ניצחון הדיבור על השתיקה: מחשבות על הכחשת טראומות קיצון

בימים האחרונים אנו עדים להתארגנויות מרשימות של נשים שנפגעו מאלימות מינית ששוברות את השתיקה המסורתית במרחב התקשורתי, האינטרנטי, והמשפטי. הדבר מעורר, כצפוי, תגובות נגד ידועות מראש. 

בהפרת צו השתיקה, בהחזרת הקול החי של הנפגעות לחזקתנו, ובתביעה מהמעוולים לתת את הדין על מעשיהם – נמצאת הבטחה אמיתית לבניית עולם חדש, צודק יותר, חופשי מניצול, מאלימות ומדיכוי והכפפת נשים וילדים. 

לאור תגובות-הנגד, חלקן "מדעיות", על מאמרי נשים שוברות שתיקה: טענות בעניין תסמונת הזיכרון "השגוי", הפרכתן והרשעת סב באונס נכדתו" בחרתי להביא שוב קטע מהרצאתי  "הצער הגדול ביותר הוא לעמוד מול הזוועות שמבצעת האנושות" שניתנה ביום עיון שנתי שנקרא: "בין ייאוש לתקווה – מבט קליני וחברתי בעבודה הטיפולית עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית". 

בהרצאה זו התבקשתי לדבר מפרספקטיבה אישית של מטפלת בנפגעות טראומות קיצון של התעללות מינית בילדות, אלימות נגד נשים וזנות, כבר קרוב לשלושים שנים, על משמעות הייאוש והתקווה בעבודה עם הנפגעות. בהרצאתי התייחסתי, בין היתר, להכחשה הנפוצה של טראומות קיצון, ולשאלות כיצד על חברה להתמודד עם הטראומות שלה כדי לכונן חברה צודקת ושוויונית בהווה ובעתיד, ומהו תפקיד האינטלקטואלים, הקלינאים והחוקרים בהקשר זה.

כפי שכותבת ג'ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה: "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה… ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצליח".

אחת הדוגמאות ההבולטות והקשות לנטייה להכחשת טראומות קיצון היא הכחשת השואה ,שגם בימים אלה, 65 שנים לאחר השואה, אנו עדיין עדים לה. מטרידה במיוחד ההכחשה שמתבצעת על ידי אנשי מדע וחוקרים אקדמיים.

והנה הקטע מתוך ההרצאה שלי:


המבנים החברתיים שמאפשרים את ה abuse המסיבי של ילדים, למעשה  כמעט ללא הפרעה, הם אלה שמנציחים את הדינאמיקות התרבותיות המרכזיות של ניצול, דה הומניזציה, אובייקטיפיקציה, הקרבה, תחרות קטנונית, שנאת נשים (מיסוגניות), ואירוטיזציה של דיכוי והשפלת הנשים, ואת ההאדרה של שליטה, כוחניות וקנוניות כדרכים להתקשרות אנושית.
סו סילברמן, שהייתה קורבן של גילוי עריות על ידי אביה, ממחישה את ההבנה הזו, שמה שמאפשר ביצוע מעשים שלא יתוארו זה: דה- הומניזציה, שליטה והפיכת האחר לאובייקט. כשהיא עומדת ליד מיטת אביה בימיו האחרונים היא שואלת אותו:  

"אבא, אני רוצה לשאול אותך מה אתה זוכר ? אני רוצה לשאול אותך: מה אתה יודע? איך החלטת בפעם הראשונה לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר שלי ? מה היה המעבר הפנימי דרך מרחב הזמן שהביא אותך לגוף שלי ? למיטה שלי ?
מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם.
האם אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שיש לך בעלות עלי ? הגוף שלי הוא רכושך…
זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       
זה היה רק בבוקר, כל בוקר כשניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים.
אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, היית זה שפגע במישהו שהיה נאמן, שהיה מופחת, מוקטן, שהיה קטן. ילדת הלילה שלך"

 

עמידה מנגד, פקפוק, הכחשה ושותפות החברה לפשע

הקרקע הפורייה של טראומה ודיסוציאציה היא המצב שבו בני אדם מסוימים נתפסים כלא שווים, כמופחתים, כלא אנושיים, ובהם מותר לבצע זוועות. דמם מותר. אבל מעבר למקרבנים ולקורבנות נמצאים העומדים מנגד, אלה שמעדיפים להסב את המבט הצידה, כאשר מדובר בזוועות שלא יתוארו.  הכחשת הטראומות ושתיקת העומדים מנגד, קשה לעיתים אף יותר ממעשי הזוועה עצמם.

"הירידה לעמקי משמעותה של השואה אינה כרוכה באומדן מספר קורבנותיה, אלא בהערכת ממדי השתיקה. מה שמטריד את מנוחתי, ואינו מרפה ממני כדיבוק, הוא הישנותה של השתיקה"
(יקובו טימרמן, אסיר בלא שם )

עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי  התעללות טראומטית מייצר את אחת התבניות לרה-ויקטימיזציה כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהם בבוז, בגועל ובספקנות. כל ניסיון להפריד בין המכניזם ההסתגלותי שלהם ובין הדינאמיקה שגרמה אותם, מייצרת את הסכנה של פתולוגיזציה של הקורבנות, וכולאת אותם במעגלים  של טראומה חוזרת, דה -קונטקסטואליזציה – הוצאה שלהם מתוך ההקשר של הטראומה  –  אלה הופכים מאוחר יותר לתמונת הנוף של טראומה בין אישית.
טראומות קיצון עדיין נמצאות בליבה של מלחמה פסיכולוגית ותרבותית. עבור חלק מן האנשים הבעיה אינה  האפידמיה של התעללות בילדים, אלימות ואלימות מינית כלפי נשים, וצורות דיכוי נוספות הקיימות בתרבותנו – אלא הבעיה האמיתית היא זיכרונות "כוזבים"  "False memories", העברה פסיכוטית, או מטפלים לא קומפטנטיים או נלהבים מידי.

אנשים נרגשים מידי, או פחות מידי מודעים, כאשר מדובר בניצולי טראומות חמורות, ומוצאים שזה פשוט יותר להתעלם לגמרי מטראומה של התעללות בילדים, או לקפוץ לאחת מהאופנות המוכנות של ספק, סקפטיות, ופקפוק. בו בזמן בתקופה של החמרת הכחשת השואה, חוקרים ואקדמאים מהרהרים בשאלות של האם נוכל אי פעם לדעת מה באמת קרה לכל אחד.

זה הפך להיות יותר ויותר קשה ומאיים לאבחן, לטפל ולדווח על מקרים של טראומטיזציה חמורה ודיסוציאציה. לרוע המזל אלה שמחפשים לצמצם את תפקיד הטראומה מקבלים עידוד ממגמה הנגדית שנתמכת על ידי ה false memory syndrome foundation ויועצי התקשורת ואנשי המקצוע שלהם, שעקב מגוון של סיבות אישיות, מקצועיות, כלכליות ופוליטיות, דוחקים הצידה את הדיון על ההיקף ועל השפעות של התעללות בילדים בתרבות ובפסיכולוגיה, ונוטים להפריז בתפקיד של התוך נפשי, ושל ההשפעה החברתית ושל קלינאים ש"חוטאים" בכך שהם נאבקים על החזרת הקול של המטופלות, ומאמינים להן.

אחרים שמונעים על ידי דאגות תיאורטיות וקליניות מפחיתים מחשיבות הוודאות של הטראומה במטרה להזיז את השדה שלנו מעבר לשחזורים של פסיכותרפיה, דוחפים להימנע מקונקרטיזציה של חומרים נפשיים, ומבקשים לעשות קונספטואליזציה של הפרט כסוכן אקטיבי תמיד בחייו, ולא רק כקורבן פאסיבי של כוחות חברתיים ותוך נפשיים.

 

ובזמן שהחברה מנהלת את המחלוקת  –  מערכות האמונה של הפושעים נגד ילדים ממשיכות לחדור למוחם של הקורבנות, שנים ארוכות לאחר שההתעללות נגמרה. כתוצאה מזה הרבה מידי אנשים חיים במלכודת של מערכת פסיכולוגית של אימה וטרור, שמתאפיינת בחוסר יכולת לסלוח, בשנאה עצמית, ונשיאה באחריות שאינה שלהם. בגלל הסימפטומים וההתנהגויות המבלבלים והקשים לטיפול  – הרבה מהאנשים שסובלים מטראומה חמורה נידחים או מוגבלים כאשר הם מחפשים לקבל עזרה מגופים של בריאות הנפש, שירותים חברתיים ושירותי רפואה. אנשים אלה נשארים מטופלים באמביוולנטיות בתוך התרבות שמפיקה תועלת מהשוליות שלהם – בעיקר באמצעות צירוף מיוחד של פחד, השתאות, חוסר אמון ופקפוק. 

 

פסיכותרפיה – ניצחון הדיבור על השתיקה

לעומת זאת המטפלים והאדם הטראומטי כאחד מנווטים  את הזרמים התוך נפשיים והתרבותיים על מנת לאפשר מעבר בטוח בין הכרה ומתן תוקף לקורבנות מצד אחד, להתעלות מעבר לטראומה.

התעקשות על התפקיד המרכזי של טראומה באטיולוגיה של הפרעות נפשיות חמורות, התמכרויות, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוציאציה, זנות ועוד,  אינה שוללת תמונה התפתחותית אינדיבידואלית, בעיות פסיכולוגיות, פנטזיות והשפעות מעצבות חיצוניות. אחרי הכול מה שטראומטי בטראומה זה גם המציאות וגם הסימבוליות, גם התוך נפשי וגם ההתיחסותי. האירועים עצמם, המשמעות של הפנטזיה שמשכללת את האירועים הללו, והתגובות הבין אישיות והתרבותיות לאירועים האלה. ואף אחד מאלה לא משרת הכחשה של מיעוט מקרים של התחזות, העמדת פנים וחילוקי דעות.

הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות, עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי.  הוידוי הבלתי אפשרי, שאי אפשר להביעו במילים, מהדהד בחדר גם בשתיקתן ההלומה של השורדות, שפעמים רבות הן "נשאיות של שתיקה". המסע הטיפולי, והשליחות החברתית שכרוכים זה בזה, שואפים לשחרר את העדות מכבלי הסוד. וחותרים לניצחון שבהחזרת הקול החי לחזקתנו.

על פי המודל הפרוידיאני  ישנן שתי צורות של התמודדות אישית, תרבותית ופוליטית עם טראומה. הצורה הראשונה היא הפגן (acting out) – חזרה לא מודעת ובלתי נשלטת של סימפטומים פוסט טראומטיים בחיים האישיים, הפוליטיים והתרבותיים. והצורה השנייה היא עיבוד (working through) שכוללת מידה מסוימת של שליטה ביקורתית בטראומה, שעשויה לשמש בלם כנגד החזרה הכפייתית הפוסט טראומטית. טראומה שלא עובדה כל צרכה, עלולה לכלוא חברות ופרטים בתוך מעגל התנהגויות שאינן רצויות מבחינה אתית  ופוליטית, שקשה להיות מודעים להן, ולהיחלץ מהן. אפשר לומר על אדם שהחל בתהליך המפרך של טיפול בטראומה ועיבודה, רק כאשר העבר נעשה עבורו נגיש להיזכרות, וכאשר השפה משמשת אותו כדי לספק מידה כלשהי של שליטה בעבר, מרחק ביקורתי ממנו, ופרספקטיבה נכונה כלפיו.

"עיבוד העבר הוא תהליך (לא מצב שניתן להשיגו) והוא אינו מערב סגירה מלאה או שליטה מלאה על העצמי, אלא ניסיון חוזר ונשנה, ויחד עם זאת מגוון ומשתנה, לייחס עבודת זיכרון ביקורתית ומדוייקת לדרישות של פעולה רצויה בהווה" (דומיניק לה קפרה).

עיבוד מאפשר את התזוזה מעמדה של קורבן אולטימטיבי בעבר ובהווה שכל התנהגות אישית, חברתית ופוליטית שלו ראויה להבנה ולסליחה, לעמדה שמאפשרת תהליכים של שיפוט, נטילת אחריות, ובנייה של סוכנות (agency) אתית. תהליכים אלה חיוניים עבור מי שרוצה להביא את רוחות העבר למנוחות ולחדש את העניין בחיים.
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On פברואר 28, 2010 at 12:42 pm

    אני לא מבין למה קשה כל כך לומר זאת: יתכן שפעם בעשרת אלפים או מאה אלף מקרים שבהם יש תלונה על תקיפה מינית בילדות מדובר בזכרון שווא. זו לכאורה בעיה חמורה לכל שאר הקורבנות כי כל תוקף יוכל לטעון כעת שהמקרה שלו הוא אחד ממאה אלף המקרים הללו.

    אולם, היות שמדובר באחוז קטן כל כך מהמקרים, ברור לחלוטין שנטל ההוכחה הוא על התוקף שמדובר בזכרון שתול ולא על הקורבן, וברור גם ששופטים ייטו לפקפק מאוד בטענת הזכרון המושתל, כי מקרים כאלו הם, ככל הנראה, נדירים מאוד. לכן, טענת הזכרון השתול דומה לטענות קטנות-הסתברות אחרות.

    זהו טיעון שה"מדענים" כפי שאת קוראת למדענים יכולים לקבל. זהו טיעון רציונלי וסביר.

  • מיכל ש.  On פברואר 28, 2010 at 12:50 pm

    נגיד.
    עכשיו משהודינו שלפעמים, יכול להיות, שאולי, אדם ינשך כלב… אז אפשר לדון ולהתמודד עם כל המקרים בהם כלב נושך אדם?
    בסדר.

  • חנה בית הלחמי  On פברואר 28, 2010 at 2:54 pm

    הקטרוג של גיל הוא בעיקרו פוליטי-אידיאולוגי, באיצטלא מחקרית. הגבתי על כך שם.

  • איך?  On פברואר 28, 2010 at 6:54 pm

    טראומות קיצון? איך?הרי מכחיש השואה לא עבר את השואה בעצמו. הוא לא עבר טראומה. מה הקשר בין הכחשת שואה ומה שאת מנסה להעביר פה? אפילו לשיטתם של הפסיכולוגים הדינאמיים הכחשה והדחקה הם שני מנגנונים שונים לחלוטין כאשר בראשון יש זכרון של האירוע ואילו בשני אין כל זכרון של החוויה. למה את מערבבת בין מושגים?

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 8:42 am

    גם בתיאוריות הפמיניסיטיות וגם בפסיכותרפיה
    שאת לא מסוגלת יותר לבחון דברים באופן עניני ואוביקטיבי אלא רק לכפות הר כגיגית את התיאוריות האבסטרקטיות על מציאות יותר מורכבת ולא כך כך פשוטה וחד צדדית.

    אחת הבעיות היא שלא יכול אדם לטעון שיש חשש שאולי יורשעו כך חפים מפשע בלי להיות מואשם בבעל אינטרס איום אישי, זה, זה ממש צייד מעכשפות ונסיון להשתיק כל דיון עניני באמצעות טרור של ממש.
    על כך אני מוחה.

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 8:45 am

    כתבת:
    "הקטרוג של גיל הוא בעיקרו פוליטי-אידיאולוגי"
    בסוף אני אחשוב שאת בתום לב מאמינה שאת ההכי אוביקטיבית בעולם, לא מונעת כלל ע"י אג'נדה ואידאולוגיה ברמות שעלולות לשבש את החשיבה האוביקטיבית.
    ושבדבריך אין פוליטיקה אלא אוביקטיביות טהורה…

    וזה מצחיק ועצוב כאחד….

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 8:48 am

    כל כך מופרכת , מכחישי שואה אינם אנשים שקשה להם להתמודד עם הזוועות, עובדה שאין יהודים ביניהם ואין כאלו שהיו במחנותך שמכחישים אותה אלא תופעה פוליטית של אנטישמיים ושונאי ישראל למיניהם שמבחינה פוליטית מאמינים במה שנח להם להאמין.

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 9:34 am

    עד כמה את שקועה במאבק אידאולוגי ורואה את הענין בפריזמה של מאבק הפמיניסטיות" כוחות האור" בכוחות החושך באופן שלא מאפשר לך לשמור אפילו על מראית עין של אוביקטיביות.
    אז תגידי, עבורי זה מאבק פוליטי, אידאולוגי ולא ענין של עובדות ואמת.
    הסברתי לך לוגית למה ההשוואה למכחישי שואה לא הגיונית וקיבלתי תגובה אמוציונלית שלא לומר לא רציונלית

  • ענת גור  On מרץ 1, 2010 at 9:36 am

    כמובן שהחשש הזה קיים ועלינו להיזהר מפניו. כפי שציינתי בגוף המאמר: "ואף אחד מאלה לא משרת הכחשה של מיעוט מקרים של התחזות, העמדת פנים וחילוקי דעות."
    אלא שמכאןועד לאמירות הגורפות שנכתבו כאן – כמו לדוגמא: שתופעת ההתעללות המינית בילדים היא מצומצמת בהיקפה, למרות שקיימים כיום הרבה סקרים אפידמיולוגים רחבי היקף שמראים שמדובר במגיפה של ממש. או שרוב המקרים של היזכרות מאוחרת בהתעללויות בילדות הם תוצאה של זיכרון "שגוי" – המרחק רב.
    טענות אלו מופרכות בעליל, ומשרתות מגמה הולכת ונמשכת של הכחשת פשעים אלה

  • ענת גור  On מרץ 1, 2010 at 9:41 am

    בוודאי שההשוואה להכחשת השואה מקוממת, זו בדיוק הייתה מטרתה. להכחיש את שואת העם היהודי זה מקומם אותנו. להכחיש את שואת הילדות הילדות והילדים – נפגעי התעללויות מיניות בילדות על ידי בני משפחתם – זה בסדר בשם הטיעונים המדעיים של תסמונת הזיכרון ה"שגוי". זו בדיוק הייתה הכוונה בהבאת הקישור של הכחשת השואה. גם במקרה הזה חלק מההכחשת השואה מקבל גיבוי מדעי ומחקרי מהיסטוריונים חלקם "מכובדים" שחקרו ופירסמו מאמרים אקדמיים בנושא.

  • דבורה לדרמן דניאלי  On מרץ 1, 2010 at 9:49 am

    שוב תודה על פוסט חשוב ועל העיסוק והכתיבה בתחום כל כך כאוב.
    בתור "נשאית של שתיקה" במשך יותר מדי שנים אני חייבת לומר שפוסטים כמו שלך הינם מחזקים מאד, וחושפים את הטרגדיה הקיומית בה חיות נשים רבות מדי. אל מול תגובות מערערות, או אל מול תגובות שאינן מכירות בקושי העצום, דברייך מספקים כוח נגד תומך ושפוי.

  • דבורה לדרמן דניאלי  On מרץ 1, 2010 at 9:49 am

    שוב תודה על פוסט חשוב ועל העיסוק והכתיבה בתחום כל כך כאוב.
    בתור "נשאית של שתיקה" במשך יותר מדי שנים אני חייבת לומר שפוסטים כמו שלך הינם מחזקים מאד, וחושפים את הטרגדיה הקיומית בה חיות נשים רבות מדי. אל מול תגובות מערערות, או אל מול תגובות שאינן מכירות בקושי העצום, דברייך מספקים כוח נגד תומך ושפוי.

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 9:58 am

    או שרוב המקרים של היזכרות מאוחרת בהתעללויות בילדות הם תוצאה של זיכרון "שגוי" – המרחק רב.

    זה טיעון דחליל, כלומר יותר קל להתמודד עם טיעון ממוצא שמייחסים ליריב בויכוח מאשר עם מה שהוא באמת אומר.
    הטענה האמיתית היא שזכרון שגוי אפשרי ולכן יש להזהר בהרשעות, לחפש נאימות חיצוני. כמה כאלו יש ? אף אחד לא יודע.

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 9:59 am

    מהשאלות ששואלים אותך על אלו עם זכרון מודחק על חטיפה בידי חוצנים….

  • ענת גור  On מרץ 1, 2010 at 11:01 am

    תודה על התמיכה , אכן לא פשוט לעמוד אל מול התגובות האלה. אני מעריכה את זה שאת כותבת על עצמך שאת "נשאית של שתיקה" שנים ארוכות. נכנסתי לאתר שלך והתרשמתי מחשיבותו הרבה לכולנו. לפעילויות אלה כמו שלך, של חנה בית הלחמי,אורית קמיר, ועוד רבות נוספות, ששוברות את השתיקה במרחב הציבורי, הקדשתי את כותרת המאמרים שלי: "ניצחון הדיבור (או הכתיבה) על השתיקה"

  • אריה מלמד-כץ  On מרץ 4, 2010 at 3:19 pm

    שהצבתי כאן שאלה על פסיכותרפיה ואני לא מוצא אותה. יכול להיות שיש בעיה עם מערכת התגובות.

    בכל אופן, השאלה שלי (שלמען האמת מעניינת אותי כבר שנים) היא אם פסיכותרפיה מתאימה לכל אחד או שזה תלוי באדם ובבעיה הספציפית שלו. ענת, אם תוכלי להרחיב על כך אשמח מאוד.
    תודה מראש

  • אריה מלמד-כץ  On מרץ 4, 2010 at 3:31 pm

    בפרט, מעניין אותי לדעת מתי יש מקום לפנות לפסיכואנליזה. הידע שלי בנושא מצטמצם בקריאת ספרים פופולריים, כמו ספריו של יורם יובל.

  • ענת גור  On מרץ 5, 2010 at 12:10 am

    לשאלתך לגבי התאמת פסיכותרפיה לכל אדם אפשר לכתוב ספרים שלמים. ואכן אין ספור ספרים ומאמרים נכתבו על כך, והנושא הוא מעבר למטרת הרשימות כאן. אך מאחר ובתגובות כאן הותקפה גם הפסיכותרפיה חשוב לי לומר שאני מאמינה גדולה בכלי הזה של "ריפוי בדיבור", ובמשך קרוב לשלושה עשורים בהם אני מטפלת עברתי תהליכים משמעותיים ומרגשים עם מטופלות/ים רבים. כמובן שלא תמיד זה עובד, אבל הכלי קיים והשאלה היא כיצד אתה בוחר להשתמש בו , אם בכלל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: