטית כנגד הסב. אני סברתי שהיא אינה מסוגלת לעמוד בתהליך של ניהול משפט מבלי שהדבר יהווה סכנה לחייה, ולכן לא תמכתי ברצונה להגיש את התביעה בשלב הזה. יחד עם זאת, מפאת החשש מפני התיישנות על העבירות שבוצעו כשהייתה ילדה קטנה, הנחיתי אותה להתייעץ עם מרכז הסיוע על מנת למנוע מצב שבו כאשר כן תהיה מסוגלת להגיש את התביעה, תכנס לתוקף התיישנות על העבירות. נועה פנתה למרכז הסיוע בתל אביב ושם התברר כי היא נמצאת חודשים ספורים בלבד לפני מועד ההתיישנות. כך החל להתגלגל כדור שלג של הגשת תלונה במשטרה, מעצר הסב, החלטה להעמיד אותו לדין ומהלך המשפט. אני הוזמנתי על ידי הפרקליטות לתת חוות דעת מומחית בתיק זה.
תהליך המשפט היה ארוך ומייגע, ניתן לכתוב עמודים רבים על התנהלות המשפט, ועל המחירים הכבדים שהוא גבה מנועה, שהגיעו לשיאם בניסיון אובדני קשה שעשתה ממש לפני הכרעת הדין. אולם ברצוני להתמקד בזוית של חוות דעת המומחים בתיק, ובטענה המרכזית עליה נשענה הסנגוריה שלפיה מדובר, כביכול, בהשתלת זיכרונות כוזבים, בהבאת ה"כוהנת הגדולה" של תסמונת הזיכרון השגוי, פרופ' אליזבט לופטוס, לישראל כעדה במשפט, ובהתמודדות בית המשפט עם הטענות בדבר תסמונת "הזיכרון השגוי" ותקפות הזיכרונות של נועה.
תסמונת הזיכרון השגוי
"העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה, מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת ככה את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעיתים קרובות מידי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בסימפטומים" (ג'ודית לואיס הרמן, 1994).
טראומה חוזרת ונשנית בילדות מעמידה את הילדה בפני משימות הסתגלויות אדירות. הסביבה הפתולוגית מטפחת מצבי תודעה לא נורמאליים, שבהם היחסים הרגילים בין גוף לנפש, בין מציאות לדמיון, בין ידיעה וזיכרון, אינם תקפים עוד. מצבי תודעה אלה הם כר פורה ליצירת מגוון עצום של סימפטומים, הן סומאטיים והן פסיכולוגיים. הסימפטומים האלה מגלים ומכסים את מקורותיהם בעת ובעונה אחת: הם דוברים בשפה מוסווית של סודות נוראיים שאין להביעם במילים (הרמן, 1994).
אם הקורבן הוא ילד והמבצע הוא הורה, סב, חבר משפחה קרוב, או מודל תפקיד חשוב כמו מורה, מדריך או איש דת, על הילד לפתח יכולות יוצאות דופן כדי לשרוד. הילד נוכח כי לא רק שהמבוגר החזק בעולמו האינטימי מסכן אותו, אלא גם שהמבוגרים האחרים האחראיים לשלומו אינם מגנים עליו. מאחר והילד נמצא בחוסר אונים מוחלט, הן מול המבוגרים המתעללים, והן מול אלה העומדים מנגד ולא רואים או לא מתערבים, והוא חייב להמשיך את הקשר עימם , עליו לפתח דרכי התמודדות מאסיביות כדי לשרוד. הכלים העומדים לרשותם הם הכחשה גמורה, דיכוי מחשבות מרצון והמון תגובות דיסוציאטיביות (הרמן, 1994). זה ברור שהשינויים הפתולוגיים ביחסים ובזהות שאנו רואים אצל השורדים, משקפים את גודל ההתעללות שנעשתה להם. המאפיינים של ההפרעות החמורות מתחילים להיות מובנים רק כאשר אנחנו מדמיינים כיצד ילד יכול להתפתח בתוך מטריקס התייחסותי שבו החזקים עושים את מה שהם רוצים, החלשים נכנעים, מטפלים נראים עיוורים מרצון, ואין אף אחד שניתן לפנות אליו כדי לקבל הגנה (Herm
an, 2009).
לאור זאת ברור כי נדרשה תנועה פוליטית רבת עצמה כדי להביא את המציאות של התעללות בילדים אל הזירה הציבורית. רק בשנות ה 80 של המאה העשרים החלו נשים, וכיום יותר ויתור גם גברים, לשבור את השתיקה הרועמת ששררה סביב מגיפת הפגיעות מיניות, ולתבוע את מבצעי הפשעים. רק לפני 30 שנה נחשבו גלוי עריות והתעללות מינית בילדים לתופעות נדירות. בעשרים השנים האחרונות מקבלת בעיית ההתעללות מינית בילדות תשומת לב הולכת וגדלה כתוצאה מההכרה כי מדובר בבעיה חברתית רחבת היקף. ההערכות הן כי אחת מכל שלוש ילדות נחשפת לאירוע מיני לא רצוי ולא מותאם לפני גיל שמונה עשרה. אחת מכל שבע ילדות עוברת גילוי עריות (לקריאה נוספת ופירוט הסימוכין ראו בספר "הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות" 2004 ) .
המושג "תסמונת הזיכרון השגוי" מייצג את תגובת הנגד החריפה בארצות-הברית בעקבות הגשתתביעותמושהות על התעללות בילדים. המושג "תסמונת הזיכרון השגוי " הוא היפותזה המניחה קיום מצב תודעתי שבו לאדם יש מספר רב של זיכרונות של אירועים שלא התרחשו במציאות, אך בעיניו נתפסים כאמיתיים. האבחנה אינה מוכרת על ידי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי ה DSM . ראו מאמרו של אלי זומר, 1994. "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית." "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית."
הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי נוסדה ב1992 על ידי ד"ר פמלה פריד שגם מנהלת אותה. זאת לאחר שביתה, ד"ר ג'ניפר פריד, פסיכולוגית קלינית, החלה להיות מודעת לזיכרונות של התעללות מינית מצד אביה, והתעמתה עם הוריה בעניין זה. ד"ר ג'ניפר פריד סיפרה למשתתפים בכינוס בשנת 1993 כי מעולם לא דיברה על כך בפומבי, ולא הגישה נגד אביה תביעה משפטית. היא סיפרה באותה הרצאה כיצד מנסים הוריה לפגוע בה, ובמוניטין האישי והמקצועי שלה באמצעות הקרן, וכי היא מוענשת על ידי הוריה בגלל זיכרונותיה. לדבריה הקרן שהקימו הוריה אינה אלא סכסוך משפחתי שיצא מגדר, והפך לחלק מהתרבות האמריקאית.
יחד עם ד"ר פמלה פריד יסד את קרן תסמונת הזיכרון השגוי ד"ר רלף אנדרווג'ר, פסיכולוג שהרבה להעיד כעד מומחה בהגנת אנשים שהואשמו בהתעללות מינית בילדים. ב-1991, נתן ד"ר אנדרווגר ראיון לכתב העת ההולנדי
"פדיקה" (Paidika) כתב העת לפדופיליה" (פדופיליה = משיכה מינית לילדים). בראיון זה אמר אנדרווג'ר שעל פדופילים לטעון באומץ בזכות בחירותיהם המיניות, וכי זכות זו היא רצון האל. בראיון הכתוב עודד ד"ר אנדרווג'ר את הקוראים לקחת סיכונים ולטעון בפומבי שפדופיליה היא דבר טוב. בעקבות סערה ציבורית שקמה לאחר שנודעו דבריו נאלץ האיש להתפטר מהוועד המייעץ של הקרן. אשתו, שרואיינה לאותו מאמר והביעה דעות דומות, המשיכה להחזיק במינוי בוועד המנהל של הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי.
התעניינות אמצעי התקשורת בנושא, במיוחד סביב משפטים מעוררי מחלוקת בארצות-הברית, הביאו כיום את תופעת הזיכרון המושהה למרכז תשומת הלב הציבורית שם. בתגובה לכך קמה קבוצה קולנית למדי הקוראת תגר על תקיפות התופעה. הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי מוציאה כיום פרסומים, תזכירים והודעות לעיתונות הטוענים כי זיכרונות מושהים הם תופעות מזויפות הנוצרות על ידי מטפלים ועל ידי ספרים, ומביאות להרס של משפחות.
כבר ב 1994 כתב אלי זומר (1994) כי ניתן לצפות שגם בארץ יתעורר ויכוח ביחס לתקיפות זיכרונות כאלה, וביחס ליכולת להרשיע אדם על סמך זיכרונות מושהים.
אנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי טוענים שאנשים אינם יכולים להדחיק זיכרונות של אירועים כמו גלוי עריות שהתרחשו במהלך תקופה ממושכת. סקירה של הספרות המדעית אינה מעלה כל ממצא שייתקף את טענתם. האמת, כמו שהוצגה במחקרים,, היא שדווקא האלימות ארוכת-הטווח המופעלת על ילדים מצד בני משפחה היא זו שגורמת להדחקה, וכי רק טראומות קצרות וחד פעמיות סביר שיזכרו היטב לאורך זמן. אין זה סביר שאדם יוכל להיכנס לתהליך המכאיב והמפחיד של חיבור שברי הזיכרון לכדי מודעות שלימה יותר, אלא אם כן משהו אכן קרה. איש לא היה בוחר לעבור טיפול ארוך, מתיש ומאיים, שבמהלכו חל בדרך כלל שבר בתוך המשפחה, רק מתוך תגובה והיענות לציפיות המטפל, או מתוך תגובה לגל אופנתי המסוקר באמצעי התקשורת, כפי שטוענים אנשי הקרן בפרסומיהם. הנזק הרב שעושים פרסומי הקרן למאבק הנפשי והציבורי של ניצולים מבוגרים המתמודדים עם זיכרונותיהם מעלה גם את הצורך לבחון בצורה קפדנית יותר את טוהר האובייקטיביות המדעית של אנשי הארגון.
התיזה בדבר תסמונת הזיכרון השגוי משמשת כאסטרטגיה בהגנה המשפטית של אנשים המואשמים על ידי ניצולים בוגרים. אנשי מקצוע רבים המשמשים בוועד המנהל של הקרן מתפרנסים ממתן עדויות מומחים ונהנים מרווח מקצועי או כספי כתוצאה מהשמעת טענות כאילו ניצולי התעללות משקרים או שהזיכרונות הושתלו במוחם ואין בהם ממש. (לפרטים נוספים ואזכורי המאמרים ראו אלי זומר, 1994 )
הפסיכולוגית אליזבת לופטוס, היא דמות מרכזית בקרן של תסמונת הזיכרון השגוי. לופטוס מבקרת את התופעה של הזיכרון המושהה, וטוענת שמטפלים משתמשים בטכניקות הידועות כמסוגלות ליצור זיכרונות אילוזיוניים רבי עצמה כמו היפנוזה, דמיון מודרך, בנית ספורים וטיפול בסודיום אמיטל ("זריקת אמת). מחקרה המפורסם של פרופסור לופטוס נקרא "אבודים בקניון", בו סיפרה לנחקרים סיפורים ששמעה מהוריהם ובין הסיפורים השתילה סיפור, שלא היה ולא נברא, לפיו הלכו לאיבוד בקניון בגיל 5 או 6 , וביקשה מהם לפרט על אותם אירועים, מפני שהיא רוצה להשוות את הזיכרון שלהם מול הזיכרון של הוריהם מאותם האירועים. לפי אותו מחקר 25% מהנחקרים פיתחו את הסיפור של ההליכה לאיבוד והוסיפו לו את הרגשת הפחד ואת סיפור ההצלה, אך בהמשך כשגילו להם שאחד מכל הסיפורים הוא כוזב, 19 מתוך 24 הנחקרים הצביעו על סיפור ההליכה לאיבוד בקניון כעל הסיפור הכוזב. לופטוס ואנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי משתמשים בניסוי זה כדי לפגוע באמינות הדיווחים של ההזכרות המושהית אצל ניצולי טראומה.
כפי שמציין אלי זומר (1994) האמת היא שאין למעשה צורך בשימוש בטכניקות הללו על מנת להגיע אל הזיכרונות, וכי רוב המטפלים אינם משתמשים בהם. לרוב הניצולים המגיעים לטיפול יש לפחות זיכרונות חלקיים של האירועים שהיו להם מאז ומתמיד, אך אלה נראו להם בעבר כפרי דמיונם, או שהחלו לפרוץ אל התודעה זמן קצר לפני שנכנסו לטיפול פסיכולוגי. טענות שווא ביחס להתעללות מינית בתקופת הילדות וזיכרונות שגוייםהן תופעות נדירות. אפילו מטפלים כושלים, נצלניים או מניפולטיביים אינם יכולים לכפות בקרה מוחית ונפשית כה מורכבת, עד כדי כך שפאציינטים יאמצו לעצמם זיכרונות מרים ורגשות קשים שיניעו אותם לטפול האשמות שווא על הוריהם. פאציינטים בדרך כלל מתעלמים מהערות של מטפלים, או דוחים רעיונות ופירושים הניתנים להם, כשאלה אינם מתאימים למה שהם חשים או חווים. כפי שהראו הרמן והרווי (ראו אצל זומר 1994) כדי להכליל ממצאים כגון אלה שמציגה לופטוס למצבם של ניצולי התעללות בוגרים, יש צורך להניח שלוש הנחות:
1. שהפאציינט הוא סוגסטיבי כמו התלמיד המתנדב השאפתן שעליו דווח במחקרים של לופטוס, וכי הפאציינט בוטח במטפל באותה מידה כמו שהמתנדב בוטח באחיו.
2. שהמטפל מסוגל ללא עזרת המשפחה של הפאציינט להשתיל תסריט מלא ומפורט בתוך מוחו של הפאציינט.
3. שפאציינט בוגר שלא עבר התעללות יקבל את הרעיון שהוא נוצל מינית בידי בן משפחה אוהב, או הורה מסור, כקביל באותה מידה, כמו הרעיון של הליכה לאיבוד בתוך חנות.
התמודדות בית המשפט בישראל 2010 עם טענות בדבר "תסמונת הזיכרון השגוי"
קו ההגנה המרכזי יוצג על ידי עו"ד אביגדור פלדמן שטען, על סמך עמדתה של לופטוס, כי אין כל אפשרות להיות מנוצל מינית במשך יותר מ-10 שנים, מבלי שהקורבן יהא מודע לכך. לדבריו, המסקנה המתבקשת היא שמדובר בזיכרון שווא ולא בתיאור אמיתי ואותנטי של הדברים. עו"ד פלדמן טען בסיכומיו, בהתבסס על גישתה של פרופ' לופטוס, כי הגם שבמעבדה לא הושתלו טראומות מיניות במוחם של הנבדקים, הרי שעדיין מדובר בניסויים שבהם "נזכרו" אנשים כי היו קורבן לאירועים טראומתיים, כגון התקפה קשה של חיה, תאונה ביתית קשה, או טביעה והינצלות על ידי מציל. לגבי הסוגסטיה האפשרית, חזר עו"ד פלדמן וטען, כי המתלוננת הסבה את ההתעללות המינית לדברים הנוגעים לאביה וטענה אותם כלפי סבה שהיה עבורה תחליף לדמות האב. כמו כן נטען, כי קיימת אפשרות לסוגסטיה חיצונית באמצעות האם, אשר תיארה תקיפה מינית שהייתה מנת חלקה כאשר הותקפה על ידי דודה, ועל ידי המטפלת ענת גור.
העדה העיקרית מטעם ההגנה בנושא הזיכרון, הייתה כאמור, פרופסור אליזבט לופטוס. שהכינה את חוות הדעת על פי תרגום עדויות עדי התביעה במשפט ותרגום הדו"ח שכתבה ענת גור. לא היו ברשותה עדויות מהמשטרה ולא הייתה ברשותה עדותו של הנאשם בבית המשפט. פרופ' לופטוס אישרה במהלך עדותה כי תחום התמחותה הוא חקר הזיכרון האנושי, ושהיא אינה פסיכולוגית קלינית, אינה מטפלת בפציינטים, אין לה התמחות בתחום התפתחות הילד, אין לה התמחות בנפגעי התעללות מינית בילדות, אין לה התמחות בהפרעות דיסוציאטיביות והיא אינה עוסקת באבחון, ומשכך לא מתמצאת באופן מיוחד ב DSM4. לופטוס סיפרה שהעידה עד היום בכ 250 משפטים, מהם לפחות כ 100 משפטים פליליים. ב 99 משפטים מתוך ה 100 משפטים פליליים בהם העידה, העידה לטובת הנאשם. זו לה העדות הראשונה בישראל ובעבורה קיבלה כסף.
לטענתה של לופטוס אין שום הוכחה שאפשר להיות מנוצל מינית במשך יותר מע
ר שנים ולא להיות בכלל מודע לכך. יחד עם זאת, לשאלותיה של התובעת, ענתה העדה, כי לאנשים רבים חורים בזיכרון לגבי הילדות שלהם ויכולים להיות מצבים שמישהו שכח מהם, אך רמז כלשהו מאוחר יותר הזכיר לו על התרחשותם.
לשאלת התובעת כיצד ממחקר שנעשה על סטודנטים, בתנאי מעבדה, בו הושתל להם סיפור על אירוע לא טראומטי במיוחד (אבודים בקניון), ניתן להשליך על האפשרות להשתיל סיפור שלם כוזב על התעללות מינית בילדים, ענתה לופטוס כי דעתה אינה מבוססת על מחקר זה בלבד, אלא על מחקרים רבים נוספים שנערכו אחריו ובהם הושתלו זיכרונות כוזבים לחלוטין לגבי אירועים שהיו יכולים להיות טראומטיים, אך הוסיפה והבהירה שלא ידוע לה על מחקר מדעי שבו הושתל זיכרון של התעללות מינית בילדות.
העדה הסכימה עם התובעת שעיקר הביקורת שלה על זיכרונות שלכאורה נשכחו ואז הועלו מחדש היא שהם זיכרונות משוחזרים במהלך טיפול פסיכיאטרי פולשני. כך לדוגמא במאמרה memories that didn’t exist before therapy , העבירה ביקורת על פסיכיאטרים שלקחו מטופל בעל חוסר זיכרון מוחלט והביאו אותו לפיתוח של סיפור מפורט. העדה טענה כי היא יוצאת נגד זיכרונות שעלו בראשה של מטופלת לראשונה לאחר טיפול פסיכיאטרי זה או אחר בטכניקות שונות כגון היפנוזה, כתיבה תוך כדי טרנס, החזרה לתקופת זמן קודמת בחיי המטופל עם או בלי היפנוזה והשתתפות בקבוצות תמיכה של נשים שעברו התעללות מינית. היא טוענת שצריך לבדוק את האמצעים בהם השתמש הפסיכיאטר כדי לוודא שלא הושתל סיפור כוזב.
במקרה הנדון טענה לופטוס כי קיים חשד כלפי מספר גורמים שפעלו להשתלת זיכרון כוזב: הטיפול אצלי, מרכז הסיוע לנפגעות פגיעות מיניות, אימה של המתלוננת, משפטו של הנשיא קצב וחברות שסיפרו לנפגעת על התעללות מינית שהן עברו. לדבריה הסיפור של המתלוננת עלה בטיפול אינדיווידואלי שנעשה על ידי ענת גור, ובו עלו רעיונות הקושרים את הפרעות האכילה לניצול מיני. לופטוס הסבירה שלדעתה ענת גור עזרה למתלוננת לחזק את האמונות שלה ועזרה לסיפור לגדול, אך הוסיפה וציינה כי אינה יכולה להגיד את זה בוודאות. בנוסף טענה לופטוס כי ההאשמה של המתלוננת כלפי הנאשם הייתה האשמה כללית מאוד, אך לאחר שהושפעה מגורמים שונים, כגון חברה שסיפרה לה על התעללות מינית שעברה, וכגון משפטו של הנשיא קצב, היא כבר בנתה לעצמה האשמה מפורטת. לופטוס המשיכה וטענה שהמתלוננת הושפעה מקבוצות של קורבנות אליהן פנתה, אך חזרה בה מטענתה זו לאחר שהובהר על ידי התובעת שמדובר היה בפניה של המתלוננת למרכז לנפגעות תקיפה מינית, ולא בהשתתפות או קיום שיחות עם קבוצות כלשהן במרכז. כן טענה העדה שאמה של המתלוננת היא אחד האנשים שחיזקו את אמונותיה של המתלוננת.
מומחית נוספת מטעם ההגנה שטענה ל"תסמונת הזיכרון השגוי" הייתה ד"ר אורלי קמפף- שרף, פסיכולוגית קלינית מומחית, נוירו פסיכולוגית של היחידה לנוירולוגיה של הילדים בבית החולים הדסה הר הצופים. היא טענה כי קרוב לוודאי שתלונת המתלוננת יסודה במופע קלסי של False Memory, וסביר להניח שהתנהגויותיה החריגות קשורות בהפרעת האישיות ממנה היא סובלת, שמקורה בקשרים המוקדמים עם הוריה, או בכל חוויה שחוותה כקשה בילדותה המוקדמת, לאו דווקא התעללות מינית. בסיכום חוות דעתה טענה כי להערכתה המקצועית סביר ביותר שהמתלוננת מציגה זיכרון שווא שהתפתח אצלה בהדרגה, בזיכרונות שמקורם אינו במקרים שאירעו במציאות, אלא במנגנונים קוגניטיביים שבאו להסביר למתלוננת את מצבה הנפשי הרעוע, שכלל אשפוזים וניסיונות אובדניים חוזרים, שמיעת קולות והזיות.
בתשובותיה לשאלות התובעת סיפרה שבחוות דעתה טענה כי באופן רגיל, אנשים שעברו התעללות מינית, זוכרים אותה היטב. כמו כן טענה שאין בסיס מדעי לכך שניתן להדחיק לחלוטין ולהוציא ממש מהתודעה התעללות מינית ממושכת, אך מנגד טענה כי ישנן מחקרים המראים שניתן להשתיל בראשם של אנשים זיכרונות של דברים שלא היו ולא נבראו ואנשים אלה יאמינו באותם הזיכרונות בכל ליבם. יחד עם זאת,בסוף עדותה, הסכימה העדה עם טענת התובעת לפיה גם בוועדה של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית הוסכם שקיימת אפשרות שמעשי התעללות מינית נשכחו לחלוטין ולאחר מכן נזכרו בהם.
התובעת, עו"ד שרון משעל, שכפי שניתן לראות עשתה עבודה נפלאה מול הטענות של תסמונת הזיכרון השגוי, התמודדה עם טענותיהן של לופטוס ושל קמפף-שרף אחת לאחת. היא ציינה כי המתלוננת מעולם לא עברה טיפולים פולשניים מהסוג שהזכירה העדה במאמריה, ולא השתתפה בקבוצות תמיכה או באיזו מהטכניקות שהוזכרו על ידי לופטוס. בנוסף, כפי שציינה התובעת, המתלוננת הופנתה לענת גור שהיא מומחית לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, לאחר שחשפה את העובדה שעברה התעללות מינית על ידי סבה. בנוסף, כפי שמוזכר לעיל הראתה התובעת כי הזיכרונות השגויים שהושתלו במהלך המחקרים של לופטוס אינם דומים בשום צורה שהיא לטראומות מיניות בילדות, ולכן לא ניתן להסיק מהם לגבי האפשרות להשתיל זיכרונות כוזבים של התעללות מינית בילדות.
התייחסות בית המשפט לענ
ין הטענות בדבר תסמונת "הזיכרון השגוי" הייתה כי במקרה הנדון אין בסיס עובדתי לתזה בדבר "זיכרון שגוי", או כפי שכתבה בהכרעת הדין השופטת יהודית שבח:
"עדותה של מומחית ההגנה, פרופ' לופטוס, הגם שהייתה מעניינת ומרתקת, הסתברה בדיעבד כבלתי רלבנטית, ולמעשה לא נמצא בה דבר שיסייע לגרסת ההגנה. התיאוריה בה מצדדת המומחית, בדבר הזיכרון הכוזב או המושתל, אינה מתאימה כלל למקרי התעללות מינית בילדות, ובודאי לא למקרים של התעללות מתמשכת. אין כל דמיון בין אירוע בודד של הליכה לאיבוד בקניון, או משהו אחר הדומה לדוגמאות שבמחקר, לבין שורה ארוכה של מקרי התעללות מינית שנמשכו במשך שנים, ומשכך, כל היקש או השוואה ביניהם, משוללי נפקות."
מחשבות לסיכום
כפי שידוע היטב לקלינאים שמטפלים בנפגעות פגיעות מיניות, רוב הנפגעות והנפגעים אינם מגיעים כלל להגשת תלונה לבתי המשפט. הסיבות לכך מגוונות ומורכבות הן מחוסר הרצון של הקורבן לפגוע בפוגעים, שפעמים רבות, לגודל הטראגיות שבכך, הינם בני משפחה אהובים ומוערכים. אך גם, משום מה שמכונה "האונס השני" אותו הן עוברות, פעמים רבות בבתי המשפט כפי שטענתי במאמרי: "מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי פגיעות מיניות" "הנפגעת המגיעה לבית המשפט סובלת משוליות כפולה: היא אישה בתוך מערכת פטריארכאלית – גברית, והיא נפגעת טראומה בתוך מערכת שכשלה בהבנת השפה המיוחדת (או העדר השפה) של הטראומה. "המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים . היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר. אין פלא איפה שרוב נפגעות הטראומות המיניות בוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה רשמית ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס (ג'ודית הרמן, 1994).
במשפט הנדון, שבו הוחלט להרשיע את הנאשם ברוב של שני שופטים, ניתן לראות התמודדות מרשימה של בית המשפט עם הטענות בדבר תסמונת הזיכרון השגוי, אולם גם התמודדות עם סוגיות מרכזיות נוספות כמו תלונה מאוחרת, מצבה הנפשי של הנפגעת שעל פי טענות ההגנה מהווה עילה לפסול את אמינותה, מטפלים שלא חשדו במהלך השנים כי קשת הסימפטומים מעוררת תמונת חשד להימצאות טראומה מינית בילדות, ועוד. משפט זה מהווה צעד גדול קדימה בהבנת מורכבות הסוגיות עימן אמור בית המשפט להתמודד על מנת לשמש זירה מתאימה לעדויות על טראומות של נשים, ילדים וגם גברים. זאת מתוך ההבנה כי עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללויות טראומטיות מייצר את אחת התבניות לקורבנות חוזרת כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהן בבוז, בגועל ובספקנות. הכרה בהפרעות הטראומטיות חייבת להיות כרוכה ביוזמה האמיצה של לזכור, להרגיש, ולהיות עדים – מסע בו מעורבים המטופלים, המטפלים והמערכת החברתית הרחבה יותר.
המשימה של בתי המשפט, אם כך, היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) . ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה." (גור, 2009). הכרעת הדין במשפט זה מהווה צעד גדול קדימה במשימה חשובה זו.
מקורות
גור, ענת (2009). מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי פגיעות מיניות. http://www.notes.co.il/gur/54571.asp
הרמן, ג'ודית (1994). טראומה והחלמה. עם עובד: תל אביב.
זומר, אלי. (1994). טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית. http://www.tdil.org/index.php?option=com_content&view=article&id=27:2009-08-03-09-12-06&catid=1:articles&Itemid=4
זליגמן, צביה., וסולומון, זה
בה. (2004). הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
Herman, J.L. (2009). Foreword. In: Courtois, C.A., & Ford, J.D. Treating Complex Traumatic Stress Disorders. The Guilford Press, New York, London.
ענת גור 