"התפוח המורעל" – יחסי אמהות בנות והשפעתם על הטיפול בנשים

התפוח, שחציו מתוק וחציו מורעל, בו מאכילה האם החורגת את שלגיה, מסמל את מורכבות הקשר בין אמהות ובנות בתוך תרבות גברית.  אגדות הילדים: שלגיה, סינדרלה והיפיפייה הנרדמת משקפות את דמות האם המגבילה, התחרותית עם הבת, וזו שהופכת אותה לשפחה.

בעבר, לאורך היסטוריה נשכחת קודש המיתוס של דמטר ופרספונה שבמרכזו הקשר החזק שבין האם והבת, והן היו במרכזם של פולחנים רבים.  אולם חגיגות אלה לכבודן של אמהות ובנות נפסקו. דמטר – האם –  נושלה מן הכוחות שהיו נתונים בידיה. מעתה לא הייתה עוד האלה – האם.  מעתה הופיעה דמטר רק כדמות אם חורגת, על פי רוב אכזרית, או בדמות מכשפה הבאה לרדוף ילדים בסיפורי אגדה או בסיוטי לילה.

ומה עלה בגורלן של פרספונה ופסיכה והבתולה מריה ? הן הפכו לסינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת, שאותן דנה דמטר, בדמות האם החורגת, לביתיות מאולפת ואילמת. וכולן פנו לנסיכים או לאבירים, להצילן מהשתלשלות עניינים מוזרה זו.  (צ'סלר, 1987, עמ' 16).

 הפתרון באגדות הילדים, ליחסי האם עם הבת היא בדמות הנסיך שמרים את הבת הגיבורה, ומייצג לא רק הגשמה מינית, אלא גם המלטות ממצב האישה הנחות. כל בת מעודדת על ידי הפנטזיה שהיא תהיה יוצאת מן הכלל, בכך שהיא – כנסיכה – תבחר על ידי הגבר להיות מורמת מעל העבדות של הקיום הנשי, העבדות שבה נתונה האם. לדברי ג'ודית הרמן והלן בלוק לואיס – אימהּ, הפופולאריות של אגדות הילדים בימינו, מעידה על חשיבות הזעם של הבנות כלפי אמהותיהן, ועל  הניסיון שלהן להסתמך על גבר חזק לצורך הצלתן.

 ההרצאה תדון ביחסי אמהות בנות בראי התרבות, הספרות והפסיכואנליזה, ובהתמודדות עם השפעת יחסים מוקדמים אלה על יחסי הטיפול עם נשים. הן הספרות המקצועית, והן הספרות הפופולארית ואגדות הילדים, עוסקות באובדן האם לבת ואובדן הבת לאם, בתוך תרבות גברית שמדירה את שתיהן מכוח, ומאילנות יוחסין. מורשת האמהות היא מורשת של חולשה, תלות וכניעה לגבר.

ביחסי הטיפול המטופלת, אך גם המטפלת, נושאות בתוכן את "הילדה הקטנה שבפנים", הילדה  -שכתוצאה ממערכת היחסים המוקדמת והמורכבת עם האם – נושאת בתוכה את הרעב להזנה (nurturance), את הכמיהה לדמות אם חזקה וקומפטנטית, את הכעס האינהרנטי ביחסי אמהות בנות, ואת הקנאה והתחרות בין נשים.

בהרצאה אבחן את יחסי ההעברה וההעברה הנגדית הקשורים ליחסי אמהות – בנות, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסיכותרפיה עם נשים. ונראה כיצד ניתן להפוך את יחסי הטיפול ל"מרחב מעבר" שבו ניתן לחוות הכרה הדדית והעצמה הדדית, במטרה להפוך את הטיפול עם נשים לזירה אמיתית של טרנספורמציה אישית וחברתית.

 יחסי אמהות בנות הינם מערכת היחסים הבסיסית והמרכזית ביותר בחיים של נשים. כולנו בנות לאימהות, וחלקנו גם אימהות לבנות. כיום מתפתחות ההבנות שיחסי אמהות בנות נמצאים במוקד של הבריאות הנפשית, אך גם הגופנית, של כל אישה. כפי שאומרת רופאת הנשים ד"ר כריסיטאן נורתרפ בספרה "חוכמת אמהות – בנות", אפילו לפני שנולדנו, כשעוד היינו ברחם,  אימנו סיפקה לנו את הניסיון הראשוני של הזנה  (nurturing).  אימנו היא מודל התפקיד הנשי הראשון והחזק ביותר שלנו, וממנה למדנו מה זה להיות אישה, וכיצד לטפל בעצמנו ובגוף שלנו.

הקשר אם – בת עם כל היופי שלו, הכאב והמורכבות, מעצב את הבסיס למצב הבריאות הנפשית והגופנית של כל אישה. יחסים ראשוניים אלה נותנים את חותמם על כל תא של הווייתנו לאורך החיים. מערכת יחסים זו כורכת בתוכה אהבה וקירבה גדולים, יחד עם כאב, אכזבה וכעס בלתי נמנעים. 

ביחסי הטיפול עם נשים מערכת היחסים החדשה שמתפתחת בחדר הטיפול צופנת בתוכה את התקווה לשינוי.  כל אישה שמרפאת את עצמה עוזרת לרפא את כל הנשים שהיו לפניה ואת כל אלה שיהיו אחריה.

  יחסי הטיפול עם נשים כוללים בתוכם את הפוטנציאל לרפא את מערכת היחסים בין אמהות ובנות בשתי דרכים מרכזיות:

1. עצם יצירת מערכת היחסים החדשה בטיפול תוך הקפדה  שתהווה חוויה מתקנת למלכודות הנפוצות ביחסי אמהות – בנות. לצורך כך עלינו להכיר את הדינאמיקות האופייניות ליחסים אלה, להכיר ולרפא את הילדה הקטנה שבפנים – זו שכמהה להזנה אימהית שיטתית – שבתוכנו – המטפלות. ולאפשר לעצמנו, ומתוך כך לנשים המטופלות שלנו, לעבור טרנספורמציה לתוך מערכת יחסים בין שתי נשים שבתוכה שתיהן יכולות לצמוח.
2. סיוע למטופלת לרפא את היחסים עם אימה. לצורך כך הבת חייבת קודם כל לזהות, ולתת שם לרשת הנפוצה  של הציפיות, הצרכים וחוסר התקשורת שבה היא ואימה חשות לכודות. ולאחר מכן היא צריכה להתבונן מעבר אל מתחת לפני השטח של התנהגות האם, ושל התגובות הרגילות שלה לכך. כאשר היא תעשה זאת היא תוכל לראות שההתנהגות שלה (ושל אימה) נובעות מהמורשת התרבותית שלנו לגבי נשים. להעריך את זה – זה הצעד הראשון שאנו יכולות לעשות לקראת החלמה.

 אם ובת בתוך תרבות גברית

הדרישות החברתיות של הבדלים, נחיתות, כפיפות, ופאסיביות מייצרות הרבה רגשות מורכבים. נשים, לעיתים קרובות, לא חשות שלמות, עצמאיות או טובות בתוך עצמן. הן חשות פחד מצרכיהן הרגשיים, מחוסר הביטחון והתלותיות, הן מלאות פחד ואשמה ביחס למיניות שלהן, הכמיהה לעצמאות, הזנה, וכוח. הדרישות החברתיות של הפטריארכיה מקיפות את הילדה מרגע שהיא נולדת. משמעות הדבר שלאם יש פסיכולוגיה מיוחדת שמועברת לביתה. 

 נקודת מבט פסיכואנליטית – פמיניסטית

לואיז אייכנבאום וסוזי אורבך (Eichenbaun & Orbach, 1982), מייסדות המרכז לטיפול בנשים בלונדון (Women Therapy Center), מתייחסות ליחסי אם –בת כמעצבים את ההתפתחות הפסיכולוגית של נשים, ונותנות כלים ליישומים הקליניים של התיאוריה על אמהות – בנות. לדבריהן, אמהות ובנות שותפות לזהות המגדר, לתפקיד החברתי, ולציפיות החברתיות.  שתיהן אזרחיות מדרגה שנייה בתוך תרבות פטריארכאלית, ובתוך המשפחה. במהלך האמהות לבת האישה מגדלת את ביתה להיות כמוה, בעוד שבאמהות לבן האישה מחנכת את הילד להיות אחר. בגלל הנסיבות החברתיות של המגדר נשים, באופן בלתי נמנע , מתייחסות אחרת לבנים ולבנות. הרבה מההבדל הוא מכוון ומוכתב על ידי ציפיות תפקידי המין הסטריאוטיפיים. חלק מההבדלים הם סמויים, והאמהות יכולות לא להיות מודעות להם. וחלק מן ההבדלים נובעים  מהרגשות הלא-מודעים של האם ביחס להיותה אישה, ולגידול הבת או הבן. הנקודה הברורה והחשובה ביותר היא, שכל האמהות היו בנות בעצמן, וגודלו על ידי האם להיות אמהות בעצמן. כל האמהות לומדות מאמהותיהן על מקומן בעולם. בכל ניסיון נשי נמצא הזיכרון, מודחק או אקטיבי, של המאבק שהיא נאבקה עם אימהּ במהלך התהליך של להפוך לאישה, הזיכרון  של הלמידה לרסן את הפעילות, ולכוון את תחומי העניין בדרכים מיוחדות.

המשחק הפנימי בין הרגשות המודעים, והלא מודעים, ביחס להיותה גם אישה וגם בת, הנו חלק חיוני ממה שהאם מביאה להזנה האימהית (maternal nurturance). לכן הפסיכולוגיה של התינוקת כרוכה בתחושת העצמי (sense of self) של האם.

"הילדה הקטנה" שמודחקת בתוך האם

• האם, באופן לא מודע, מתנהגת כלפי הצרכים של הבת באותה דרך שהיא מתנהגת כלפי הילדה הקטנה שבתוכה.
• הילדה הקטנה הופכת להיות ייצוג חיצוני של חלק זה בתוכה, שהיא למדה לא לאהוב ולהכחיש. הקומפלקס של הרגשות, שהוא תוצאה של החסכים של האם במהלך חייה, מכוון פנימה במאבק לשאת ולתת עם הילדה הקטנה שבתוכה, ומושלך החוצה על הילדה.

פיליס צ'סלר

בספרה "נשים ושיגעון" שיצא לאור בשנת 1972 טוענת פיליס צ'סלר לראשונה שרוב הנשים הינן בנות יתומות מאם. צ'סלר טוענת שבנות לא mothered לתוך הרואיזם, ולא יורשות שליטה אימהית על אמצעי הייצור והרבייה. גם המרג'ר הדמטריאני, וגם הבריחה של הבת מההתמזגות הזו, נתפסים בדרך כלל כ"שיגעון" (ראו מאמר שלי על ספרה של פיליס צ'סלר "חוסר אנושיות של נשים כלפי נשים").

 כעס ביחסי אמהות בנות

• פרויד זיהה את הכעס ביחסי אמהות בנות ויחס אותו לתסביך הסירוס.
• ג'ודית הרמן ואימהּ הלן בלוק לואיס כתבו על הכעס ביחסי אמהות –בנות מננתחות את הכעס הזה כקשור לקונטקסט החברתי-תרבותי הרחב שבתוכו צומח הכעס הזה. לדבריהן הכישלון של הפסיכואנליזה לזהות את ההקשר הרחב של התפתחות הכעס גורם לכך שזה נראה כאילו הקונפליקט בין אמהות ובנות מולד בתוך הג'נדר שלהן, ולכן נראה כבלתי אפשרי לפתרון. זו הטעות שפרויד עשה שמתוקנת כיום באמצעות פרוש מחדש של פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות.
• מה שמהווה את הכעס הזה זו תגובה עמוקה, לעיתים לא מודעת, ביחס לחוסר הצדק שבמעמד הנחות של נשים, ותביעה מרומזת שאם מזינה אמיתית צריכה להיאבק כנגד הנחיתות שלה, ושל ביתה.

 הנוסחה של פרויד מקבלת משמעות חדשה כאשר היא מפורשת מחדש כתיאור של הדרך שבה ילדים מתנסים בסתירה שבין הכוח המזין של האמהות, והכוח השולט של האבות. שני המינים, באופן ראשוני, רואים את האם ככל-יכולה, ולומדים רק מאוחר יותר שהיא נחותה בכוח לעומת האב. כאשר הילדה הקטנה מכירה במשמעות של להיות אישה, בעולם שבו כוח ופריבילגיות שייכים לגברים, זה אכן מזעזע אותה. בו בזמן שהיא מכירה בסטטוס הנמוך שלה היא נדחפת להעריך מחדש את יחסה לאימה.האישה שבעבר נראתה כל-יכולה, מתגלה כמשועבדת וחלשה. הבת מוכיחה את האם בזעם ובאכזבה על גורלן המשותף. זה כאילו שהיא אומרת לאימה: "כיצד נתת לזה לקרות ? למה לא נלחמת חזק יותר למענך ולמעני ?"

יחסי התירפיה עם נשים

• היחסים הכי משמעותיים שיעלו בטרנספרנס  הם יחסי אמהות בנות
• לא תמיד זה יהיה מדובר מייד בתחילת הטיפול, וזה לא יהיה מייד ברור, אולם במוקדם או במאוחר זה יעלה ויצטרך לקבל מענה ממושך במהלך הטיפול.
• הקשר הטיפולי מהווה חוויה מתקנת ליחסי אמהות בנות, ולכן משנה את יחסי האובייקט הפנימיים של האישה

 מערכת היחסים בין המטפלת והמטופלת מרכזית לעבודת התירפיה. שתי הנשים שבחדר קשורות זו לזו, ולמרות שהרבה הדים מיחסי העבר יעובדו בתהליך הטיפול, יש גם  יחסים חדשים, אמיתיים שמתפתחים בין השתיים. מערכת היחסים הזו, שבין המטפלת למטופלת, היא אירוע רב כוח בחיי האישה מהטופלת. זו יכולה להיות הפעם הראשונה בעבורה שהיא נמצאת בסיטואציה שבה מטרת היחסים היא לקבל עזרה מאישה אחרת. זה עצמו מהדהד בתוך תשוקותיה המוקדמות ומעורר געגועים, אשמה וקונפליקט, בו בזמן זה פותח דלתות חדשות ואפשרויות ללמוד לקבל.

יחסי הטיפול מאפשרים למטופלת הגשמה עצמית ואוטונומיה, וזה כרוך בעבודה על המחסומים התוך-נפשיים כמו אשמה, חוסר לגיטימציה, וחוסר תקווה. זה קשור למורכבות של בגידה ואשמה ביחסי אמהות בנות "איך אני יכולה לעשות את מה שלאימא שלי לא היה ?" המטפלת צריכה לעזור למטופלת לזהות את השורשים של העכבות.

החוזק והדאגה (caring) של המטפלת יכולים לתמוך ביכולת של האישה או הקבוצה לגלות ניסיונות ואמיתות. ומאפשרים לנשים לבחון גם רגשות שליליים (קנאה, נקמה, חמדנות ואכזריות), שנתפסים כרגשות "אסורים" לאישה אוהבת, וקשה לנשים לקבלם ולבחון אותם.

לסיכום:

מערכת היחסים בין אמהות לבנות היא מערכת היחסים מרכזית בחייהן של נשים, והיא קשורה קשר הדוק לבריאות הנפשית והגופנית של הבת. הבראת הקשר בין אמהות לבנות עשויה לתרום רבות לשיפור המצב הנפשי והבריאותי של הבת, אותו היא מעבירה גם לבנותיה.

כל אישה שמרפאת את עצמה ואת מערכת היחסים עם אימה תורמת לכל הנשים שהיו  לפניה וכל הנשים שיהיו אחריה. 

ניתן לפנות לטיפול דיאדי אם -בת לעבודה על חיזוק הקשר למרכז חוכמת נשים: www.wtc-anatgur.co.il

יחסי אמהות בנות – חוסר אנושיות של נשים כלפי נשים

 

פיליס צ'סלר, פרופסור לפסיכולוגיה , מומחית בין לאומית בנושא בריאות הנפש של האישה, התפרסמה עם הוצאת ספרה נשים ושיגעון (Women and Madness) שיצא לאור באנגלית בשנת 1972 (תורגם לעברית בשנת 1987), והפך להיות ציון דרך מרכזי בהבנה של נשים ובריאות הנפש.
בשנת 2001 הוציאה צ'סלר את ספרה Woman's Inhumanity to Woman שעורר עניין רב, כמו גם תמיהה. צ'סלר הידועה כבעלת עמדות פמיניסטיות רדיקליות הוציאה ספר שדן ביחסים הלא אנושיים של נשים כלפי נשים. כפי שכותבת צ'סלר בהקדמה לספרה, הספר עורר זעקה בקרב פמיניסטיות רבות משום שהן חששו כי הספר יעודד את שנאת הנשים, שממילא נפוצה בתרבותנו, ויפגע בנשים. תשובתה של צ'סלר הייתה כי כתבה את הספר כדי לאפשר לנשים להתייחס זו לזו עם יותר כבוד, רוך, חמלה, הוגנות ואדיבות. לדבריה, בניגוד למיתוס, נשים אינן נוהגות כך בנשים אחרות. רוב הנשים אינן שונאות נשים, רק חלקן. רוב הנשים למעשה תלויות בנשים אחרות לשותפות חברתית ורגשית. אולם, כמו שגברים עושים, נשים עושות אידיאליזציה או דמוניזציה לנשים.
בחרתי לכתוב על סיפרה של פיליס צ'סלר משום שלאורך תקופה ארוכה אני מוצאת בו עידוד, נחמה ודרכי התמודדות. במהלך השנים בהן אני מלמדת, מרצה, מדריכה נשות מקצוע, וכותבת, אני מוצאת עצמי פוגשת שוב ושוב גילויים של מה שנחווה אצלי כבגידה, קינאה, תחרותיות, חוסר פרגון, אידיאליזציה שהופכת לדה אבליואציה, ותובענות לא רציונאלית מצד נשים. אחת הדוגמאות לכך היא אימיילים שאני מקבלת מנשים, שלעיתים איני מכירה כלל, עם בקשה/דרישה לחומרים שכתבתי, תרגמתי או הרציתי עליהם. הבקשה לקבלת החומרים אינה ריאלית, ובאה מקום של "מגיע לי" לקבל משהו מאישה אחרת, הנחווית כאימא, מבלי להתייחס לכך שחומרים אלה הם אישיים, והם תוצאה של עמל רב. תופעה נפוצה נוספת היא שימוש בחומרים אלה מבלי לפרט את המקור ולתת את הקרדיט. מעבר לכך מערכות היחסים המורכבות עם סטודנטיות ומודרכות מעוררות אצלי תהיות רבות. הדיאלוג הפנימי שלי עם התופעה הוא מורכב, וכרוך הן בכעס ורצון להימנעויות מנתינה, והן ברגשי אשמה על כך שאני "אימא רעה", שלא מזינה מספיק.
צ'סלר מפרשת מצבים אלה בקונטקסט של יחסי אמהות בנות. הבקשה לקבל ללא תמורה וללא מתן הכרה, ולאחר מכן לבצע "רצח אם" מלווה באמנזיה, מפורשת מחדש על רקע ההבנות בנות זמננו ביחס להבנייתה של האם כאובייקט, ולא כסובייקט. זווית ראייה זו מאפשרת להתמודד עם יחסים מורכבים אלה, של אמהות ובנות ובין נשים, ולנוע מעבר לחוויות של כעס ואשמה. לצורך כך עלינו להכיר ולהיות מודעות לקונפיגורציה המיוחדת של קשר חזק מלוה בכעס ואשמה המאפיין יחסי אמהות בנות בתרבות גברית. הבנות אלה מתוות גם אמצעים פרקטיים, שצ'סלר מפרטת בספרה, שמכוונים להפחית את חוסר האנושיות, כפי שמכנה זאת ציסלר, שאנו פוגשות פעמים רבות ביחסים בין נשים, ועידוד הקשר של תמיכה, כבוד הדדי ושותפות בין נשים.
אמהות נתפסות על ידי כולנו כאובייקט שכל תכליתו לשרת את צרכי הילד (ג'סיקה בנג'מין), ולכן הנתינה האימהית אינה זוכה להכרה באותו האופן שבו נתינה של מי שמכונן בתרבות כסובייקט (גברים, אבות) זוכה להכרה. התחושה של נשים כי מי שנתפסת כאם אינטלקטואלית חייבת לתת את פרי עמלה והישגיה, ללא תמורה וללא הכרה, הינה לא מודעת, והיא מתבססת על האופן שבו הקונפיגורציה המיוחדת של יחסי אמהות –בנות בתוך התרבות הפטריארכאלית – נחווית על ידינו, מבלי שאנחנו מודעות לכך. הדבר משפיע כמובן גם על מכלול היחסים בין נשים. רוב הנשים, באופן לא מודע, מצפות מנשים אחרות להתנהג כלפיהן באימהיות , והן חשות נבגדות כאשר אישה נכשלת במילוי הסטנדרט האידיאלי. מסתבר שנשים תופסות נשים אחרות (בדומה לצפיות הלא ריאליות של גברים מנשים) כאם טובה בדמות הפייה מהאגדות, או כאם חורגת מרושעת.
לדברי צ'סלר קיימות במקביל שתי התייחסויות של נשים לנשים אחרות, שלכאורה עומדות בסתירה. נשים מתחרות עם נשים אחרות, ובמקביל נשים נשענות בעיקר על נשים אחרות, נשים מקנאות ומחבלות אחת בשנייה על ידי הוצאת דיבה, רכילות והתרחקות, ובמקביל נשים רוצות שנשים אחרות יתמכו ויכבדו אותן. יש נטייה לא לסלוח לאישה כאשר היא מאכזבת אותנו, לעומת הנטייה ליותר סלחנות כלפי כישלון או פגמים של גברים.
סיפרה של צ'סלר, שנכתב במשך 21 שנים, מהווה מסמך מרתק שעוסק באנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, ספרות, טרגדיות יווניות ומיתוסים שעוסקים בנושא. היא מתמקדת בהבנה של יחסי אמהות –בנות כפי שהם מובנים בתוך התרבות הפטריארכאלית שבה אמהות ובנות חולקות גורל דומה של היותן אזרחיות מדרגה שנייה. כפי שטענה צ'סלר בספרה "נשים ושיגעון" בנות מודרניות הן ילדות יתומות מאם, משום שאמהות משוללות, בתוך בתרבות גברית, מורשת של כוח או כסף להוריש לבנותיהן. הבנות מתכחשות לאמותיהן משום שבעשותן כך הן מקוות לחמוק מן הגורל של כניעה וחולשה שהם מנת חלקה של האם. בדומה לאלקטרה, בנות מודרניות מבצעות רצח אם שלגביו הן עושות אמנזיה, במטרה להימלט מן הגורל של חוסר האונים של האם. לדברי צ'סלר בנות נפגעות מאוד גם מההעדפה הנפוצה של אמהות את הבן או הבעל, על פני הבת.
הדינאמיקה המיוחדת של יחסי אמהות בנות, שברובה לא מודעת, משפיעה עמוקות על איך נשים בוגרות מתייחסות זו לזו. באופן פסיכולוגי רוב הנשים ממשיכות (באופן לא מודע) לחוות עצמן כבנות, ואת כל הנשים האחרות כאמהות כל יכולות או "כל מאכזבות". הדינאמיקה של יחסי אמהות בנות ממשיכה לעיתים קרובות להאפיל על יחסי נשים בוגרות גם במקומו
ת עבודה.
נשים פמיניסטיות, בדומה לאלקטרה, צריכות לבצע רצח אם ולהיות חסרות זיכרון ביחס לתפקיד האמיתי (או הדמיוני) שאנחנו עשויות למלא במפלה של האם. משום שאם האימא שלנו רומתה, אנחנו לא רצינו לשקול באופן מודע, באופן קולקטיבי, שדבר כזה עלול לקרות גם לנו.
צ'סלר סוקרת בספרה את תיאוריות הפסיכולוגיות ביחס ליחסי אמהות בנות החל מפרויד, שלדבריה, למרות שהודה בשנת 1931 שאינו מבין את יחסי אמהות – בנות, הבין די הרבה ביחס לעצמת הקשר של הבנות לאמותיהן. בעומדן על כתפי פרויד תיאורטיקניות רבות כמו מלאני קליין, קארן הורני, הבינו כי ילדות מעורבות ביריבות חזקה על הרגשות ועל תשומת הלב של אמותיהן, יותר מבנים. בנים אינם "הורגים" את אבותיהם ובמקום זאת הם "מוותרים" על אימם ומנסים להיות כמו אבותיהם. הבן אינו צריך להתחרות עם אימו על מנת להפוך להיות היא. ולכן הוא אינו צריך לדחות אותה בתוכו באותו האופן שהבת עושה זאת.
פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות דנו רבות במרכזיות יחסי אמהות בנות, ושמו לב לכעס האינהרנטי בתוך הקשר הזה. ג'ודית הרמן ואימה הלן בלוק לואיס שדנו בכעס ביחסי אמהות בנות מתייחסות לחולשתה של האם בתוך החברה הגברית, ולכך שגאוות הבת נפגעת עמוקות על ידי הגילוי שגם אימה מעדיפה גברים על פני נשים. הבת חווה את העדפת הגברים של האם כדחייה וכבגידה, וכתוצאה מכך לא רק ההערכה שלה כלפי אימה נפגעת, אלא ההערכה העצמית של הבת בסכנה בגלל הפחד לחלוק עם אימה את הסטאטוס הנמוך.
גם הפסיכיאטרית תרזה ברנרדס שמה לב שנשים, לעיתים קרובות, מלאות כעס על אימותיהן שמנעו מהן, או שגרמו להן, לחסך של אהבה והערכה עצמית. בנות מתאכזבות מכך שהאמהות מקבלות את מעמד האזרח מדרגה שנייה שלהן. הרבה נשים מבקרות את אמהותיהן מבלי להכיר בכפיפותן, ובבחירות המוגבלות שהיו לאימהות. האם נתפסת כאדם האחראי לאזרחות מדרגה שנייה של הבת, ולשטיפת המוח לציות ולריצוי בתפקידן כנשים. האספקט הזה של הקונפליקט יכול להוביל להזדהויות דפנסיביות עם גברים. מאחר ונאסר עליה להכיר בעמדת הנחיתות שלה במילייה החברתי, התלונה שלה ביחס לאימה, וביחס לאובייקטים אימהיים, הופכים להיות הפוקוס של הכעס.
אדריאן ריץ, בספר ילוד אישה אישרה את האנליזה של צ'סלר ביחס לאמהות הפטריארכאלית, והציגה את הקונספט "מטרופוביה" אותו הגדירה כתשוקה להיות טהורים אחת ולתמיד מהחיבור לאימא, לעבור אינדיבידואציה ולהיות חופשיים. על פי ריץ' עקב הניסיון של הבנות של אמותיהן כ"קורבנות לא חופשיים וקדושות מעונות" פוחדות הבנות לרשת את מצב האם, כמו גם את האופי האישי של האם.
על פי מבקרת הספרות ג'ודית קגן גארדינר Judith Kegan Gardiner : במיתוס האדיפאלי הבן רוצח את אביו על מנת למלא את מקומו. בניגוד לכך במיתוס האישה החדשה הבת "הורגת" את אימה במטרה שלא תצטרך לקחת את מקומה. הבת המטרופובית מקווה לשחרר את עצמה הן מגורל האם חסרת הכוח, והן מהשותפות לדבר עבירה המדומיינת שלה בגורל הזה.

צ'סלר כותבת בהקדמה לסיפרה:

"כתבתי ספר זה משום שאני רוצה לראות נשים מתייחסות זו לזו בדרכים יותר ריאליסטיות, כלומר דרכים יותר רדיקליות מבחינה פסיכולוגית. התנהגויות כאלה יכולות להיות צמצום של ציפיות לא ריאליות, חיבור עם נשים אחרות למרות השונות וההבדלים, להצליח לחוות אי הסכמות מבלי לקחת את זה כפגיעה אישית, לנטור טינה רק לזמן מה, לא לנצח, לחוות אי הסכמות עם נשים אחרות מבלי להכחיד זו את זו. הייתי רוצה לשחרר נשים מקשרים של נחמדות לא אוטנטית."

בראיון עם פרופ' פיליס צ'סלר שהוקרא בשמה בכנס הראשון לקידום בריאות נשים שהתקיים באוניברסיטת באר שבע באוקטובר 2002 היא מתייחסת לחזון שלה ביחס לנשים:

עלינו להכיר ולא להכחיש את הקשיים ביחסים שבין נשים. ולהכיר בכך שנשים יכולות להיות אגרסיביות, מלאות קינאה ותחרותיות מול נשים אחרות. בגלל הדיכוי ממנו סובלות נשים אנחנו כועסות מאוד ונוטות להוציא את הכעס אחת על השנייה. הכרה כזו יכולה לעזור לנו להפוך ליותר ריאליסטית ביחס לציפיות שלנו מנשים אחרות ולהבין טוב יותר את המגבלות שלנו עצמנו.

צ'סלר נותנת מספר עצות ביחס למה כדאי לנשים לעשות ביחס לכך:

• להפוך לחזקות באמצעות פיתוח "עצמי" חזק ותחושה של הייחודיות האישית.
• לכבד את האמביציה שלך, ואת האמביציה של נשים חזקות שהן "שונות" ממך, ולא רק של נשים חלשות שמסכימות איתך לחלוטין ולכן אינן מהוות איום כלפייך.
• להפוך לחזקות מספיק על מנת לקבל ביקורת. נשים חשופות מגיל צעיר לביקורתיות יתר ומכאן הרגישות לביקורת.
• ללמוד להקשיב אחת לשנייה בעדינות ובכבוד. להפוך לחזקות מספיק על מנת לשמוע דעות מגוונות, וגם ביקורתיות, ללא תחושה שמי שמשמיעה אותן בוגדת בך אישית
• לא לרכל – לא ליזום הפצת רכילות על אישה אחרת, ולעצור רכילות שאת שומעת ולהשאירה אצלך. מותר בהחלט לדבר על אישה אחרת כאשר היא אינה נוכחת כל עוד זאת אישה שאת מכבדת, והדברים שאת אומרת לא יפגעו במוניטין שלה או יהרסו את חייה. אף אישה אינה מושלמת. וותרי לעצמך ולנשים אחרות. אם אישה השמיצה אותך דברי איתה באופן ישיר, אל תתני לזה לחלחל.
• להתייחס לנשים אחרות בכבוד. אנו חייבות לטפח את הרעיון של "יריבה ראויה". אני מציעה שנשים יתייחסו זו לזו באופן מתורבת.

נשים צריכות ללמוד איך להודות לנשים אחרות על כל מעשה של טוב לב, במקום לצפות לקבל הכול מנשים אחרות ואז לכעוס כשלא מקבלים את הכול

בספרי "מופקרות – נשים בזנות" כתבתי באחרית דבר:
"כחלק ממאבק זה , חשוב שנשים ישאפו לפתח תחושה של כבוד, אינטגריטי וחופש, ויפעלו על מנת לתמוך זו בזו, ולא להסתמך רק על אישור המתקבל מגברים. חשוב שנשים יפעלו מתוך קוד המבוסס על כבוד עצמי ויחס של הערכה לנשים אחרות, ולא יאפשרו להמשיך ולהפקיר נשים מסוימות לאונס ולניצול אכזריים".
הפמיניזם, ששיפר לאין ערוך את מצבן של נשים במדינות רבות בעולם, התאפשר בזכות כך שנשים ישבו בקבוצות להעלאת המודעות ודיברו על חייהן. בפעם הראשונה בהיסטוריה נשים התאחדו למען עצמן ופעלו, ועדיין פועלות, למען שוויון זכויות והתמודדות עם דיכוי הנשים ושנאת הנשים שרווחים בחברה. הכוח הזה שקיים בחיבור בין נשים הוא הדבר שעלינו לטפחו. מדובר בתהליך ממושך אך חשוב להכיר בצורך הדחוף להתחיל בו:
"עלינו להודות בענווה כי שינוי הוא תהליך אשר לא ניתן להאיץ בו. אולם יש לנו את שארית חיינו לעבוד במטרה להפוך את הקנאות והקונפורמיות לסובלנות ואינדיבידואליות, עשייה של טוב ולא של רוע בעולם." (פיליס צ'סלר).

 

מקורות

גור, ע. (2008). מופקרות: נשים בזנות. הקיבוץ המאוחד, קו אדום – תל אביב

צ'סלר, פ. (2005). ראיון. בתוך: לב-ויזל, ר., צוויקל, ג'., וברק, נ. (2005). "שמרי נפשך": בריאות נפשית בקרב נשים בישראל. המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, אוניברסיטת בן-גוריון.

צ'סלר, פ. (1987). נשים ושיגעון. זמורה, ביתן – תל אביב.

Chesler, P. (2001). Woman's Inhumanity to Woman. Thunder's Mouth Press, N.Y.

 

יצוגים ותמונות של אמהות ובנות

                                                      

                       סדרת הכתבות על יחסי אמהות בנות תלווה בתמונות של אמהות ובנות:  

     איריגריי מייעצת להציב תמונות יפות ולא פרסומיות של זוגות אם ובת.לדבריה הבנות ניזוקות מאוד מן העובדה שהן נתקלות תמיד בייצוגי אם – בן, ביחוד במישור הדתי (מריה וישו). היא מציעה לשים בחללים משותפים של המגורים, בחדרי הבנות ובחדרי האמהות תמונות של אמהות ובנות.תכליתם של ייצוגים אלה לספק לבנות תמונה מבוססת של אילן היוחסין שלהן – דבר המהווה תנאי הכרחי לבניית זהותן.

נשים בחברות יהודיות – נוצריות מודרניות הן ילדות יתומות מאם. ציור אחר ציור, פסל אחר פסל בעולם הנוצרי, מראים דיוקנאות של מדונות הדואגות לרווחת בניהן ממין זכר והסוגדות להם. קשר האהבה העז, קשר ההמשכיות והגאווה, שבין האלילה דמטר (האם אדמה) ובין ביתה פרספונה אינו קיים עוד בתרבות היהודית נוצרית. הוא אינו יכול להתקיים. לאמהות אין אדמה או כסף להוריש לבנותיהן. נחלתן היא מורשת של כניעות דרך מעשי "השתלטות" או עבודה מפרכת. כך כותבת ד"ר פיליס ציסלר בבספרה "נשים ושיגעון (1987). לדבריה, לא האם ולא הבת יכולות לשחרר זו את זו מתנאי מציאות אכזריים תחת שילטון פטריארכאלי.
הילדות מורעבות בשיטתיות להזנה גופנית ולמורשת של כוח ואנושיות מבוגרות בנות מינן ("אמהות"). רוב האמהות מעדיפות בנים על פני בנות.
גם לוס איריגריי, פילוסופית, בלשנית ופסיכואנליטיקאית צרפתיה טוענת בספרה "אני, את אנחנו" (2004) כי קשרי אמהות בנות הם המקום הזנוח ביותר בתרבותנו, ולכן קיימת חשיבות מרובה להסדרת קשרי סובייקט בין אמהות לבנות.
הקוראות  מוזמנות לשלוח תמונות של אמהות ובנות להנכיח את אילנות היוחסין הנשיים בסדרת הכתבות על אמהות ובנות

 

יחסי אמהות בנות – הקדמה

"במשך שנים קודשו דמטר, אלת החיים, ופרספונה, העלמה- הבת – הצל העוברי שלה. המתוחכמים שבקדמונים כרעו להן פולחנים סודיים מורכבים, ואילו כל שאר האנשים עבדו אותן בגלוי. אולם חגיגות
אלה לכבודן של אמהות ובנות נפסקו – איש אינו יודע מדוע. שוב לא ניתן היה לסגוד למורשת העבר… הסגידה לאם עברה בדרך כה כמוסה מדמטר לבתה פסיכה. פסיכה העדינה והמאוהבת באהבה, המאוהבת בנישואים, הוכתרה עד מהירה בתואר המקודש "האם הבתולה מריה", ובתה של פסיכה הנאה הפכה לבן ושמו ישו. וכל זה קרה במהירות הבזק. דמטר נושלה מן הכוחות שהיו נתונים בידיה, עלומיה נקרעו ממנה, והיא נידונה לגלות בנתיבי ההסטוריה כנודדת אומללה ומעוררת זוועה. מעתה לא הייתה עוד האלה – האם.  מעתה הופיעה דמטר רק כדמות אם חורגת, על פי רוב אכזרית או בדמות מכשפה הבאה לרדוף ילדים בסיפורי אגדה או בסיוטי לילה. ומה עלה בגורלן של פרספונה ופסיכה והבתולה מריה ? הן הפכו לסינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת, שאותן דנה דמטר, בדמות האם החורגת, לביתיות מאולפת ואילמת. וכולן פנו לנסיכים או לאבירים, להצילן מהשתלשלות עניינים מוזרה זו."

(פיליס צ'סלר, 1987נשים ושיגעון)
 
"אובדן הבת לאם, אובדן האם לבת, זו תמצית הטרגדיה הנשית. אנו מכירים את בליר (הקרע בין אב לבת), המלט (הקרע שבין הבן לאם), ואדיפוס (הבן והאם) כהתגלמות הטרגדיה האנושית. אך עד כה לא זכו התשוקה והקרע שבין האם לבת למלוא ההכרה"

(אדריאן ריץ',ילוד אישה).

אחת הפעמים הראשונות שבהן חדרה לתודעתי המורכבות הקשה והטרגית של יחסי אמהות בנות הייתה כאשר הנחיתי קבוצה קצרת מועד לנפגעות תקיפה מינית בילדות, בהוסטל לאסירות משוחררות. בקבוצה תיארו הנשים מסכת של התעללויות קשה מצד גברים, אבות, אחים, קרובי משפחה. אולם, אצל רובן, בלט כעס קשה כלפי אמהותיהן. כאילו הן היו המתעללות, ולא הגברים. "לאבא שלי אני יכולה לסלוח, לאימא לעולם לא אסלח" אמרה אחת המשתתפת בקבוצה. אני זוכרת את תמיהתי הרבה: "הרי האמא לא הייתה המתעללת, אז מדוע ?". זו הייתה נקודת ההתחלה למסע האישי שלי של התבוננות, חקירה, תשומת לב והעמקת ההבנות ליחסי אמהות בנות הן בחיי האישיים, ובעיקר בחיי המקצועיים כמטפלת וכמדריכה של נשות מקצוע מטפלות. 
שנים מאוחר יותר, ביום עיון של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב ובירושלים, "האמא שלי האמא שבי. על אמהות בנות וגילוי עריות" (נובמבר 2002) מתארת דורית אברמוביץ', עיתונאית, נפגעת גילוי עריות את הסיבות לכעס דווקא על האם ולא על האב : "עולם ההתייחסות שלי כילדה וכנערה היה לעולם היא, האם. הפקעתי את אבי מזיכרוני, מתודעתי, לא מצליחה להכיל את זוועות ההתעללות שלו בי, לא מסוגלת לשרוד את פריצת פרטיותי על ידו. האמנזיה שהפעלתי מבלי לדעת על קיומו, התנהגותו ופשעיו לא חלה על אמי. מטילה עליה את כל כמיהתי, מצפה ממנה כי תציל אותי. הסרת האחריות ממנו, מן התוקפן הראשי, נבעה מן המסרים שהופנמו בי מסביבתי.. " (הרצאה ביום העיון, נובמבר 2002).
מאוחר יותר כאשר נתקלתי במאמרן של ג'ודית הרמן ואימה הלן לואיס בלוק  (Herman & Lewis, 1986), שתיהן פסיכיאטריות, אם ובת, על כעס ביחסי אמהות בנות, חשבתי כי הן, כמטפלות מומחיות לאינססט, זיהו את הכעס ביחסי אמהות בנות ממקום דומה לשלי, מעבודה קלינית עם נשים שעברו גילוי עריות  על ידי אבותיהן, ולמרות זאת בולטת עצמת הכעס שלהן דווקא על האמהות.
מעבודתי הטיפולית עם נשים, ומעבודתי כמרצה וכמדריכה, אני נתקלת פעם אחר פעם בעצמה של יחסי אמהות בנות, במורכבות של יחסים אלה, במרכזיותם ביחסי התירפיה, וביחסי ההדרכה. אני מבינה יותר ויותר כי יחסים אלה, שהם עמומים וחסרי קול ברור בתרבות, בספרות, באומנות ובפסיכותרפיה, מעצבים את יחסי הטיפול עם נשים. וכי ללא מודעות ועיבוד של יחסים כואבים וטעונים אלה של אמהות ובנות שלנו, של המטפלות, לא נוכל לספק ביחסי התירפיה עם נשים את החוויה המתקנת שמאפשרת אפקט מרפא.

לכעס ביחסי אמהות – בנות יש קונפיגורציה מיוחדת שמתבססת על הסתירה שבין הסטטוס הנמוך של נשים בחברה, ובין כוחן כאמהות. הנחיתות החברתית של נשים יוצרת באופן בלתי נמנע מצב של כעס כרוני, בו בזמן שזה נחשב מסוכן לבטא את הכעס הזה, או אפילו לזהות באופן מודע את מקורותיו. הכעס של הבנות על אימהותיהן נובע בעיקר משום מעמדן הנחות של האמהות, אותו הן מורישות לבנותיהן. אמהות בתרבות שלנו אינן יכולות להוריש לבנותיהן מורשת של כוח ועצמה נשיים. אלה שייכים לגברים בתוך התרבות הפטריארכאלית.

הכעס הכרוני הזה נמצא בקונפליקט עם  ההזנה ועם רגשות האהבה שהם הבסיס העקבי של הכבוד והכוח של נשים (Herman & Lewis, 1986). לכן הכעס ביחסי אמהות בנות הוא מצב מכאיב במיוחד לשתיהן. ראשית משום שזו העתקה של כעס  (displaced anger) ממקום אחר, שלא מוצא את מקורו האמיתי, ושנית משום שהוא מפריע לתפקידן המשותף כמזינות. גם בעיצומו של הקונפליקט לשתיהן יש תחושה שכעס לא שייך למערכת היחסים ביניהן, ושתיהן כמהות לפיוס.

סדרת מאמרים זו תסקור את הספרות המקצועית העכשווית שדנה ביחסי אמהות בנות, וכן מחשבות, הרהורים ןתיאורי מקרים במטרה לשים את יחסי אמהות בנות במוקד תשומת הלב המקצועית.  ולהצביע על החשיבות הרבה שבדיון ובהעלאה למודעות, בתוך מקצועות הטיפול, את המורכבות והמרכזיות של מערכת יחסים זו, על מנת שנוכל לספק מסגרת טיפולית מיטיבה לנשים.

 

Herman, J.L., & Lewis, H.B. (1986). Anger in the mother-daughter relationship. In: . Bernay, T., & Canter, D.W. (eds). The Psychology of Today's Women.