ניצחון הדיבור על השתיקה: מחשבות על הכחשת טראומות קיצון

בימים האחרונים אנו עדים להתארגנויות מרשימות של נשים שנפגעו מאלימות מינית ששוברות את השתיקה המסורתית במרחב התקשורתי, האינטרנטי, והמשפטי. הדבר מעורר, כצפוי, תגובות נגד ידועות מראש. 

בהפרת צו השתיקה, בהחזרת הקול החי של הנפגעות לחזקתנו, ובתביעה מהמעוולים לתת את הדין על מעשיהם – נמצאת הבטחה אמיתית לבניית עולם חדש, צודק יותר, חופשי מניצול, מאלימות ומדיכוי והכפפת נשים וילדים. 

לאור תגובות-הנגד, חלקן "מדעיות", על מאמרי נשים שוברות שתיקה: טענות בעניין תסמונת הזיכרון "השגוי", הפרכתן והרשעת סב באונס נכדתו" בחרתי להביא שוב קטע מהרצאתי  "הצער הגדול ביותר הוא לעמוד מול הזוועות שמבצעת האנושות" שניתנה ביום עיון שנתי שנקרא: "בין ייאוש לתקווה – מבט קליני וחברתי בעבודה הטיפולית עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית". 

בהרצאה זו התבקשתי לדבר מפרספקטיבה אישית של מטפלת בנפגעות טראומות קיצון של התעללות מינית בילדות, אלימות נגד נשים וזנות, כבר קרוב לשלושים שנים, על משמעות הייאוש והתקווה בעבודה עם הנפגעות. בהרצאתי התייחסתי, בין היתר, להכחשה הנפוצה של טראומות קיצון, ולשאלות כיצד על חברה להתמודד עם הטראומות שלה כדי לכונן חברה צודקת ושוויונית בהווה ובעתיד, ומהו תפקיד האינטלקטואלים, הקלינאים והחוקרים בהקשר זה.

כפי שכותבת ג'ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה: "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה… ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצליח".

אחת הדוגמאות ההבולטות והקשות לנטייה להכחשת טראומות קיצון היא הכחשת השואה ,שגם בימים אלה, 65 שנים לאחר השואה, אנו עדיין עדים לה. מטרידה במיוחד ההכחשה שמתבצעת על ידי אנשי מדע וחוקרים אקדמיים.

והנה הקטע מתוך ההרצאה שלי:

המבנים החברתיים שמאפשרים את ה abuse המסיבי של ילדים, למעשה  כמעט ללא הפרעה, הם אלה שמנציחים את הדינאמיקות התרבותיות המרכזיות של ניצול, דה הומניזציה, אובייקטיפיקציה, הקרבה, תחרות קטנונית, שנאת נשים (מיסוגניות), ואירוטיזציה של דיכוי והשפלת הנשים, ואת ההאדרה של שליטה, כוחניות וקנוניות כדרכים להתקשרות אנושית.
סו סילברמן, שהייתה קורבן של גילוי עריות על ידי אביה, ממחישה את ההבנה הזו, שמה שמאפשר ביצוע מעשים שלא יתוארו זה: דה- הומניזציה, שליטה והפיכת האחר לאובייקט. כשהיא עומדת ליד מיטת אביה בימיו האחרונים היא שואלת אותו:  

"אבא, אני רוצה לשאול אותך מה אתה זוכר ? אני רוצה לשאול אותך: מה אתה יודע? איך החלטת בפעם הראשונה לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר שלי ? מה היה המעבר הפנימי דרך מרחב הזמן שהביא אותך לגוף שלי ? למיטה שלי ?
מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם.
האם אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שיש לך בעלות עלי ? הגוף שלי הוא רכושך…
זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       
זה היה רק בבוקר, כל בוקר כשניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים.
אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, היית זה שפגע במישהו שהיה נאמן, שהיה מופחת, מוקטן, שהיה קטן. ילדת הלילה שלך"

 

עמידה מנגד, פקפוק, הכחשה ושותפות החברה לפשע

הקרקע הפורייה של טראומה ודיסוציאציה היא המצב שבו בני אדם מסוימים נתפסים כלא שווים, כמופחתים, כלא אנושיים, ובהם מותר לבצע זוועות. דמם מותר. אבל מעבר למקרבנים ולקורבנות נמצאים העומדים מנגד, אלה שמעדיפים להסב את המבט הצידה, כאשר מדובר בזוועות שלא יתוארו.  הכחשת הטראומות ושתיקת העומדים מנגד, קשה לעיתים אף יותר ממעשי הזוועה עצמם.

"הירידה לעמקי משמעותה של השואה אינה כרוכה באומדן מספר קורבנותיה, אלא בהערכת ממדי השתיקה. מה שמטריד את מנוחתי, ואינו מרפה ממני כדיבוק, הוא הישנותה של השתיקה"
(יקובו טימרמן, אסיר בלא שם )

עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי  התעללות טראומטית מייצר את אחת התבניות לרה-ויקטימיזציה כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהם בבוז, בגועל ובספקנות. כל ניסיון להפריד בין המכניזם ההסתגלותי שלהם ובין הדינאמיקה שגרמה אותם, מייצרת את הסכנה של פתולוגיזציה של הקורבנות, וכולאת אותם במעגלים  של טראומה חוזרת, דה -קונטקסטואליזציה – הוצאה שלהם מתוך ההקשר של הטראומה  –  אלה הופכים מאוחר יותר לתמונת הנוף של טראומה בין אישית.
טראומות קיצון עדיין נמצאות בליבה של מלחמה פסיכולוגית ותרבותית. עבור חלק מן האנשים הבעיה אינה  האפידמיה של התעללות בילדים, אלימות ואלימות מינית כלפי נשים, וצורות דיכוי נוספות הקיימות בתרבותנו – אלא הבעיה האמיתית היא זיכרונות "כוזבים"  "False memories", העברה פסיכוטית, או מטפלים לא קומפטנטיים או נלהבים מידי.

אנשים נרגשים מידי, או פחות מידי מודעים, כאשר מדובר בניצולי טראומות חמורות, ומוצאים שזה פשוט יותר להתעלם לגמרי מטראומה של התעללות בילדים, או לקפוץ לאחת מהאופנות המוכנות של ספק, סקפטיות, ופקפוק. בו בזמן בתקופה של החמרת הכחשת השואה, חוקרים ואקדמאים מהרהרים בשאלות של האם נוכל אי פעם לדעת מה באמת קרה לכל אחד.

זה הפך להיות יותר ויותר קשה ומאיים לאבחן, לטפל ולדווח על מקרים של טראומטיזציה חמורה ודיסוציאציה. לרוע המזל אלה שמחפשים לצמצם את תפקיד הטראומה מקבלים עידוד ממגמה הנגדית שנתמכת על ידי ה false memory syndrome foundation ויועצי התקשורת ואנשי המקצוע שלהם, שעקב מגוון של סיבות אישיות, מקצועיות, כלכליות ופוליטיות, דוחקים הצידה את הדיון על ההיקף ועל השפעות של התעללות בילדים בתרבות ובפסיכולוגיה, ונוטים להפריז בתפקיד של התוך נפשי, ושל ההשפעה החברתית ושל קלינאים ש"חוטאים" בכך שהם נאבקים על החזרת הקול של המטופלות, ומאמינים להן.

אחרים שמונעים על ידי דאגות תיאורטיות וקליניות מפחיתים מחשיבות הוודאות של הטראומה במטרה להזיז את השדה שלנו מעבר לשחזורים של פסיכותרפיה, דוחפים להימנע מקונקרטיזציה של חומרים נפשיים, ומבקשים לעשות קונספטואליזציה של הפרט כסוכן אקטיבי תמיד בחייו, ולא רק כקורבן פאסיבי של כוחות חברתיים ותוך נפשיים.

 

ובזמן שהחברה מנהלת את המחלוקת  –  מערכות האמונה של הפושעים נגד ילדים ממשיכות לחדור למוחם של הקורבנות, שנים ארוכות לאחר שההתעללות נגמרה. כתוצאה מזה הרבה מידי אנשים חיים במלכודת של מערכת פסיכולוגית של אימה וטרור, שמתאפיינת בחוסר יכולת לסלוח, בשנאה עצמית, ונשיאה באחריות שאינה שלהם. בגלל הסימפטומים וההתנהגויות המבלבלים והקשים לטיפול  – הרבה מהאנשים שסובלים מטראומה חמורה נידחים או מוגבלים כאשר הם מחפשים לקבל עזרה מגופים של בריאות הנפש, שירותים חברתיים ושירותי רפואה. אנשים אלה נשארים מטופלים באמביוולנטיות בתוך התרבות שמפיקה תועלת מהשוליות שלהם – בעיקר באמצעות צירוף מיוחד של פחד, השתאות, חוסר אמון ופקפוק. 

 

פסיכותרפיה – ניצחון הדיבור על השתיקה

לעומת זאת המטפלים והאדם הטראומטי כאחד מנווטים  את הזרמים התוך נפשיים והתרבותיים על מנת לאפשר מעבר בטוח בין הכרה ומתן תוקף לקורבנות מצד אחד, להתעלות מעבר לטראומה.

התעקשות על התפקיד המרכזי של טראומה באטיולוגיה של הפרעות נפשיות חמורות, התמכרויות, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוציאציה, זנות ועוד,  אינה שוללת תמונה התפתחותית אינדיבידואלית, בעיות פסיכולוגיות, פנטזיות והשפעות מעצבות חיצוניות. אחרי הכול מה שטראומטי בטראומה זה גם המציאות וגם הסימבוליות, גם התוך נפשי וגם ההתיחסותי. האירועים עצמם, המשמעות של הפנטזיה שמשכללת את האירועים הללו, והתגובות הבין אישיות והתרבותיות לאירועים האלה. ואף אחד מאלה לא משרת הכחשה של מיעוט מקרים של התחזות, העמדת פנים וחילוקי דעות.

הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות, עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי.  הוידוי הבלתי אפשרי, שאי אפשר להביעו במילים, מהדהד בחדר גם בשתיקתן ההלומה של השורדות, שפעמים רבות הן "נשאיות של שתיקה". המסע הטיפולי, והשליחות החברתית שכרוכים זה בזה, שואפים לשחרר את העדות מכבלי הסוד. וחותרים לניצחון שבהחזרת הקול החי לחזקתנו.

על פי המודל הפרוידיאני  ישנן שתי צורות של התמודדות אישית, תרבותית ופוליטית עם טראומה. הצורה הראשונה היא הפגן (acting out) – חזרה לא מודעת ובלתי נשלטת של סימפטומים פוסט טראומטיים בחיים האישיים, הפוליטיים והתרבותיים. והצורה השנייה היא עיבוד (working through) שכוללת מידה מסוימת של שליטה ביקורתית בטראומה, שעשויה לשמש בלם כנגד החזרה הכפייתית הפוסט טראומטית. טראומה שלא עובדה כל צרכה, עלולה לכלוא חברות ופרטים בתוך מעגל התנהגויות שאינן רצויות מבחינה אתית  ופוליטית, שקשה להיות מודעים להן, ולהיחלץ מהן. אפשר לומר על אדם שהחל בתהליך המפרך של טיפול בטראומה ועיבודה, רק כאשר העבר נעשה עבורו נגיש להיזכרות, וכאשר השפה משמשת אותו כדי לספק מידה כלשהי של שליטה בעבר, מרחק ביקורתי ממנו, ופרספקטיבה נכונה כלפיו.

"עיבוד העבר הוא תהליך (לא מצב שניתן להשיגו) והוא אינו מערב סגירה מלאה או שליטה מלאה על העצמי, אלא ניסיון חוזר ונשנה, ויחד עם זאת מגוון ומשתנה, לייחס עבודת זיכרון ביקורתית ומדוייקת לדרישות של פעולה רצויה בהווה" (דומיניק לה קפרה).

עיבוד מאפשר את התזוזה מעמדה של קורבן אולטימטיבי בעבר ובהווה שכל התנהגות אישית, חברתית ופוליטית שלו ראויה להבנה ולסליחה, לעמדה שמאפשרת תהליכים של שיפוט, נטילת אחריות, ובנייה של סוכנות (agency) אתית. תהליכים אלה חיוניים עבור מי שרוצה להביא את רוחות העבר למנוחות ולחדש את העניין בחיים.