הזנות היא פדופיליה ממוסדת

מה שקורה בזנות ברוב המקרים הוא שגבר מבוגר קונה גוף של ילדה. רוב הנשים נכנסות לזנות מתחת לגיל 18. רוב לקוחות הזנות הם גברים מבוגרים. לכן בפועל הזנות הינה מוסד חברתי שמאפשר לגברים מבוגרים גישה נוחה לגפן של ילדות ונערות. אין תמה אם כך לנוכח השיעורים הגבוהים של פגיעות מיניות בילדות. בזנות מתבצע אונס של ילדות בזנות תחת מסווה דק של חילופי כסף.  גברים מכל שכבות הציבור משתמשים בגופן של ילדות ונערות שנקלעו לניצול  אכזרי בזנות משום שהיו במצוקה. אין תמה איפה שאנו חיים בחברה שבה אונס של ילדות הוא אפידמיה חברתית.

הפללת לקוחות הזנות – מחשבות על הצעת החוק לאיסור צריכת זנות

בימים אלה מונחת על שולחן הכנסת הצעת החוק להפללת לקוחות הזנות. הצעת החוק "איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (תיקוני חקיקה) התשס"ח – 2008 " הינה הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון, שהייתה יו"ר וועדת המשנה למאבק בסחר בנשים. כיום מובילה את הצעת החוק יושבת ראש הוועדה חברת הכנסת אורית זוארץ.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: "בהצעה זו מביעה הכנסת את עמדתה כי הזנות הנה תופעה שלילית מיסודה, היוצרת פגיעה בוטה בכבוד האישה וחירותה, בשוויון זכויותיהן של נשים בחברה, ובזכותה של האישה על גופה". 
כמי שעובדת למעלה מ 25 שנים בשיקום נשים שהיו בזנות, וכמי ששומעת מידי שבוע את הסיפורים הקשים של הנשים שנוצלו בזנות, הן במסגרת עבודה קלינית -טיפולית בשיקום הנשים שנוצלו בזנות, והן במסגרת המחקר שעשיתי "חוויתן של נשים שעסקו בזנות רחוב בישראל (גור, 2004) – אני מאמינה כי הצעת החוק הזו היא צעד ענק וחיוני קדימה במאבק למיגור הזנות.
כל המילים שקיימות בעולם לא יספיקו לתאר את המשמעות האמיתית של הזנות עבור הנשים שנוצלו בזנות, עבור הנשים בחברה בכלל, ועבור כולנו כחברה. כל המילים שבעולם לא יספיקו כדי לתאר את פניהן של הילדות שנלכדו בעולם האפל והאכזרי של הזנות בגילאים 12, 14, 16, לאחר שניסו להימלט מהבתים בהם עברו התעללויות והזנחה מצמררים.
הספר שכתבתי "מופקרות – נשים בזנות (2008) מהווה מסמך נוקב שמתאר את סיפורי הנשים שנלכדו בזנות. המסקנה מקריאת הספר היא אחת, והיא חד משמעית: יש להילחם בכל דרך אפשרית בזנות, ולפעול למיגורה.
חוקרי הזנות ברחבי העולם תמימי דעים כיום כי הזנות, והסחר בנשים הם בין הפשעים החמורים ביותר שמתבצעים  בחברה המודרנית. מדהים להיווכח עד כמה הזנות מושרשת עמוק בתוך הסדר החברתי, תוך הסבת המבט הצידה מהפקרת הנשים, הגברים, הנערות, הנערים הילדות והילדים, שהופקרו על ידי בני משפחותיהם, ועל ידינו כחברה, להיות קורבנות של ניצול אכזרי שמשמעותו מוות חברתי, ופעמים רבות גם מוות פיסי, עינויים, אכזריות ואונס מתמשכים ויום יומיים, שמתבצעים הן על ידי הסרסורים, והן על ידי ה"לקוחות".
הזנות מכונה כיום "עבדות לבנה" "white slavery", או עבדות מודרנית . וכפי שבתקופת העבדות האדונים שכנעו עצמם שזה הייעוד האמיתי של השחורים, כך רווחים כיום המיתוסים שמעוורים את עיננו מלראות את המשמעות האמיתית של הזנות. מיתוסים שטוענים כי הזנות היא בחירה חופשית של נשים שמעוניינות להרוויח כסף קל, ונהנות ממיניות פרוצה.
בפועל הזנות נשלטת ברובה על ידי סרסורים וסוחרי נשים, שלוכדים באמצעות עינויים וסאדיזם קיצוניים, טרור והתמכרות לסמים, נשים, בעיקר ילדות, חסרות ישע, שהופקרו על ידי משפחותיהן. רוב הנשים נכנסות לזנות בגילאים צעירים ביותר באמצעות הכפייה של הסרסורים. רובן עברו התעללויות מיניות כבר בילדותן על ידי אנשים קרובים, והטראומה הזו הכשירה אותן להיות מנותקות מגופן ומרגשותיהן, ויצרה את הפגיעות לניצולן בזנות. הילדות שנלכדות על ידי הסרסורים עוברות "הכשרה" לזנות שכוללת עינויים מחרידים במטרה להכשירן לשאת את הבלתי נתפס: אונס או חדירה חוזרת ונשנית, על ידי עשרות "לקוחות", לכל הפתחים בגוף, שעות עבודה ארוכות ולא אנושיות שכוללות: אלימות, עינויים, אקטים מיניים בלתי נסבלים גופנית ופיסית, ובעיקר השפלה וביזוי. כל אלה הורסים את נפשותיהן וגופן, ובסיוע ההתמכרות לסמים הן נלכדות בתוך הזנות כמעט ללא מוצא. גם אלה שמצליחות להימלט מהזנות נושאות עימן צלקות נפשיות ופיסיות שלא יימחו לעולם.
קיימת כיום ספרות מקצועית רחבת היקף ביחס לנזק הנפשי והגופני הקיצוני שנגרם כתוצאה מניצול של יצור אנושי לשימוש מיני בידי צרכני המין הקנוי. בנוסף קיים תיעוד נרחב ביחס לאלימות ולסדיזם שהם חלק בלתי נפרד משגרת הזנות. עבור האישה המנוצלת בזנות הזנות היא אקט טראומטי של ניצול מיני דורסני. לא משנה בכמה שקרים משתמשים על מנת להסתיר את זה. זנות היא ניצול מיני דורסני – חד וחלק ופשוט.
הקיום של זנות בכל מקום בחברה שלנו זו בגידה בנשים, ובגידה באלה שהם שוליים בחברה ולכן הם פגיעים על רקע מוצא אתני, עוני או התעללות והזנחה. הזנות היא בעצם עידוד חברתי לפדופיליה משום שרוב המנוצלות בזנות הן ילדות מתחת לגיל 18. משמעות הזנות היא שגברים מבוגרים מכול שכבות החברה מקבלים גישה נוחה לגופן של ילדות צעירות תחת המסווה של "המקצוע העתיק ביותר בעולם", ומסווים נוספים של חילופי כסף והסחות דעת.
בנוסף לטראומה של הנשים שמנוצלות, הזנות מזיקה מאוד לחברה כולה. 87% ממקרי סחר בבני אדם המתקיים כיום בעולם הם למטרת סקס. רוב הנשים נמכרות כסחורת סקס עבור גברים בארצות שלהם, או שנסחרות לצורך סקס עבור גברים בארצות עשירות יותר.
מהיכרות עמוקה עם עול ם הזנות ברור כי מדינת ישראל, שחרטה על דיגלה את הערך המרכזי של כבוד האדם, חייבת לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת למגר את פשע הזנות. הדרך היחידה היעילה לעשות זאת היא להילחם בביקוש לזנות. ברגע שיפחת הביקוש לזנות – הסרסורים וסחרי הנשים לא יצאו לרחובות על מנת לגייס את הילדות במצוקה.
הצעת החוק והפללת הלקוחות מעוררת דיון ציבורי נוקב הן בקרב צרכני הזנות, שמספרם בישראל, לבושתנו הרבה, גדול. אולם גם בקרב גופים שפועלים למען זכויות אדם, אך חוששים שמא הציבור בישראל אינו בשל להצעת חוק כזו, ושיתכנו קשיים רבים באכיפת חקיקה מסוג כזה, או תג�
�בות-נגד חריפות.
חלק ממי שמתנגדים להצעת החוק אינם מבינים לעומק את משמעות הזנות. לאלה אני מציעה לקרוא את הספר שלי "מופקרות – נשים בזנות" שמסכם את סקירת הספרות המקצועית והמחקרית העדכנית ביחס לזנות, וחשוב מכך מספר את הסיפורים האישיים של הנשים.
ברגע שמבינים כי הזנות היא פשע קיצוני ברור שיש לאסור את הזנות, ולמגר אותה, באמצעות הפללת הלקוחות שהם המנוע של הזנות. דומה הדבר לפשעים חמורים נוספים כמו אונס או גילוי עריות. כולנו יודעים כי מדובר בתופעות רחבות היקף, שרוב קורבנותיהן אינן מתלוננות, ושבתי המשפט אינם מהווים עדיין זירה מותאמת לעשיית הצדק לנפגעות טראומות אלה – ויחד עם זאת לא יעלה על הדעת להתיר את הפשעים האלה תחת טיעונים שמדובר ב"פשע העתיק ביותר בעולם" או שקשה לאכוף את החקיקה. כיצד איפה נטענים טיעונים אלה כאשר מדובר בזנות ?
הפחתת הביקוש באמצעות חקיקה מותאמת, ובעיקר הסברה וחינוך, שהם חלק בלתי נפרד מהחוק, יורידו באופן מיידי את היקף פשע הזנות, ואת כל הפשעים שסובבים אותו כמו סחר בבני אדם, סחר בסמים וכדומה.
אני מאמינה כי חלק מהגברים שצורכים מין קנוי עושים זאת מתוך המיתוסים שמטשטשים את המשמעות האמיתית של הזנות כאונס של ילדות. אני מאמינה כי חלקם ימנעו מצריכת שירותי מין כאשר יבינו כי מדובר בפשע כנגד הנשים בזנות. גם בהיעדר אכיפה נאותה אני מאמינה כי רוב האזרחים אינם מעוניינים להפוך לפושעים, ומכאן שעצם החקיקה תיצור נורמה אתית – מוסרית צודקת וחשובה.
בעולם קיים חוק שעובד ! ב 1999 שבדיה, שהכירה בנזקים שנגרמים מזנות הן לנשים בזנות, והן לחברה כולה, התמקדה בשורש של הבעיה שזה צרכנות הזנות, הכריזה על הזנות כלא חוקית והפלילה את הצרכנים, את הסרסורים ואת סוחרי הנשים. לקורבנות (נשים, גברים וילדים) מציעים שירותי טיפול ושיקום.
לאור הצלחת החוק השבדי בהפחתה ניכרת של זנות וסחר בנשים בשבדיה, כמו גם בהפחתת עבירות נלוות של סחר בסמים, הולכות כיום בעקבות שבדיה מדינות נוספות באירופה כמו אנגליה, פינלנד ועוד, ונמצאות בשלבים של חקיקה דומה.
אני מקווה ומאמינה כי מדינת ישראל, שחרטה על דיגלה את ערך כבוד האדם כערך מרכזי, תצטרף למדינות הנאורות שחוקקו, או שנמצאות בשלבים מתקדמים של חקיקה, חוקים שאוסרים את הזנות. כך תהפוך מדינת ישראל למקום טוב יותר לחיות בו עבור ילדות, נערות ונשים – אך גם עבור גברים,  ועבור כל מי שערכים של כבוד האדם וחירותו, צדק, שוויון ואהבת אדם (ואישה) יקרים לליבו.
אני מזמינה אתכם, הקוראים והקוראות, להגיב כאן על המאמר, וליצור ביחד פורום של דיון בנושא כי בנפשנו הוא. אשמח לענות על שאלות, תהיות ומחשבות באמצעות הפורום הזה.

מקורות

גור, ע. (2004). חוויתן של נשים שעסקו בזנות רחוב בישראל. עבודה לאחר קבלת תואר מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל – אביב.

גור, ע. (2008). מופקרות – נשים בזנות. הוצאת קו אדום, הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

על הספר "מופקרות – נשים בזנות"

איך להשתקם מזנות

 

כתבתה של ורד לי במוסף הארץ מתאריך 1.10.2008

 

איכות ספרה של גור היא שלצד הישענות על השיח הפמיניסטי היא לא זונחת את האדם. מחקרה משלב ראיונות ושיחות עם נשים שעבדו בזנות, ומתבסס על היכרות מעמיקה עמן וטיפול בהן שנמשך כבר 25 שנה. בספרה פורמת גור הרבה מיתוסים שנרקמו סביב זנות, כשהמרכזי מביניהם הוא נושא הבחירה. גור מצטטת מחקרים שנעשו בעולם בשנים האחרונות ומדגישה כי הגיל הממוצע של נשים בזנות נע בין 13 ל-18. בספרה היא מביאה עדויות התומכות בכך שרוב הנשים מתחילות לעסוק בזנות בכפייה, על ידי גבר שעמו הן בקשר אינטימי ועל רקע של התמכרות לסמים – שברוב המקרים הגבר גרם לה במכוון.

פרק נרחב בספר מוקדש לתפקידם של הסרסורים. היא מצטטת קטע מתוך ראיון עם סרסור, שתיאר מה הם מחפשים בעת גיוס נערות לזנות: "יופי? כן. מומחיות במתן שירותי מין? זה ניתן ללמוד בקלות יותר ממה שניתן לחשוב. אבל מה שהכי חשוב זה ציות. צייתנות. וכיצד משיגים צייתנות? אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן – מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד".

 

ספרה של גור- כיום ראש תחום שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, מוליך את הקוראים מילדותן של הנשים, הידרדרותן לזנות ועד ניסיונות השיקום.

גור החלה את דרכה בתחום העבודה הסוציאלית לפני 25 שנה, בכלא הנשים נוה תרצה. "בעבודה הטיפולית עם הנשים גיליתי שכולן עברו בילדותן התעללות מינית קשה, פיזית או נפשית, ניסיונות אובדניים, התמכרויות וזנות", היא מספרת. "אנשי המקצוע התעלמו מההקשר הרחב של התופעה, שהוא ניצול נשים, והתייחסו אליהן כאל מופרעות אינדיווידואליות. הם העדיפו להדחיק את זה כדי לא להתמודד עם התופעה, ראו בהן נשים מופקרות. היה ברור לי שהאסירות המפחידות כביכול הן קורבנות מגיל צעיר שהתגלגלו לתעשיית המין והסחר בסמים. הן קורבנות של החברה, והחברה הישראלית לא יכולה להתנער מהן ולהפקיר אותן".

ב-89' הקימה גור את ההוסטל הראשון בישראל לאסירות משוחררות, במימון הרשות לשיקום האסיר, וניהלה אותו במשך 12 שנה. "רוב המוסדות שטיפלו בנשים עברייניות נוהלו אז על ידי גברים ואימצו שיטות טיפול נוקשות על מנת לחנכן מחדש", אומרת גור. הכישלון בטיפול ובשיקום של נשים שהגיעו לכלא, לדבריה, איתגר אותה וחייב את בנייתה של מסגרת שתאפשר חוויה מתקנת ומרפאת, שתבטל את עקרונות ההיררכיה והענישה ותיצור מרחב טיפולי של חקירה הדדית.

לכתבה המלאה:

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1020318.html

 

 

 

לא זונות – מופקרות

 

כתבתה של יונית נעמן, NRG, מתאריך 11.11.2008

 

מופקרות – ענת גור צילום: טל גור, כריכת הספר

השם שבחרה ענת גור לספרה מלמד באופן מתוחכם על הצביעות, ההכחשה וההזנחה הנפשעת, המצויות ביחסה של החברה כלפי נשים שעוסקות בזנות. המילה "מופקרות", מסמלת הן את מעשה ההפקרה, את הדחיקה האלימה (והאילמת) לשוליה האפלים של החברה והן את העברת האחריות על הפשע לקרבנות, המגולמת בכינוי שדבקו בו מובנים של פריצות ודרדור מוסרי.

ענת גור, פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית ללימודי מגדר וראש התחום לשיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, עוסקת מזה שנים רבות בטיפול בנשים במצוקה. ספרה מופקרות הוא מסמך מטלטל ופוקח עיניים על מציאות חייהן של נשים רבות מדי, שחוות אלימות מינית בגיל צעיר, ומוצאות מפלט שהוא שבי חדש בזרועות סרסור, בתעשיית המין, בסמים קשים.

קשה מאוד לצלוח את "מופקרות", אך גם בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים. גור כותבת בשפה קולחת ונהירה שעומדת בסתירה מוחלטת לזוועות אליהן היא מתייחסת. אמונה על תיאוריות פמיניסטיות ועל תיאוריות פסיכולוגיות של טראומה נפשית, מתארת גור את הדה-הומניזציה שעוברות נשים בזנות כשהן "מופחתות לדרגת 'בשר תלוי על אנקול אצל הקצב', שכל אחד יכול למששו, לסחור בו, לקנותו", ואשר מאפשרת את קיומו המתמשך של מוסד הזנות.

בספרה, כמו גם בעשייתה הפוליטית והטיפולית בעשרות השנים האחרונות, מבקשת גור לבסס מצע תיאורטי מוסדר המאלץ להכיר במוסד הזנות כ"פשע מאורגן ונפוץ אשר מפקיר ילדות, נערות ונשים לאונס ממוסד, התעללות, סאדיזם וג'נוסייד".
<!–<<>>

לכתבה המלאה:

 

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/809/528.html

 

זנות בישראל:הערה שיפוטית מרושעת, וספר חדש: מופקרות

 

ד"ר אורית קמיר מתאריך  10.11.2008

 

לכל תחום יש הספר המכונן שלו; זה שאי אפשר לכתוב מאמר, או עבודה סמינרית בלי להתייחס אליו. אין ספק שמופקרות הוא הספר המכונן של הזנות בישראל. ואם היום הוא בין הספרים הבודדים בתחום – אין ספק שנוכחותו תדרבן פרסום של ספרים נוספים, אשר יתייחסו אליו, יצטטו אותו, יתווכחו איתו, ימשיכו אותו ויוציאו אותו בכך מן הכוח אל הפועל.
 
ענת גור, איפא, הניחה את אבן הפינה לדיון היסודי בזנות בישראל, שמזמן הגיע זמנו. אבל גדולתו של הספר אינה רק בעצם היותו; מעבר לעצם קיומו, הספר עושה מהלך פשוט ונדיר: הוא מצליח להציג ולהמשיג מחדש תופעה שרבים חושבים שהם מבינים, להמחישה, לבאר אותה, ולהעבירה באופן הומני וישיר שקשה לעמוד בפניו.

לכתבה המלאה:

 

http://www.notes.co.il/orit/49416.asp

הספר "מופקרות – נשים בזנות"- מתוך עטיפת הספר

   

צילום: טל גור

צילום: טל גור

      מוסדות כמו עבדות וזנות קיימים כבר אלפי שנים, והם טבועים בתרבות עד שהפכו להיות בלתי נראים לכאורה. עם זאת, לרוב האנשים אין מושג מה באמת מתרחש בעולם הזנות, או נכון יותר, בגהינום הזנות. כשריד מתקופות חשוכות שבהן היו הנשים רכושם של הגברים, הצליחה הזנות לשרוד והיא משגשגת גם בעולם המודרני המתקדם. לא במחשכים ולא בארצות נחשלות – דווקא בארצות שרואות עצמן כחוד החנית של הקידמה וההגנה על זכויות האדם וכבוד האדם, עולה תופעת הזנות ופורחת.
ספרה של ענת גור הוא פרי מחקר רב שנים, שבו רואיינו ראיונות עומק נשים שעסקו שנים ארוכות בזנות רחוב בישראל. היא כותבת: "היו שניסו להניאני מהכתיבה הנוקבת, הפמיניסטית, ולפעמים בוטה. אך הזנות כותבת את עצמה. מרגע שהעזתי להתחיל לשאול את השאלות – התשובות היו ברורות כמעט מאליהן. סיפורי הנשים והדרך שבה בחרו לנתח ולהבין את הזנות אינם מאפשרים לחמוק מהאמת הכואבת."
ספר זה הוא אמירה חסרת פשרות וניסיון אמיץ להסיר את צעיפי הטשטוש והרומנטיזציה מעל מה שקורה בזנות, ומעל יחסי גברים ונשים בכלל. הוא קורא לנו להתעורר לפעולה למען גילוי של דרכים חלופיות ביחסי המינים, המבוססות על כבוד הדדי ושוויון, ומדגיש כי חיוני שגברים ונשים כאחד יפעלו כדי ליצור חופש מסוג חדש ואתיקה מינית חדשה, משוחררת מיחסי 
     ספר זה הוא אמירה חסרת פשרות וניסיון אמיץ להסיר את צעיפי הטשטוש והרומנטיזציה מעל מה שקורה בזנות, ומעל יחסי גברים ונשים בכלל. הוא קורא לנו להתעורר לפעולה למען גילוי של דרכים חלופיות ביחסי המינים, המבוססות על כבוד הדדי ושוויון, ומדגיש כי חיוני שגברים ונשים כאחד יפעלו כדי ליצור חופש מסוג חדש ואתיקה מינית חדשה, משוחררת מיחסי ניצול.