הסרט: פרשס

כשהיא נולדה אימא שלה קראה לה precious (יקרה) כי אהבה אותה. כשאבא שלה התחיל לאנוס אותה בגיל 3, ביחד עם האם במיטה, התחילה אימה לשנוא אותה ולהתעלל בה כי היא "לקחה ממני את הגבר שלי".

איך נראה עולמה של ילדה שנפגעת מאלימות והזנחה של אימה, ומהתעללות מינית על ידי אביה ? הסרט פרשס, עטור הפרסים, מספק לנו מבט אל חייה של נערה במצוקה. הוא מראה כיצד היא ניראית, כיצד היא מתנהגת, ואיך זה נראה מבפנים. מספק הצצה אל תוך נפשה.

פרשס, בת 16, נמצאת בהריון שני כתוצאה מאונס של אביה. אימה מתעללת בה פיסית ונפשית.הסרט מתאר את פניה החתומים, את הבעת הניתוק, את הפלשבקים והפרעות הדיסוציאציה. מראה כיצד היא עוברת לעולמות אחרים כאשר מתעללים בה. היא בוראת לעצמה עולם אחר, מתנתקת ואינה נמצאת במהלך ההתעללות. הסרט ממחיש את קשת הסימפטומים הפוסט טראומטיים: את הניתוקים, את הפלשבקים, את הפרעת האכילה,  את התקפי הזעם, את הבדידות, הניתוק, הקהות הריגשית, הייאוש והרצון למות.

למרבה המזל, פרשס  פוגשת אנשים טובים, נשים טובות, בעצם. מנהלת בית הספר שנאלצת לסלק אותה עקב ההריון, אך דואגת לפרשס לבית ספר אלטרנטיבי, המורה בבית הספר החדש שמחוללת פלאים עם הנערות במצוקה, ולוקחת את פרשס לביתה כשהיא נמלטת סוף סוף מההתעללות בבית.

לקראת סוף הסרט מתחלפת הבעת הפנים האטומה, הקשה, המנותקת, בחיוך. פתאום יש חיים בפנים הקפואים, הבעת הטמטום והניתוק מתחלפת בשלל הבעות. השתיקה מקבלת מילים. קרן אור חודרת לאפילה ומאירה אותה.

 

לכו לראות את פרשס. זה סרט חובה להבנת החיים בשוליים,החיים שנמצאים ממש לידינו – שקופים.

 

זה סרט חובה למורים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים חינוכיים, יועצות בבתי הספר. בפעם הבאה כשתראו את הילדה הזו יושבת מולכם בפנים קפואים, שותקת, עם ניתוק ואפאתיות, נרדמת בשיעורים, אלימה, נושרת מבית הספר, גונבת… תנסו לדמיין מה עובר עליה שגורם לה להיות כזו. וכפי שראיתם בסרט: אהבה, דאגה ואכפתיות מאפשרים לרפא את כל זה. לא עונשים, לא הרחקה, לא נידוי, לא כליאה – את כל אלה היא ספגה די והותר בבית, יש לה את הסרטים שלה כדי ל"התמודד" עם אלה.

 

ראיתי אמש את הסרט בקולנוע לב מנדרין. כשיצאתי מהקולנוע חלפתי ליד שורת מכוניות היוקרה שעומדות בתור ברוח המקפיאה ליד חוף תל ברוך.

 

סרט קשה פרשס, אבל יש לו סוף טוב. הוא מסתיים עם תקווה. פרשס, ככל הנראה, מצליחה להיחלץ ממעגלי האלימות והניצול.

 

דמיינו לעצמכם מה עם כל אותן ילדות, בנות דמותה של פרשס, שבמקום בית הספר האלטרנטיבי והנשים הטובות, נקלעות היישר לידייהם של הסרסורים. הם הרי אלה שברוב המקרים מחכים להן כשהן בורחות מהבית. הם אלה שמנצלים את ה"הכשרה" שהן עברו בבית לצורך הפיכתן לגוש הבשר אותו יזיינו במהלך הלילה כל החבר'ה משורת המכוניות שחיכו בתור כשיצאתי מהקולנוע.

איפה האנשים הטובים ? מי יעזור לילדות שלנו ? את הסרט הזה אף אחד מאיתנו לא ממש רוצה לראות.

