ארכיון מחבר: anatgur

פסיכותרפיסטית מומחית בנושאים של טיפול בנשים, מגדר, פגיעות מיניות, יחסי אמהות-בנות, זנות עוד. בוגרת תוכנית הפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר אילן, עבודת הדוקטורט בנושא הקשר שבין פגיעות מיניות בילדות והפרעות אכילה. מחברת הספר "מופקרות: נשים בזנות"

יחסי אמהות בנות – חוסר אנושיות של נשים כלפי נשים

 

פיליס צ'סלר, פרופסור לפסיכולוגיה , מומחית בין לאומית בנושא בריאות הנפש של האישה, התפרסמה עם הוצאת ספרה נשים ושיגעון (Women and Madness) שיצא לאור באנגלית בשנת 1972 (תורגם לעברית בשנת 1987), והפך להיות ציון דרך מרכזי בהבנה של נשים ובריאות הנפש.
בשנת 2001 הוציאה צ'סלר את ספרה Woman's Inhumanity to Woman שעורר עניין רב, כמו גם תמיהה. צ'סלר הידועה כבעלת עמדות פמיניסטיות רדיקליות הוציאה ספר שדן ביחסים הלא אנושיים של נשים כלפי נשים. כפי שכותבת צ'סלר בהקדמה לספרה, הספר עורר זעקה בקרב פמיניסטיות רבות משום שהן חששו כי הספר יעודד את שנאת הנשים, שממילא נפוצה בתרבותנו, ויפגע בנשים. תשובתה של צ'סלר הייתה כי כתבה את הספר כדי לאפשר לנשים להתייחס זו לזו עם יותר כבוד, רוך, חמלה, הוגנות ואדיבות. לדבריה, בניגוד למיתוס, נשים אינן נוהגות כך בנשים אחרות. רוב הנשים אינן שונאות נשים, רק חלקן. רוב הנשים למעשה תלויות בנשים אחרות לשותפות חברתית ורגשית. אולם, כמו שגברים עושים, נשים עושות אידיאליזציה או דמוניזציה לנשים.
בחרתי לכתוב על סיפרה של פיליס צ'סלר משום שלאורך תקופה ארוכה אני מוצאת בו עידוד, נחמה ודרכי התמודדות. במהלך השנים בהן אני מלמדת, מרצה, מדריכה נשות מקצוע, וכותבת, אני מוצאת עצמי פוגשת שוב ושוב גילויים של מה שנחווה אצלי כבגידה, קינאה, תחרותיות, חוסר פרגון, אידיאליזציה שהופכת לדה אבליואציה, ותובענות לא רציונאלית מצד נשים. אחת הדוגמאות לכך היא אימיילים שאני מקבלת מנשים, שלעיתים איני מכירה כלל, עם בקשה/דרישה לחומרים שכתבתי, תרגמתי או הרציתי עליהם. הבקשה לקבלת החומרים אינה ריאלית, ובאה מקום של "מגיע לי" לקבל משהו מאישה אחרת, הנחווית כאימא, מבלי להתייחס לכך שחומרים אלה הם אישיים, והם תוצאה של עמל רב. תופעה נפוצה נוספת היא שימוש בחומרים אלה מבלי לפרט את המקור ולתת את הקרדיט. מעבר לכך מערכות היחסים המורכבות עם סטודנטיות ומודרכות מעוררות אצלי תהיות רבות. הדיאלוג הפנימי שלי עם התופעה הוא מורכב, וכרוך הן בכעס ורצון להימנעויות מנתינה, והן ברגשי אשמה על כך שאני "אימא רעה", שלא מזינה מספיק.
צ'סלר מפרשת מצבים אלה בקונטקסט של יחסי אמהות בנות. הבקשה לקבל ללא תמורה וללא מתן הכרה, ולאחר מכן לבצע "רצח אם" מלווה באמנזיה, מפורשת מחדש על רקע ההבנות בנות זמננו ביחס להבנייתה של האם כאובייקט, ולא כסובייקט. זווית ראייה זו מאפשרת להתמודד עם יחסים מורכבים אלה, של אמהות ובנות ובין נשים, ולנוע מעבר לחוויות של כעס ואשמה. לצורך כך עלינו להכיר ולהיות מודעות לקונפיגורציה המיוחדת של קשר חזק מלוה בכעס ואשמה המאפיין יחסי אמהות בנות בתרבות גברית. הבנות אלה מתוות גם אמצעים פרקטיים, שצ'סלר מפרטת בספרה, שמכוונים להפחית את חוסר האנושיות, כפי שמכנה זאת ציסלר, שאנו פוגשות פעמים רבות ביחסים בין נשים, ועידוד הקשר של תמיכה, כבוד הדדי ושותפות בין נשים.
אמהות נתפסות על ידי כולנו כאובייקט שכל תכליתו לשרת את צרכי הילד (ג'סיקה בנג'מין), ולכן הנתינה האימהית אינה זוכה להכרה באותו האופן שבו נתינה של מי שמכונן בתרבות כסובייקט (גברים, אבות) זוכה להכרה. התחושה של נשים כי מי שנתפסת כאם אינטלקטואלית חייבת לתת את פרי עמלה והישגיה, ללא תמורה וללא הכרה, הינה לא מודעת, והיא מתבססת על האופן שבו הקונפיגורציה המיוחדת של יחסי אמהות –בנות בתוך התרבות הפטריארכאלית – נחווית על ידינו, מבלי שאנחנו מודעות לכך. הדבר משפיע כמובן גם על מכלול היחסים בין נשים. רוב הנשים, באופן לא מודע, מצפות מנשים אחרות להתנהג כלפיהן באימהיות , והן חשות נבגדות כאשר אישה נכשלת במילוי הסטנדרט האידיאלי. מסתבר שנשים תופסות נשים אחרות (בדומה לצפיות הלא ריאליות של גברים מנשים) כאם טובה בדמות הפייה מהאגדות, או כאם חורגת מרושעת.
לדברי צ'סלר קיימות במקביל שתי התייחסויות של נשים לנשים אחרות, שלכאורה עומדות בסתירה. נשים מתחרות עם נשים אחרות, ובמקביל נשים נשענות בעיקר על נשים אחרות, נשים מקנאות ומחבלות אחת בשנייה על ידי הוצאת דיבה, רכילות והתרחקות, ובמקביל נשים רוצות שנשים אחרות יתמכו ויכבדו אותן. יש נטייה לא לסלוח לאישה כאשר היא מאכזבת אותנו, לעומת הנטייה ליותר סלחנות כלפי כישלון או פגמים של גברים.
סיפרה של צ'סלר, שנכתב במשך 21 שנים, מהווה מסמך מרתק שעוסק באנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, ספרות, טרגדיות יווניות ומיתוסים שעוסקים בנושא. היא מתמקדת בהבנה של יחסי אמהות –בנות כפי שהם מובנים בתוך התרבות הפטריארכאלית שבה אמהות ובנות חולקות גורל דומה של היותן אזרחיות מדרגה שנייה. כפי שטענה צ'סלר בספרה "נשים ושיגעון" בנות מודרניות הן ילדות יתומות מאם, משום שאמהות משוללות, בתוך בתרבות גברית, מורשת של כוח או כסף להוריש לבנותיהן. הבנות מתכחשות לאמותיהן משום שבעשותן כך הן מקוות לחמוק מן הגורל של כניעה וחולשה שהם מנת חלקה של האם. בדומה לאלקטרה, בנות מודרניות מבצעות רצח אם שלגביו הן עושות אמנזיה, במטרה להימלט מן הגורל של חוסר האונים של האם. לדברי צ'סלר בנות נפגעות מאוד גם מההעדפה הנפוצה של אמהות את הבן או הבעל, על פני הבת.
הדינאמיקה המיוחדת של יחסי אמהות בנות, שברובה לא מודעת, משפיעה עמוקות על איך נשים בוגרות מתייחסות זו לזו. באופן פסיכולוגי רוב הנשים ממשיכות (באופן לא מודע) לחוות עצמן כבנות, ואת כל הנשים האחרות כאמהות כל יכולות או "כל מאכזבות". הדינאמיקה של יחסי אמהות בנות ממשיכה לעיתים קרובות להאפיל על יחסי נשים בוגרות גם במקומו
ת עבודה.
נשים פמיניסטיות, בדומה לאלקטרה, צריכות לבצע רצח אם ולהיות חסרות זיכרון ביחס לתפקיד האמיתי (או הדמיוני) שאנחנו עשויות למלא במפלה של האם. משום שאם האימא שלנו רומתה, אנחנו לא רצינו לשקול באופן מודע, באופן קולקטיבי, שדבר כזה עלול לקרות גם לנו.
צ'סלר סוקרת בספרה את תיאוריות הפסיכולוגיות ביחס ליחסי אמהות בנות החל מפרויד, שלדבריה, למרות שהודה בשנת 1931 שאינו מבין את יחסי אמהות – בנות, הבין די הרבה ביחס לעצמת הקשר של הבנות לאמותיהן. בעומדן על כתפי פרויד תיאורטיקניות רבות כמו מלאני קליין, קארן הורני, הבינו כי ילדות מעורבות ביריבות חזקה על הרגשות ועל תשומת הלב של אמותיהן, יותר מבנים. בנים אינם "הורגים" את אבותיהם ובמקום זאת הם "מוותרים" על אימם ומנסים להיות כמו אבותיהם. הבן אינו צריך להתחרות עם אימו על מנת להפוך להיות היא. ולכן הוא אינו צריך לדחות אותה בתוכו באותו האופן שהבת עושה זאת.
פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות דנו רבות במרכזיות יחסי אמהות בנות, ושמו לב לכעס האינהרנטי בתוך הקשר הזה. ג'ודית הרמן ואימה הלן בלוק לואיס שדנו בכעס ביחסי אמהות בנות מתייחסות לחולשתה של האם בתוך החברה הגברית, ולכך שגאוות הבת נפגעת עמוקות על ידי הגילוי שגם אימה מעדיפה גברים על פני נשים. הבת חווה את העדפת הגברים של האם כדחייה וכבגידה, וכתוצאה מכך לא רק ההערכה שלה כלפי אימה נפגעת, אלא ההערכה העצמית של הבת בסכנה בגלל הפחד לחלוק עם אימה את הסטאטוס הנמוך.
גם הפסיכיאטרית תרזה ברנרדס שמה לב שנשים, לעיתים קרובות, מלאות כעס על אימותיהן שמנעו מהן, או שגרמו להן, לחסך של אהבה והערכה עצמית. בנות מתאכזבות מכך שהאמהות מקבלות את מעמד האזרח מדרגה שנייה שלהן. הרבה נשים מבקרות את אמהותיהן מבלי להכיר בכפיפותן, ובבחירות המוגבלות שהיו לאימהות. האם נתפסת כאדם האחראי לאזרחות מדרגה שנייה של הבת, ולשטיפת המוח לציות ולריצוי בתפקידן כנשים. האספקט הזה של הקונפליקט יכול להוביל להזדהויות דפנסיביות עם גברים. מאחר ונאסר עליה להכיר בעמדת הנחיתות שלה במילייה החברתי, התלונה שלה ביחס לאימה, וביחס לאובייקטים אימהיים, הופכים להיות הפוקוס של הכעס.
אדריאן ריץ, בספר ילוד אישה אישרה את האנליזה של צ'סלר ביחס לאמהות הפטריארכאלית, והציגה את הקונספט "מטרופוביה" אותו הגדירה כתשוקה להיות טהורים אחת ולתמיד מהחיבור לאימא, לעבור אינדיבידואציה ולהיות חופשיים. על פי ריץ' עקב הניסיון של הבנות של אמותיהן כ"קורבנות לא חופשיים וקדושות מעונות" פוחדות הבנות לרשת את מצב האם, כמו גם את האופי האישי של האם.
על פי מבקרת הספרות ג'ודית קגן גארדינר Judith Kegan Gardiner : במיתוס האדיפאלי הבן רוצח את אביו על מנת למלא את מקומו. בניגוד לכך במיתוס האישה החדשה הבת "הורגת" את אימה במטרה שלא תצטרך לקחת את מקומה. הבת המטרופובית מקווה לשחרר את עצמה הן מגורל האם חסרת הכוח, והן מהשותפות לדבר עבירה המדומיינת שלה בגורל הזה.

צ'סלר כותבת בהקדמה לסיפרה:

"כתבתי ספר זה משום שאני רוצה לראות נשים מתייחסות זו לזו בדרכים יותר ריאליסטיות, כלומר דרכים יותר רדיקליות מבחינה פסיכולוגית. התנהגויות כאלה יכולות להיות צמצום של ציפיות לא ריאליות, חיבור עם נשים אחרות למרות השונות וההבדלים, להצליח לחוות אי הסכמות מבלי לקחת את זה כפגיעה אישית, לנטור טינה רק לזמן מה, לא לנצח, לחוות אי הסכמות עם נשים אחרות מבלי להכחיד זו את זו. הייתי רוצה לשחרר נשים מקשרים של נחמדות לא אוטנטית."

בראיון עם פרופ' פיליס צ'סלר שהוקרא בשמה בכנס הראשון לקידום בריאות נשים שהתקיים באוניברסיטת באר שבע באוקטובר 2002 היא מתייחסת לחזון שלה ביחס לנשים:

עלינו להכיר ולא להכחיש את הקשיים ביחסים שבין נשים. ולהכיר בכך שנשים יכולות להיות אגרסיביות, מלאות קינאה ותחרותיות מול נשים אחרות. בגלל הדיכוי ממנו סובלות נשים אנחנו כועסות מאוד ונוטות להוציא את הכעס אחת על השנייה. הכרה כזו יכולה לעזור לנו להפוך ליותר ריאליסטית ביחס לציפיות שלנו מנשים אחרות ולהבין טוב יותר את המגבלות שלנו עצמנו.

צ'סלר נותנת מספר עצות ביחס למה כדאי לנשים לעשות ביחס לכך:

• להפוך לחזקות באמצעות פיתוח "עצמי" חזק ותחושה של הייחודיות האישית.
• לכבד את האמביציה שלך, ואת האמביציה של נשים חזקות שהן "שונות" ממך, ולא רק של נשים חלשות שמסכימות איתך לחלוטין ולכן אינן מהוות איום כלפייך.
• להפוך לחזקות מספיק על מנת לקבל ביקורת. נשים חשופות מגיל צעיר לביקורתיות יתר ומכאן הרגישות לביקורת.
• ללמוד להקשיב אחת לשנייה בעדינות ובכבוד. להפוך לחזקות מספיק על מנת לשמוע דעות מגוונות, וגם ביקורתיות, ללא תחושה שמי שמשמיעה אותן בוגדת בך אישית
• לא לרכל – לא ליזום הפצת רכילות על אישה אחרת, ולעצור רכילות שאת שומעת ולהשאירה אצלך. מותר בהחלט לדבר על אישה אחרת כאשר היא אינה נוכחת כל עוד זאת אישה שאת מכבדת, והדברים שאת אומרת לא יפגעו במוניטין שלה או יהרסו את חייה. אף אישה אינה מושלמת. וותרי לעצמך ולנשים אחרות. אם אישה השמיצה אותך דברי איתה באופן ישיר, אל תתני לזה לחלחל.
• להתייחס לנשים אחרות בכבוד. אנו חייבות לטפח את הרעיון של "יריבה ראויה". אני מציעה שנשים יתייחסו זו לזו באופן מתורבת.

נשים צריכות ללמוד איך להודות לנשים אחרות על כל מעשה של טוב לב, במקום לצפות לקבל הכול מנשים אחרות ואז לכעוס כשלא מקבלים את הכול

בספרי "מופקרות – נשים בזנות" כתבתי באחרית דבר:
"כחלק ממאבק זה , חשוב שנשים ישאפו לפתח תחושה של כבוד, אינטגריטי וחופש, ויפעלו על מנת לתמוך זו בזו, ולא להסתמך רק על אישור המתקבל מגברים. חשוב שנשים יפעלו מתוך קוד המבוסס על כבוד עצמי ויחס של הערכה לנשים אחרות, ולא יאפשרו להמשיך ולהפקיר נשים מסוימות לאונס ולניצול אכזריים".
הפמיניזם, ששיפר לאין ערוך את מצבן של נשים במדינות רבות בעולם, התאפשר בזכות כך שנשים ישבו בקבוצות להעלאת המודעות ודיברו על חייהן. בפעם הראשונה בהיסטוריה נשים התאחדו למען עצמן ופעלו, ועדיין פועלות, למען שוויון זכויות והתמודדות עם דיכוי הנשים ושנאת הנשים שרווחים בחברה. הכוח הזה שקיים בחיבור בין נשים הוא הדבר שעלינו לטפחו. מדובר בתהליך ממושך אך חשוב להכיר בצורך הדחוף להתחיל בו:
"עלינו להודות בענווה כי שינוי הוא תהליך אשר לא ניתן להאיץ בו. אולם יש לנו את שארית חיינו לעבוד במטרה להפוך את הקנאות והקונפורמיות לסובלנות ואינדיבידואליות, עשייה של טוב ולא של רוע בעולם." (פיליס צ'סלר).

 

מקורות

גור, ע. (2008). מופקרות: נשים בזנות. הקיבוץ המאוחד, קו אדום – תל אביב

צ'סלר, פ. (2005). ראיון. בתוך: לב-ויזל, ר., צוויקל, ג'., וברק, נ. (2005). "שמרי נפשך": בריאות נפשית בקרב נשים בישראל. המרכז לחקר וקידום בריאות האישה, אוניברסיטת בן-גוריון.

צ'סלר, פ. (1987). נשים ושיגעון. זמורה, ביתן – תל אביב.

Chesler, P. (2001). Woman's Inhumanity to Woman. Thunder's Mouth Press, N.Y.

 

מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי טראומות מיניות

האומנם: "אורחות בעיר זרה" ?

בתאריך 6.1.09 התקיים יום עיון ראשון מסוגו העוסק בחוות דעת מומחה/ית במשפטים הנוגעים לפגיעות מיניות. יום העיון נערך ביוזמת מרכז סיוע לנפגעות פגיעות מיניות בתל אביב, וביוזמתי, לאחר מספר התנסויות שלי במתן חוות דעת מומחית במשפטים של פגיעות מיניות. השם שניתן ליום העיון מעיד על הכוונה שעמדה לנגד עיננו: עלינו ללמוד את מפת הדרכים, ואת השפה הייחודית, של בתי המשפט על מנת שנוכל להשמיע טוב יותר את קולן של נפגעות הטראומות המיניות.
במהלך יום העיון התברר לי כי ניסיון זה נידון לכישלון ידוע מראש. במקום לנסות להתאים את קולן של נפגעות הטראומות המיניות לשפה המקובלת בבית המשפט, שומה על בית המשפט להתאים את עצמו לסייע לנפגעות הטראומות המיניות להשמיע את קולן הייחודי, כמו גם להאזין לאלם שמאחורי המילים, ולספק זירה ציבורית קהילתית הולמת שתאפשר את עשיית הצדק המרפא לטראומה.
בית המשפט אינו הזירה הטבעית של פסיכותרפיסטיות מומחיות בטיפול בנשים שעברו טראומות מיניות. יתרה מכך, גם אנחנו המטפלות, כמו גם הנפגעות, מוצאות את עצמנו בזירה המשפטית נטולות קול, וסובלות מ"אלימות האלם" (בילסקי, 2000). אני זוכרת את עצמי יוצאת מבית המשפט, בפעם הראשונה שנתתי חוות דעת מומחה, עם תחושה קשה של השפלה, השתקה ואילמות. מאחר ויש לי ניסיון רב שנים של מתן הרצאות, כולל בנושאים שנויים במחלוקת (פמיניזם, אלימות נגד נשים), ידעתי כי מקור הבעיה אינו בכשל אישי שלי, או קושי בהשמעת קולי, אלא במשהו סימפטומטי שמאפיין את מערכת המשפט הישראלית בבואה לדון באלימות נגד נשים.
המסקנה המיידית המתבקשת הייתה לא להגיע יותר לבתי המשפט לתת חוות דעת. עיקר עיסוקי אינו קשור לזירת המשפט, אלא לטיפול בנפגעות, ולכן ההימנעות מלהסכים לתת חוות דעת במשפטים של פגיעות מיניות היא כמעט מובנית מאליה עקב הרצון להימנע מהתחושות הקשות של השפלה, השתקה ואלם. ואכן, נשות מקצוע ממקצועות הטיפול נוטות להימנע מלתת חוות דעת כאלה. כפי שאמרה לי קולגה ותיקה "בעד שום הון שבעולם איני מוכנה לעבור את חווית הביזוי וההשפלה הזו, הספיקה לי פעם אחת".
יחד עם זאת, בעשותנו כך, אנחנו מפקירות את הקורבן לגורלה. חווית ההפקרה, והכעס על העומדים מנגד, היא חוויה אוניברסאלית ובלתי נפרדת מהפגיעות המיניות בילדות. ברוב המכריע של המקרים העולם של הילדה הנפגעת מורכב מאלה שפגעו, ומאלה שעמדו מנגד, שלא ראו, שלא שמרו, שלא מנעו את הפגיעות הקשות. גם במקרים רבים של פגיעות מיניות בבגרות הופקרה הקורבן לגורלה, כשמנגד עומדים עדים שחוששים להתערב. פעמים רבות הפגיעה המינית מתבצעת על ידי אנשים בעלי כוח, כבוד ושררה, שמנצלים לרעה את מעמדם הרם כדי לפגוע. אלה מטילים אימה וטרור על סביבתם, כולל על העדים, וכך מוצאת עצמה הנפגעת, לעיתים לא לראשונה בחייה, מנוצלת ונפגעת על ידי הפוגע, אך גם נבגדת ונזנחת על ידי האנשים הטובים הסובבים שראו, ידעו ושתקו. לעיתים קרובות הכעס על העומדים מנגד גדול אפילו מהכעס על הפוגעים. שכן, הרוע של הפוגעים ידוע ומובהק, אבל האנשים ה"טובים" שראו ושתקו נותנים את התחושה שהעולם הוא מקום רע ואכזרי.
כאשר הנפגעת מגיעה לטיפול המשימה המרכזית של המטפלת היא להחזיר את האמון שנפגע באמצעות ייסוד קשר אנושי שמהווה חוויה מתקנת לכל האלמנטים של הפגיעה: לרוע, לחודרנות, לדה הומניזציה והאובייקטיפיקציה שגרם הפוגע, אבל גם, לא פחות חשוב, לחוויות העמידה מנגד, האדישות וההפקרה מצד העדים שעמדו מנגד. אחת הסוגיות התרפויטיות החשובות בטיפול בנפגעות פגיעות מיניות היא יסוד של ביטחון ואמון. לא קל לבנות ברית טיפולית עם נפגעת שחשה כי נזנחה, הופקרה ונבגדה, לא רק על ידי הפוגע, אלא על ידי סביבה אדישה, שבאמצעות השתיקה והסבת המבט הצידה, שיתפה פעולה עם הפוגע. לעיתים נדרשים מאמצים כבירים, וזמן ממושך על מנת לבנות מחדש את האמון שנפגע אנושות.
ואז, כשסוף סוף, באותן פעמים נדירות שבהן הנפגעת אוזרת עוז ובאה לתבוע את פגיעתה הקשה בבית המשפט, בניסיון לעבור מן הפרטי אל הציבורי, דבר שמהווה שלב חשוב בהתקדמות הטיפול והשיקום של הנזקים הקשים שהותירה הפגיעה המינית. היא מוצאת עצמה עומדת מול מערכת שבאופן מהותי, באמצעות התפיסות המקובלות של ההליך המשפטי , לא רק שאינה נותנת אפשרות למתן קול והכרה בפגיעות הקשות, אלא, יתרה מזו, היא עלולה לגרום לשחזור של הפגיעות מבלי שבית המשפט יספק הגנות מתאימות לעדה הקורבן.
הנפגעת המגיעה לבית מהשפט סובלת משוליות כפולה: היא אישה בתוך מערכת פטריארכאלית – גברית, והיא נפגעת טראומה בתוך מערכת שכשלה בהבנת השפה המיוחדת (או העדר השפה) של הטראומה. המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים . היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר. אין פלא איפה שרוב נפגעות הטראומות המיניות בוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה רשמית ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס (ג'ודית הרמן, 1994)
מגורל דומה סובלת גם העדה המומחית. החומה בה היא פו
גשת היא חומת השפה. השפה הטיפולית של נפגעות הטראומות הקשות, והשפה המשפטית הנן שתי שפות שונות מהותית זו מזו. כפי שהיטיבה לתאר זאת קתרין מקינון בפתיחה לספרה "רק מילים" (Only Words, 1993):

"דמייני לעצמך שבמשך מאות שנים הטראומות המעצבות שלך, הסבל והכאב היומיומי שלך, הניצול בו את חיה, הטרור שאת קמה עימו בבוקר אינם נושא לדיבור…כאשר את מנסה לדבר על הדברים האלה, אומרים לך שזה לא קרה, דמיינת את המאורעות, רצית שהם יקרו, למעשה נהנית מהם. ספרים אומרים זאת… בית המשפט קובע זאת. אין חוק שמסוגל לדמיין את שקרה לך בדרך שבה התרחשו האירועים. את חיה את חייך מוקפת בחלל תרבותי של לא כלום במקום שבו זעקותייך ומילותייך אמורות להיות." (מתוך: בילסקי, 2000).

כאשר קולה של המטפלת, קול שמתבסס על ההבנות בנות זמננו על הפסיכולוגיה של הקורבן, אינו מדבר בשפה המקובלת בבית המשפט, מוצאת עצמה המטפלת המומחית עומדת מול בית המשפט חסרת קול, חסרת שפה שיכולה להיות מובנת בזירת המשפט. השפה של בית המשפט היא השפה של האדם הסביר, השפה של הקורבנות, מעצם מהות הטראומה, היא שפה אחרת, קטועה, מרוסקת, לא קוהרנטית, ולעיתים מתאפיינת בהיעדר שפה, בשתיקה.
משבר העדות על טראומות קיצון בהיסטוריה, בתרבות, במשפט ובפסיכואנליזה הינו נושא שמקבל כיום תשומת לב בספרות הפסיכולוגית וההיסטורית (פולמן ולאוב, 2008). רבות נכתב על כך שמסגרות הייחוס התרבותיות שלנו והקטגוריות הקיימות התוחמות וקובעות את תפיסת המציאות שלנו, כשלו הן בהכלת אירועי האלימות נגד נשים וילדים, והן בניסיון לתת עליהם דין וחשבון. הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי . בלב ההתנסות הטראומטית ישנו, כפי שניסח זאת לה קפרה, "משהו" – איזה יתר (excess) שחומק מכל ייצוג ומותיר בתודעה לקונה ריקה (לה קפרה, 2006).
גילוי עריות ופגיעות מיניות בנשים וילדים מהווים כיום מעין סוד תרבותי שאותו אני מנסים למנוע מעצמנו לדעת בצורות שונות של הכחשה קולקטיבית או אישית. לא מקרי הוא שלמשפט של גילוי עריות אכזרי במיוחד המתקיים כיום, בו נתתי חוות דעת מומחית כמטפלת של קורבן הטראומה, הובאה מארה"ב פרופ' אליזבט לופטוס "הכוהנת הגדולה" של תסמונת "הזיכרון השגוי". לופטוס מייצגת את הניסיון החברתי תרבותי להמשיך להכחיש, להשתיק, ולקעקע את אמינות העדויות הקשות של הנפגעות. כתבה גדולה במוסף "הארץ" (עיתון שהשופטים קוראים) התפרסמה בעקבות ביקורה בארץ לצורך העדות (לגמרי במקרה העיתונאי שפרסם את הכתבה הוא בנו של הפרקליט הידוע שמגן על החשוד באונס נכדתו. כל זאת במהלך המשפט עצמו).
השם שניתן ליום העיון "אורחות בעיר זרה" מסמל את המחשבה המוטעית כי עלינו ללמוד את המפה של בתי המשפט, את השפה המיוחדת שמאפיינת אותם, ולהתאים את עצמנו, עדות מומחיות, מומחיות בטיפול בטראומה של פגיעות מיניות, לשפה המקובלת בבתי המשפט. זאת כדי שנוכל לתת תמיכה, ולצעוד ביחד עם הקורבנות בבואן לתבוע את העוול שנעשה להן.
במהלך יום העיון הבנתי כי ניסיון זה נידון לכישלון ידוע מראש. על בתי המשפט לשמש זירה אמיתית לעדויות על טראומות של נשים וילדים. זאת מתוך ההבנה כי עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללויות טראומטיות מייצר את אחת התבניות לקורבנות חוזרת כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהן בבוז, בגועל ובספקנות. הכרה בהפרעות הטראומטיות חייבת להיות כרוכה ביוזמה האמיצה של לזכור, להרגיש, ולהיות עדים – מסע בו מעורבים המטופלים, המטפלים והמערכת החברתית הרחבה יותר. 
המשימה של בתי המשפט, אם כך, היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) . ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה.

 

מקורות

בילסקי ליאורה (2000). אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול. עיוני משפט, כג(2), 421-472.

הרמן, ג'ודית (1994). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.

לה-קפרה, דומיניק (2006). לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה. הוצאת רסלינג.

פלמן שושנה ולאוב דורי (2008). עדות. הוצאת רסלינג.

על הספר "מופקרות – נשים בזנות"

איך להשתקם מזנות

 

כתבתה של ורד לי במוסף הארץ מתאריך 1.10.2008

 

איכות ספרה של גור היא שלצד הישענות על השיח הפמיניסטי היא לא זונחת את האדם. מחקרה משלב ראיונות ושיחות עם נשים שעבדו בזנות, ומתבסס על היכרות מעמיקה עמן וטיפול בהן שנמשך כבר 25 שנה. בספרה פורמת גור הרבה מיתוסים שנרקמו סביב זנות, כשהמרכזי מביניהם הוא נושא הבחירה. גור מצטטת מחקרים שנעשו בעולם בשנים האחרונות ומדגישה כי הגיל הממוצע של נשים בזנות נע בין 13 ל-18. בספרה היא מביאה עדויות התומכות בכך שרוב הנשים מתחילות לעסוק בזנות בכפייה, על ידי גבר שעמו הן בקשר אינטימי ועל רקע של התמכרות לסמים – שברוב המקרים הגבר גרם לה במכוון.

פרק נרחב בספר מוקדש לתפקידם של הסרסורים. היא מצטטת קטע מתוך ראיון עם סרסור, שתיאר מה הם מחפשים בעת גיוס נערות לזנות: "יופי? כן. מומחיות במתן שירותי מין? זה ניתן ללמוד בקלות יותר ממה שניתן לחשוב. אבל מה שהכי חשוב זה ציות. צייתנות. וכיצד משיגים צייתנות? אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן – מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד".

 

ספרה של גור- כיום ראש תחום שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, מוליך את הקוראים מילדותן של הנשים, הידרדרותן לזנות ועד ניסיונות השיקום.

גור החלה את דרכה בתחום העבודה הסוציאלית לפני 25 שנה, בכלא הנשים נוה תרצה. "בעבודה הטיפולית עם הנשים גיליתי שכולן עברו בילדותן התעללות מינית קשה, פיזית או נפשית, ניסיונות אובדניים, התמכרויות וזנות", היא מספרת. "אנשי המקצוע התעלמו מההקשר הרחב של התופעה, שהוא ניצול נשים, והתייחסו אליהן כאל מופרעות אינדיווידואליות. הם העדיפו להדחיק את זה כדי לא להתמודד עם התופעה, ראו בהן נשים מופקרות. היה ברור לי שהאסירות המפחידות כביכול הן קורבנות מגיל צעיר שהתגלגלו לתעשיית המין והסחר בסמים. הן קורבנות של החברה, והחברה הישראלית לא יכולה להתנער מהן ולהפקיר אותן".

ב-89' הקימה גור את ההוסטל הראשון בישראל לאסירות משוחררות, במימון הרשות לשיקום האסיר, וניהלה אותו במשך 12 שנה. "רוב המוסדות שטיפלו בנשים עברייניות נוהלו אז על ידי גברים ואימצו שיטות טיפול נוקשות על מנת לחנכן מחדש", אומרת גור. הכישלון בטיפול ובשיקום של נשים שהגיעו לכלא, לדבריה, איתגר אותה וחייב את בנייתה של מסגרת שתאפשר חוויה מתקנת ומרפאת, שתבטל את עקרונות ההיררכיה והענישה ותיצור מרחב טיפולי של חקירה הדדית.

לכתבה המלאה:

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1020318.html

 

 

 

לא זונות – מופקרות

 

כתבתה של יונית נעמן, NRG, מתאריך 11.11.2008

 

מופקרות - ענת גור

מופקרות – ענת גור צילום: טל גור, כריכת הספר

השם שבחרה ענת גור לספרה מלמד באופן מתוחכם על הצביעות, ההכחשה וההזנחה הנפשעת, המצויות ביחסה של החברה כלפי נשים שעוסקות בזנות. המילה "מופקרות", מסמלת הן את מעשה ההפקרה, את הדחיקה האלימה (והאילמת) לשוליה האפלים של החברה והן את העברת האחריות על הפשע לקרבנות, המגולמת בכינוי שדבקו בו מובנים של פריצות ודרדור מוסרי.

ענת גור, פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית ללימודי מגדר וראש התחום לשיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, עוסקת מזה שנים רבות בטיפול בנשים במצוקה. ספרה מופקרות הוא מסמך מטלטל ופוקח עיניים על מציאות חייהן של נשים רבות מדי, שחוות אלימות מינית בגיל צעיר, ומוצאות מפלט שהוא שבי חדש בזרועות סרסור, בתעשיית המין, בסמים קשים.

קשה מאוד לצלוח את "מופקרות", אך גם בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים. גור כותבת בשפה קולחת ונהירה שעומדת בסתירה מוחלטת לזוועות אליהן היא מתייחסת. אמונה על תיאוריות פמיניסטיות ועל תיאוריות פסיכולוגיות של טראומה נפשית, מתארת גור את הדה-הומניזציה שעוברות נשים בזנות כשהן "מופחתות לדרגת 'בשר תלוי על אנקול אצל הקצב', שכל אחד יכול למששו, לסחור בו, לקנותו", ואשר מאפשרת את קיומו המתמשך של מוסד הזנות.

בספרה, כמו גם בעשייתה הפוליטית והטיפולית בעשרות השנים האחרונות, מבקשת גור לבסס מצע תיאורטי מוסדר המאלץ להכיר במוסד הזנות כ"פשע מאורגן ונפוץ אשר מפקיר ילדות, נערות ונשים לאונס ממוסד, התעללות, סאדיזם וג'נוסייד".
<!–<<>>

לכתבה המלאה:

 

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/809/528.html

 

זנות בישראל:הערה שיפוטית מרושעת, וספר חדש: מופקרות

 

ד"ר אורית קמיר מתאריך  10.11.2008

 

לכל תחום יש הספר המכונן שלו; זה שאי אפשר לכתוב מאמר, או עבודה סמינרית בלי להתייחס אליו. אין ספק שמופקרות הוא הספר המכונן של הזנות בישראל. ואם היום הוא בין הספרים הבודדים בתחום – אין ספק שנוכחותו תדרבן פרסום של ספרים נוספים, אשר יתייחסו אליו, יצטטו אותו, יתווכחו איתו, ימשיכו אותו ויוציאו אותו בכך מן הכוח אל הפועל.
 
ענת גור, איפא, הניחה את אבן הפינה לדיון היסודי בזנות בישראל, שמזמן הגיע זמנו. אבל גדולתו של הספר אינה רק בעצם היותו; מעבר לעצם קיומו, הספר עושה מהלך פשוט ונדיר: הוא מצליח להציג ולהמשיג מחדש תופעה שרבים חושבים שהם מבינים, להמחישה, לבאר אותה, ולהעבירה באופן הומני וישיר שקשה לעמוד בפניו.

לכתבה המלאה:

 

http://www.notes.co.il/orit/49416.asp

למה פסיכותרפיה עם נשים ?

להלן ציטוט של הפסיכואנליטיקאית והפילוסופית הצרפתיה לוס איריגריי שממחיש בעיני  את חשיבות העבודה הטיפולית עם נשים:

 

"חשיפת הסבל מצד הנשים היא מעשה של דבקות באמת. היא מהווה גם פעולת קתרסיס אישית וקולקטיבית. הנשים – המחויבות לשתוק את מה שהן חוות – הפכו אותו לסימפטומים פיסיים, לאילמות, לשיתוק וכיוצא בזה.
לתעוזה שבמתן ביטוי פומבי לכאב האישי והקולקטיבי יש ערך תרפויטי המאפשר להן להקל על הגוף ולהגיע לזמן אחר. "

 
                                                         
 
  לוס איריגריי 

יצוגים ותמונות של אמהות ובנות


                                                      

                       סדרת הכתבות על יחסי אמהות בנות תלווה בתמונות של אמהות ובנות:  

     איריגריי מייעצת להציב תמונות יפות ולא פרסומיות של זוגות אם ובת.לדבריה הבנות ניזוקות מאוד מן העובדה שהן נתקלות תמיד בייצוגי אם – בן, ביחוד במישור הדתי (מריה וישו). היא מציעה לשים בחללים משותפים של המגורים, בחדרי הבנות ובחדרי האמהות תמונות של אמהות ובנות.תכליתם של ייצוגים אלה לספק לבנות תמונה מבוססת של אילן היוחסין שלהן – דבר המהווה תנאי הכרחי לבניית זהותן.

נשים בחברות יהודיות – נוצריות מודרניות הן ילדות יתומות מאם. ציור אחר ציור, פסל אחר פסל בעולם הנוצרי, מראים דיוקנאות של מדונות הדואגות לרווחת בניהן ממין זכר והסוגדות להם. קשר האהבה העז, קשר ההמשכיות והגאווה, שבין האלילה דמטר (האם אדמה) ובין ביתה פרספונה אינו קיים עוד בתרבות היהודית נוצרית. הוא אינו יכול להתקיים. לאמהות אין אדמה או כסף להוריש לבנותיהן. נחלתן היא מורשת של כניעות דרך מעשי "השתלטות" או עבודה מפרכת. כך כותבת ד"ר פיליס ציסלר בבספרה "נשים ושיגעון (1987). לדבריה, לא האם ולא הבת יכולות לשחרר זו את זו מתנאי מציאות אכזריים תחת שילטון פטריארכאלי.
הילדות מורעבות בשיטתיות להזנה גופנית ולמורשת של כוח ואנושיות מבוגרות בנות מינן ("אמהות"). רוב האמהות מעדיפות בנים על פני בנות.
גם לוס איריגריי, פילוסופית, בלשנית ופסיכואנליטיקאית צרפתיה טוענת בספרה "אני, את אנחנו" (2004) כי קשרי אמהות בנות הם המקום הזנוח ביותר בתרבותנו, ולכן קיימת חשיבות מרובה להסדרת קשרי סובייקט בין אמהות לבנות.
הקוראות  מוזמנות לשלוח תמונות של אמהות ובנות להנכיח את אילנות היוחסין הנשיים בסדרת הכתבות על אמהות ובנות

 

יחסי אמהות בנות – הקדמה

"במשך שנים קודשו דמטר, אלת החיים, ופרספונה, העלמה- הבת – הצל העוברי שלה. המתוחכמים שבקדמונים כרעו להן פולחנים סודיים מורכבים, ואילו כל שאר האנשים עבדו אותן בגלוי. אולם חגיגות
אלה לכבודן של אמהות ובנות נפסקו – איש אינו יודע מדוע. שוב לא ניתן היה לסגוד למורשת העבר… הסגידה לאם עברה בדרך כה כמוסה מדמטר לבתה פסיכה. פסיכה העדינה והמאוהבת באהבה, המאוהבת בנישואים, הוכתרה עד מהירה בתואר המקודש "האם הבתולה מריה", ובתה של פסיכה הנאה הפכה לבן ושמו ישו. וכל זה קרה במהירות הבזק. דמטר נושלה מן הכוחות שהיו נתונים בידיה, עלומיה נקרעו ממנה, והיא נידונה לגלות בנתיבי ההסטוריה כנודדת אומללה ומעוררת זוועה. מעתה לא הייתה עוד האלה – האם.  מעתה הופיעה דמטר רק כדמות אם חורגת, על פי רוב אכזרית או בדמות מכשפה הבאה לרדוף ילדים בסיפורי אגדה או בסיוטי לילה. ומה עלה בגורלן של פרספונה ופסיכה והבתולה מריה ? הן הפכו לסינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת, שאותן דנה דמטר, בדמות האם החורגת, לביתיות מאולפת ואילמת. וכולן פנו לנסיכים או לאבירים, להצילן מהשתלשלות עניינים מוזרה זו."

(פיליס צ'סלר, 1987נשים ושיגעון)
 
"אובדן הבת לאם, אובדן האם לבת, זו תמצית הטרגדיה הנשית. אנו מכירים את בליר (הקרע בין אב לבת), המלט (הקרע שבין הבן לאם), ואדיפוס (הבן והאם) כהתגלמות הטרגדיה האנושית. אך עד כה לא זכו התשוקה והקרע שבין האם לבת למלוא ההכרה"

(אדריאן ריץ',ילוד אישה).

אחת הפעמים הראשונות שבהן חדרה לתודעתי המורכבות הקשה והטרגית של יחסי אמהות בנות הייתה כאשר הנחיתי קבוצה קצרת מועד לנפגעות תקיפה מינית בילדות, בהוסטל לאסירות משוחררות. בקבוצה תיארו הנשים מסכת של התעללויות קשה מצד גברים, אבות, אחים, קרובי משפחה. אולם, אצל רובן, בלט כעס קשה כלפי אמהותיהן. כאילו הן היו המתעללות, ולא הגברים. "לאבא שלי אני יכולה לסלוח, לאימא לעולם לא אסלח" אמרה אחת המשתתפת בקבוצה. אני זוכרת את תמיהתי הרבה: "הרי האמא לא הייתה המתעללת, אז מדוע ?". זו הייתה נקודת ההתחלה למסע האישי שלי של התבוננות, חקירה, תשומת לב והעמקת ההבנות ליחסי אמהות בנות הן בחיי האישיים, ובעיקר בחיי המקצועיים כמטפלת וכמדריכה של נשות מקצוע מטפלות. 
שנים מאוחר יותר, ביום עיון של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב ובירושלים, "האמא שלי האמא שבי. על אמהות בנות וגילוי עריות" (נובמבר 2002) מתארת דורית אברמוביץ', עיתונאית, נפגעת גילוי עריות את הסיבות לכעס דווקא על האם ולא על האב : "עולם ההתייחסות שלי כילדה וכנערה היה לעולם היא, האם. הפקעתי את אבי מזיכרוני, מתודעתי, לא מצליחה להכיל את זוועות ההתעללות שלו בי, לא מסוגלת לשרוד את פריצת פרטיותי על ידו. האמנזיה שהפעלתי מבלי לדעת על קיומו, התנהגותו ופשעיו לא חלה על אמי. מטילה עליה את כל כמיהתי, מצפה ממנה כי תציל אותי. הסרת האחריות ממנו, מן התוקפן הראשי, נבעה מן המסרים שהופנמו בי מסביבתי.. " (הרצאה ביום העיון, נובמבר 2002).
מאוחר יותר כאשר נתקלתי במאמרן של ג'ודית הרמן ואימה הלן לואיס בלוק  (Herman & Lewis, 1986), שתיהן פסיכיאטריות, אם ובת, על כעס ביחסי אמהות בנות, חשבתי כי הן, כמטפלות מומחיות לאינססט, זיהו את הכעס ביחסי אמהות בנות ממקום דומה לשלי, מעבודה קלינית עם נשים שעברו גילוי עריות  על ידי אבותיהן, ולמרות זאת בולטת עצמת הכעס שלהן דווקא על האמהות.
מעבודתי הטיפולית עם נשים, ומעבודתי כמרצה וכמדריכה, אני נתקלת פעם אחר פעם בעצמה של יחסי אמהות בנות, במורכבות של יחסים אלה, במרכזיותם ביחסי התירפיה, וביחסי ההדרכה. אני מבינה יותר ויותר כי יחסים אלה, שהם עמומים וחסרי קול ברור בתרבות, בספרות, באומנות ובפסיכותרפיה, מעצבים את יחסי הטיפול עם נשים. וכי ללא מודעות ועיבוד של יחסים כואבים וטעונים אלה של אמהות ובנות שלנו, של המטפלות, לא נוכל לספק ביחסי התירפיה עם נשים את החוויה המתקנת שמאפשרת אפקט מרפא.

לכעס ביחסי אמהות – בנות יש קונפיגורציה מיוחדת שמתבססת על הסתירה שבין הסטטוס הנמוך של נשים בחברה, ובין כוחן כאמהות. הנחיתות החברתית של נשים יוצרת באופן בלתי נמנע מצב של כעס כרוני, בו בזמן שזה נחשב מסוכן לבטא את הכעס הזה, או אפילו לזהות באופן מודע את מקורותיו. הכעס של הבנות על אימהותיהן נובע בעיקר משום מעמדן הנחות של האמהות, אותו הן מורישות לבנותיהן. אמהות בתרבות שלנו אינן יכולות להוריש לבנותיהן מורשת של כוח ועצמה נשיים. אלה שייכים לגברים בתוך התרבות הפטריארכאלית.

הכעס הכרוני הזה נמצא בקונפליקט עם  ההזנה ועם רגשות האהבה שהם הבסיס העקבי של הכבוד והכוח של נשים (Herman & Lewis, 1986). לכן הכעס ביחסי אמהות בנות הוא מצב מכאיב במיוחד לשתיהן. ראשית משום שזו העתקה של כעס  (displaced anger) ממקום אחר, שלא מוצא את מקורו האמיתי, ושנית משום שהוא מפריע לתפקידן המשותף כמזינות. גם בעיצומו של הקונפליקט לשתיהן יש תחושה שכעס לא שייך למערכת היחסים ביניהן, ושתיהן כמהות לפיוס.

סדרת מאמרים זו תסקור את הספרות המקצועית העכשווית שדנה ביחסי אמהות בנות, וכן מחשבות, הרהורים ןתיאורי מקרים במטרה לשים את יחסי אמהות בנות במוקד תשומת הלב המקצועית.  ולהצביע על החשיבות הרבה שבדיון ובהעלאה למודעות, בתוך מקצועות הטיפול, את המורכבות והמרכזיות של מערכת יחסים זו, על מנת שנוכל לספק מסגרת טיפולית מיטיבה לנשים.

 

Herman, J.L., & Lewis, H.B. (1986). Anger in the mother-daughter relationship. In: . Bernay, T., & Canter, D.W. (eds). The Psychology of Today's Women.

 

הספר "מופקרות – נשים בזנות"- מתוך עטיפת הספר

   

צילום: טל גור

צילום: טל גור

      מוסדות כמו עבדות וזנות קיימים כבר אלפי שנים, והם טבועים בתרבות עד שהפכו להיות בלתי נראים לכאורה. עם זאת, לרוב האנשים אין מושג מה באמת מתרחש בעולם הזנות, או נכון יותר, בגהינום הזנות. כשריד מתקופות חשוכות שבהן היו הנשים רכושם של הגברים, הצליחה הזנות לשרוד והיא משגשגת גם בעולם המודרני המתקדם. לא במחשכים ולא בארצות נחשלות – דווקא בארצות שרואות עצמן כחוד החנית של הקידמה וההגנה על זכויות האדם וכבוד האדם, עולה תופעת הזנות ופורחת.
ספרה של ענת גור הוא פרי מחקר רב שנים, שבו רואיינו ראיונות עומק נשים שעסקו שנים ארוכות בזנות רחוב בישראל. היא כותבת: "היו שניסו להניאני מהכתיבה הנוקבת, הפמיניסטית, ולפעמים בוטה. אך הזנות כותבת את עצמה. מרגע שהעזתי להתחיל לשאול את השאלות – התשובות היו ברורות כמעט מאליהן. סיפורי הנשים והדרך שבה בחרו לנתח ולהבין את הזנות אינם מאפשרים לחמוק מהאמת הכואבת."
ספר זה הוא אמירה חסרת פשרות וניסיון אמיץ להסיר את צעיפי הטשטוש והרומנטיזציה מעל מה שקורה בזנות, ומעל יחסי גברים ונשים בכלל. הוא קורא לנו להתעורר לפעולה למען גילוי של דרכים חלופיות ביחסי המינים, המבוססות על כבוד הדדי ושוויון, ומדגיש כי חיוני שגברים ונשים כאחד יפעלו כדי ליצור חופש מסוג חדש ואתיקה מינית חדשה, משוחררת מיחסי 
     ספר זה הוא אמירה חסרת פשרות וניסיון אמיץ להסיר את צעיפי הטשטוש והרומנטיזציה מעל מה שקורה בזנות, ומעל יחסי גברים ונשים בכלל. הוא קורא לנו להתעורר לפעולה למען גילוי של דרכים חלופיות ביחסי המינים, המבוססות על כבוד הדדי ושוויון, ומדגיש כי חיוני שגברים ונשים כאחד יפעלו כדי ליצור חופש מסוג חדש ואתיקה מינית חדשה, משוחררת מיחסי ניצול.