 

הצצה נוספת לתוך עולמן הטראגי של אלה שלא פגשו בזמן את הנשים הטובות ניתן לקרוא בסיפרי:   מופקרות

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית קמיר  On מרץ 3, 2010 at 9:29 am

    רק צריך למצוא רגע חזק שאפשר להכניס לתוכו את כל הזוועה הזו שתמשיך ללוות אחר כך זמן רב; אולי לתמיד. גם אני ראיתי סרט מעניין, חשוב ולא קל אתמול: הזמן שנותר, כרוניקה של נוכח נפקד. סרטו של אליה סולימאן על החיים כ"ערבי ישראלי" מאז 1948 ועד היום. לא קל…

  • דבורה לדרמן דניאלי  On מרץ 4, 2010 at 9:35 am

    תודה על ההמלצה לסרט, על המשך הכתיבה והדגשת חשיבות הנושא.
    אני לגמרי לא אופטימית לגבי הדמויות החינוכיות ויכולתן או רצונן לזהות מקרים כה קשים. פגשתי יותר מדי מורות ויועצות (בעבודתי, כמו גם בחיי הפרטיים) אשר התעלמו מסימנים ברורים של מצוקה.ובכל זאת-מקווה שתשמענה את הקריאה.
    דבורה.

  • ענת גור  On מרץ 5, 2010 at 12:13 am

    אכן קשה מאוד לראות את הסרט, יוצאים ממנו ממש עם אגרוף בבטן.היכן ניתן לראות את הסרט שהמלצת עליו ?

  • ענת גור  On מרץ 5, 2010 at 12:24 am

    את צודקת, אנשי מקצועות הטיפול, כמו גם אנשי החינוך אינם מיומנים, ויתכן שגם אינם רוצים, לראות את "הכתובת שעל הקיר". ולכן קריאתי אליהם לעשות זאת. ראי גם את רשימתה של אורית קמיר כאן ברשימות על האונס ברמת השרון. גם כאן הסימנים היו לאורך הדרך, אלא נראה שאנשי החינוך והעובדים הסוציאליים "עיוורים מרצון" ומתקשים לפרש כהלכה את איתותי המצוקה שברוב המקרים נמצאים שם

  • הנדרסון  On מרץ 6, 2010 at 12:27 pm

    הסוציאליים.
    את מתעלמת מהרבה מקרים בהם העובדים הסוציאליים כן מגלים התעללות מינית ולוקחת בעצם ת מיעוט המקרים שבהם הם לא מצליחים לפענח ומזה עושה תיאוריה שיכולה להחזיק רק אם ממשיכים להתעלם מעשרות ומאות המקרים בשנה בהם העובדים הסוציאלים כן עולים על ההתעללות.
    במקרה הספיציפי למשל, לפי מה שפורסם בעיתונות העובדת הסוציאלית ניסתה לבדוק אפשרות של פגיעה מינית ושאלה מספר פעמים את הנערה האם היא שוכבת עם החבר. הנערה הכחישה בכלל יחסי מין אפילו בהסכמה ורק איתו…הנערה היתה במצב נפשי ידוע- מאוהבת נואשות בבחור הסדיסט ונחושה לחפות עליו ולהסתיר את ההתעללות,
    התסמונת שהיא היתה בה
    ידועה.
    למעשה שום דבר של שיחה עם הנערה לא היה "שובר אותה" וגורם לה להודות.
    אז למה להאשים את העובדים הסוציאליים ?
    האם לא צריך לנהוג ביתר זהירות לפני שמטיחים כתבי אישום כאלו ???

  • דבורה לדרמן דניאלי  On מרץ 8, 2010 at 3:50 pm

    להנדרסון,יש עוד דרכים לזהות מצוקה מלבד וידוי על מגש של כסף…

    ענת,
    בעקבות המלצתך ראיתי את הסרט. הוא סרט חשוב כדי לעורר מודעות לנושא גילוי העריות וחיים בשוליים, אבל לדעתי לפחות,הוא לא באמת חושף את המציאות הקשה של חיים בצל גילוי עריות.
    ואני לא חושבת שאפשר להגיד שהיא יוצאת ממעגל הניצול. היא יוצאת לבדה, בת 16 חולת איידס, עם ילדה בעלת תיסמונת דאון ותינוק. איזה סיכוי כבר יש לה?
    מלבד זאת, לעשות סרט כזה על שחורים קצת מנציח את התפיסה שגילוי עריות מתרחש רק במשפחות הרוסות. וכמו שאת יודעת, זה ממש לא כך.
    בכל אופן, תודה על ההמלצה שוב.
    דבורה.

  • ציפור דרור  On נובמבר 4, 2010 at 9:20 am

    קראתי בהתרגשות את ספרך 'מופקרות' ואני מודה לך על התרומה של המחקר להבנת הרוע האנושי והדרכים להתמודדות. כולנו, גברים ונשים, מחוייבים לפעול לעולם טוב יותר שבו נשים וגברים חשים בעלי ערך וכבוד כבני אדם והרשע מוקע.הלאה הסקסיזם! הלאה שנאת הנשים! הלאה השפלת הנשים הכנעתן והכאתם.
    ירדן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: