ניצחון הדיבור על השתיקה: טענות בעניין השתלת זיכרונות "כוזבים" – הפרכתן, והרשעת סב באונס נכדתו

 

ביום חמישי האחרון עצרנו כולנו את נשימתנו לקראת הכרעת הדין במשפט קשה במיוחד של גילוי עריות חמור ואכזרי שביצע סב בנכדתו מאז הייתה כבת 4. הנכדה, נועה (שם בדוי), כיום כבת 28, סובלת מהפרעת אכילה קשה עד כדי סכנה לחייה, ביצעה ניסיונות אובדניים רבים, וסובלת מקשת רחבה של סימפטומים שהם תוצאה ישירה, שמתועדת היטב בספרות המקצועית, של פגיעות מיניות בילדות.
נועה, הגיעה אלי לטיפול לפני כשלוש שנים לאחר שהופנתה אלי על ידי מומחית להפרעות אכילה. נועה הייתה מוכרת לאנשי הטיפול המומחים להפרעות אכילה מאז היותה נערה מתבגרת, והיא טופלה במשך שנים, ואף אושפזה מספר פעמים, במחלקות להפרעות אכילה ובמחלקות פסיכיאטריות. במהלך הטיפולים מעולם לא חשפה את דבר הפגיעה המינית על ידי הסב. רק במהלך אשפוזה האחרון סיפרה בפעם הראשונה לאימה כי סבה, אבי האם, התעלל בה מינית במשך שנים ארוכות.
כאשר הגיעה אלי לטיפול היה מצבה הגופני והנפשי של נועה קשה ביותר. היא הייתה זקוקה לאשפוז מיידי על מנת להציל את חייה, אולם סירבה בכל תוקף להתאשפז. ההחלטה לקבל אותה לטיפול לא הייתה קלה. מקומות רבים אחרים דחו אותה משום הסיכון המיידי לבריאותה ולחייה. כל הגופים הרשמיים התנו את קבלתה לטיפול בעלייה במשקל שתוכל להיות מושגת רק באמצעות אשפוז. החלטתי לקבל אותה לטיפול למרות הסיכונים שבמצבה משום שחשבתי שהיא זכאית לקבל טיפול תומך ללא תנאים.
כבר בתחילת הטיפול ביטאה נועה את רצונה להגיש תביעה משפטית כנגד הסב. אני סברתי שהיא אינה מסוגלת לעמוד בתהליך של ניהול משפט מבלי שהדבר יהווה סכנה לחייה, ולכן לא תמכתי ברצונה להגיש את התביעה בשלב הזה. יחד עם זאת, מפאת החשש מפני התיישנות על העבירות שבוצעו כשהייתה ילדה קטנה, הנחיתי אותה להתייעץ עם מרכז הסיוע על מנת למנוע מצב שבו כאשר כן תהיה מסוגלת להגיש את התביעה, תכנס לתוקף התיישנות על העבירות. נועה פנתה למרכז הסיוע בתל אביב ושם התברר כי היא נמצאת חודשים ספורים בלבד לפני מועד ההתיישנות. כך החל להתגלגל כדור שלג של הגשת תלונה במשטרה, מעצר הסב, החלטה להעמיד אותו לדין ומהלך המשפט. אני הוזמנתי על ידי הפרקליטות לתת חוות דעת מומחית בתיק זה.
תהליך המשפט היה ארוך ומייגע, ניתן לכתוב עמודים רבים על התנהלות המשפט, ועל המחירים הכבדים שהוא גבה מנועה, שהגיעו לשיאם בניסיון אובדני קשה שעשתה ממש לפני הכרעת הדין. אולם ברצוני להתמקד בזוית של חוות דעת המומחים בתיק, ובטענה המרכזית עליה נשענה הסנגוריה שלפיה מדובר, כביכול, בהשתלת זיכרונות כוזבים, בהבאת ה"כוהנת הגדולה" של תסמונת הזיכרון השגוי, פרופ' אליזבט לופטוס, לישראל כעדה במשפט, ובהתמודדות בית המשפט עם הטענות בדבר תסמונת "הזיכרון השגוי" ותקפות הזיכרונות של נועה.
 
תסמונת הזיכרון השגוי
"העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה, מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת ככה את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעיתים קרובות מידי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בסימפטומים" (ג'ודית לואיס הרמן, 1994).
 
טראומה חוזרת ונשנית בילדות מעמידה את הילדה בפני משימות הסתגלויות אדירות. הסביבה הפתולוגית מטפחת מצבי תודעה לא נורמאליים, שבהם היחסים הרגילים בין גוף לנפש, בין מציאות לדמיון, בין ידיעה וזיכרון, אינם תקפים עוד. מצבי תודעה אלה הם כר פורה ליצירת מגוון עצום של סימפטומים, הן סומאטיים והן פסיכולוגיים. הסימפטומים האלה מגלים ומכסים את מקורותיהם בעת ובעונה אחת: הם דוברים בשפה מוסווית של סודות נוראיים שאין להביעם במילים (הרמן, 1994).
אם הקורבן הוא ילד והמבצע הוא הורה, סב, חבר משפחה קרוב, או מודל תפקיד חשוב כמו מורה, מדריך או איש דת, על הילד לפתח יכולות יוצאות דופן כדי לשרוד. הילד נוכח כי לא רק שהמבוגר החזק בעולמו האינטימי מסכן אותו, אלא גם שהמבוגרים האחרים האחראיים לשלומו אינם מגנים עליו. מאחר והילד נמצא בחוסר אונים מוחלט, הן מול המבוגרים המתעללים, והן מול אלה העומדים מנגד ולא רואים או לא מתערבים, והוא חייב להמשיך את הקשר עימם , עליו לפתח דרכי התמודדות מאסיביות כדי לשרוד. הכלים העומדים לרשותם הם הכחשה גמורה, דיכוי מחשבות מרצון והמון תגובות דיסוציאטיביות (הרמן, 1994). זה ברור שהשינויים הפתולוגיים ביחסים ובזהות שאנו רואים אצל השורדים, משקפים את גודל ההתעללות שנעשתה להם. המאפיינים של ההפרעות החמורות מתחילים להיות מובנים רק כאשר אנחנו מדמיינים כיצד ילד יכול להתפתח בתוך מטריקס התייחסותי שבו החזקים עושים את מה שהם רוצים, החלשים נכנעים, מטפלים נראים עיוורים מרצון, ואין אף אחד שניתן לפנות אליו כדי לקבל הגנה (Herm
an, 2009).
לאור זאת ברור כי נדרשה תנועה פוליטית רבת עצמה כדי להביא את המציאות של התעללות בילדים אל הזירה הציבורית. רק בשנות ה 80 של המאה העשרים החלו נשים, וכיום יותר ויתור גם גברים, לשבור את השתיקה הרועמת ששררה סביב מגיפת הפגיעות מיניות, ולתבוע את מבצעי הפשעים.  רק לפני 30 שנה נחשבו גלוי עריות והתעללות מינית בילדים לתופעות נדירות. בעשרים השנים האחרונות מקבלת בעיית ההתעללות מינית בילדות תשומת לב הולכת וגדלה כתוצאה מההכרה כי מדובר בבעיה חברתית רחבת היקף. ההערכות הן כי אחת מכל שלוש ילדות נחשפת לאירוע מיני לא רצוי  ולא מותאם לפני גיל שמונה עשרה.  אחת מכל שבע ילדות עוברת גילוי עריות (לקריאה נוספת ופירוט הסימוכין ראו בספר "הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות" 2004 ) . 

המושג "תסמונת הזיכרון השגוי" מייצג את תגובת הנגד החריפה בארצות-הברית בעקבות הגשתתביעותמושהות על התעללות בילדים. המושג "תסמונת הזיכרון השגוי " הוא היפותזה המניחה קיום מצב תודעתי שבו לאדם יש מספר רב של זיכרונות של אירועים שלא התרחשו במציאות, אך בעיניו נתפסים כאמיתיים. האבחנה אינה מוכרת על ידי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי ה DSM .  ראו מאמרו של אלי זומר, 1994. "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית." "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית."

הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי נוסדה ב1992 על ידי ד"ר פמלה פריד שגם מנהלת אותה. זאת לאחר שביתה, ד"ר ג'ניפר פריד, פסיכולוגית קלינית, החלה להיות מודעת לזיכרונות של התעללות מינית מצד אביה, והתעמתה עם הוריה בעניין זה. ד"ר ג'ניפר פריד סיפרה למשתתפים בכינוס בשנת 1993 כי מעולם לא דיברה על כך בפומבי, ולא הגישה נגד אביה תביעה משפטית. היא סיפרה באותה הרצאה כיצד מנסים הוריה לפגוע בה, ובמוניטין האישי והמקצועי שלה באמצעות הקרן, וכי היא מוענשת על ידי הוריה בגלל זיכרונותיה. לדבריה הקרן שהקימו הוריה  אינה אלא סכסוך משפחתי שיצא מגדר, והפך לחלק מהתרבות האמריקאית.
יחד עם ד"ר פמלה פריד יסד את קרן תסמונת הזיכרון השגוי ד"ר רלף אנדרווג'ר, פסיכולוג שהרבה להעיד כעד מומחה בהגנת אנשים שהואשמו בהתעללות מינית בילדים. ב-1991, נתן ד"ר אנדרווגר ראיון לכתב העת ההולנדי

"פדיקה" (Paidika)  כתב העת לפדופיליה" (פדופיליה = משיכה מינית לילדים). בראיון זה אמר אנדרווג'ר שעל פדופילים לטעון באומץ בזכות בחירותיהם המיניות, וכי זכות זו היא רצון האל. בראיון הכתוב עודד ד"ר אנדרווג'ר את הקוראים לקחת סיכונים ולטעון בפומבי שפדופיליה היא דבר טוב. בעקבות סערה ציבורית שקמה לאחר שנודעו דבריו נאלץ האיש להתפטר מהוועד המייעץ של הקרן. אשתו, שרואיינה לאותו מאמר והביעה דעות דומות, המשיכה להחזיק במינוי בוועד המנהל של הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי.
התעניינות אמצעי התקשורת בנושא, במיוחד סביב משפטים מעוררי מחלוקת בארצות-הברית, הביאו כיום את תופעת הזיכרון המושהה למרכז תשומת הלב הציבורית שם.  בתגובה לכך קמה קבוצה קולנית למדי הקוראת תגר על תקיפות התופעה. הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי מוציאה כיום פרסומים, תזכירים והודעות לעיתונות הטוענים כי זיכרונות מושהים הם תופעות מזויפות הנוצרות על ידי מטפלים ועל ידי ספרים, ומביאות להרס של משפחות.
כבר ב 1994 כתב אלי זומר (1994) כי ניתן לצפות שגם בארץ יתעורר ויכוח ביחס לתקיפות זיכרונות כאלה, וביחס ליכולת להרשיע אדם על סמך זיכרונות מושהים.
 
אנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי טוענים שאנשים אינם יכולים להדחיק זיכרונות של אירועים כמו גלוי עריות שהתרחשו במהלך תקופה ממושכת. סקירה של הספרות המדעית אינה מעלה כל ממצא שייתקף את טענתם. האמת, כמו שהוצגה במחקרים,, היא שדווקא האלימות ארוכת-הטווח המופעלת על ילדים מצד בני משפחה היא זו שגורמת להדחקה, וכי רק טראומות קצרות וחד פעמיות סביר שיזכרו היטב לאורך זמן. אין זה סביר שאדם יוכל להיכנס לתהליך המכאיב והמפחיד של חיבור שברי הזיכרון לכדי מודעות שלימה יותר, אלא אם כן משהו אכן קרה. איש לא היה בוחר לעבור טיפול ארוך, מתיש ומאיים, שבמהלכו חל בדרך כלל שבר בתוך המשפחה, רק מתוך תגובה והיענות לציפיות המטפל, או מתוך תגובה לגל אופנתי המסוקר באמצעי התקשורת, כפי שטוענים אנשי הקרן בפרסומיהם. הנזק הרב שעושים פרסומי הקרן למאבק הנפשי והציבורי של ניצולים מבוגרים המתמודדים עם זיכרונותיהם מעלה גם את הצורך לבחון בצורה קפדנית יותר את טוהר האובייקטיביות המדעית של אנשי הארגון.
התיזה בדבר תסמונת הזיכרון השגוי משמשת כאסטרטגיה בהגנה המשפטית של אנשים המואשמים על ידי ניצולים בוגרים. אנשי מקצוע רבים המשמשים בוועד המנהל של הקרן מתפרנסים ממתן עדויות מומחים ונהנים מרווח מקצועי או כספי כתוצאה מהשמעת טענות כאילו ניצולי התעללות משקרים או שהזיכרונות הושתלו במוחם ואין בהם ממש. (לפרטים נוספים ואזכורי המאמרים ראו אלי זומר, 1994 )

הפסיכולוגית אליזבת לופטוס, היא דמות מרכזית בקרן של תסמונת הזיכרון השגוי. לופטוס מבקרת את התופעה של הזיכרון המושהה, וטוענת שמטפלים משתמשים בטכניקות הידועות כמסוגלות ליצור זיכרונות אילוזיוניים רבי עצמה כמו היפנוזה, דמיון מודרך, בנית ספורים וטיפול בסודיום אמיטל ("זריקת אמת). מחקרה המפורסם של פרופסור לופטוס נקרא "אבודים בקניון", בו סיפרה לנחקרים סיפורים ששמעה מהוריהם ובין הסיפורים השתילה סיפור, שלא היה ולא נברא, לפיו הלכו לאיבוד בקניון בגיל 5 או 6 , וביקשה מהם לפרט על אותם אירועים, מפני שהיא רוצה להשוות את הזיכרון שלהם מול הזיכרון של הוריהם מאותם האירועים. לפי אותו מחקר 25% מהנחקרים פיתחו את הסיפור של ההליכה לאיבוד והוסיפו לו את הרגשת הפחד ואת סיפור ההצלה, אך בהמשך כשגילו להם שאחד מכל הסיפורים הוא כוזב, 19 מתוך 24 הנחקרים הצביעו על סיפור ההליכה לאיבוד בקניון כעל הסיפור הכוזב. לופטוס ואנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי משתמשים בניסוי זה כדי לפגוע באמינות הדיווחים של ההזכרות המושהית אצל ניצולי טראומה.
כפי שמציין אלי זומר (1994) האמת היא שאין למעשה צורך בשימוש בטכניקות הללו על מנת להגיע אל הזיכרונות, וכי רוב המטפלים אינם משתמשים בהם. לרוב הניצולים המגיעים לטיפול יש לפחות זיכרונות חלקיים של האירועים שהיו להם מאז ומתמיד, אך אלה נראו להם בעבר כפרי דמיונם, או שהחלו לפרוץ אל התודעה זמן קצר לפני שנכנסו לטיפול פסיכולוגי. טענות שווא ביחס להתעללות מינית בתקופת הילדות וזיכרונות שגוייםהן תופעות נדירות. אפילו מטפלים כושלים, נצלניים או מניפולטיביים אינם יכולים לכפות בקרה מוחית ונפשית כה מורכבת, עד כדי כך שפאציינטים יאמצו לעצמם זיכרונות מרים ורגשות קשים שיניעו אותם לטפול האשמות שווא על הוריהם. פאציינטים בדרך כלל מתעלמים מהערות של מטפלים, או דוחים רעיונות ופירושים הניתנים להם, כשאלה אינם מתאימים למה שהם חשים או חווים.  כפי שהראו הרמן והרווי (ראו אצל זומר 1994) כדי להכליל ממצאים כגון אלה שמציגה לופטוס למצבם של ניצולי התעללות בוגרים, יש צורך להניח שלוש הנחות:
1.       שהפאציינט הוא סוגסטיבי כמו התלמיד המתנדב השאפתן שעליו דווח במחקרים של לופטוס, וכי הפאציינט בוטח במטפל באותה מידה כמו שהמתנדב בוטח באחיו.
2.       שהמטפל מסוגל ללא עזרת המשפחה של הפאציינט להשתיל תסריט מלא ומפורט בתוך מוחו של הפאציינט.
3.       שפאציינט בוגר שלא עבר התעללות יקבל את הרעיון שהוא נוצל מינית בידי בן משפחה אוהב, או הורה מסור, כקביל באותה מידה, כמו הרעיון של הליכה לאיבוד בתוך חנות.
 
 
התמודדות בית המשפט בישראל 2010 עם טענות בדבר "תסמונת הזיכרון השגוי"
 
קו ההגנה המרכזי יוצג על ידי עו"ד אביגדור פלדמן שטען, על סמך עמדתה של לופטוס, כי אין כל אפשרות להיות מנוצל מינית במשך יותר מ-10 שנים, מבלי שהקורבן יהא מודע לכך. לדבריו, המסקנה המתבקשת היא שמדובר בזיכרון שווא ולא בתיאור אמיתי ואותנטי של הדברים. עו"ד פלדמן טען בסיכומיו, בהתבסס על גישתה של פרופ' לופטוס, כי הגם שבמעבדה לא הושתלו טראומות מיניות במוחם של הנבדקים, הרי שעדיין מדובר בניסויים שבהם "נזכרו" אנשים כי היו קורבן לאירועים טראומתיים, כגון התקפה קשה של חיה, תאונה ביתית קשה, או טביעה והינצלות על ידי מציל. לגבי הסוגסטיה האפשרית, חזר עו"ד פלדמן וטען, כי המתלוננת הסבה את ההתעללות המינית לדברים הנוגעים לאביה וטענה אותם כלפי סבה שהיה עבורה תחליף לדמות האב. כמו כן נטען, כי קיימת אפשרות לסוגסטיה חיצונית באמצעות האם, אשר תיארה תקיפה מינית שהייתה מנת חלקה כאשר הותקפה על ידי דודה, ועל ידי המטפלת ענת גור.
העדה העיקרית מטעם ההגנה בנושא הזיכרון, הייתה כאמור, פרופסור אליזבט לופטוס. שהכינה את חוות הדעת על פי תרגום עדויות עדי התביעה במשפט ותרגום הדו"ח שכתבה ענת גור. לא היו ברשותה עדויות מהמשטרה ולא הייתה ברשותה עדותו של הנאשם בבית המשפט. פרופ' לופטוס אישרה במהלך עדותה כי תחום התמחותה הוא חקר הזיכרון האנושי, ושהיא אינה פסיכולוגית קלינית, אינה מטפלת בפציינטים, אין לה התמחות בתחום התפתחות הילד, אין לה התמחות בנפגעי התעללות מינית בילדות, אין לה התמחות בהפרעות דיסוציאטיביות והיא אינה עוסקת באבחון, ומשכך לא מתמצאת באופן מיוחד ב DSM4. לופטוס סיפרה שהעידה עד היום בכ 250 משפטים, מהם לפחות כ 100 משפטים פליליים. ב 99 משפטים מתוך ה 100 משפטים פליליים בהם העידה, העידה לטובת הנאשם. זו לה העדות הראשונה בישראל ובעבורה קיבלה כסף.
לטענתה של לופטוס אין שום הוכחה שאפשר להיות מנוצל מינית במשך יותר מע
ר שנים ולא להיות בכלל מודע לכך. יחד עם זאת, לשאלותיה של התובעת, ענתה העדה, כי לאנשים רבים חורים בזיכרון לגבי הילדות שלהם ויכולים להיות מצבים שמישהו שכח מהם, אך רמז כלשהו מאוחר יותר הזכיר לו על התרחשותם.
לשאלת התובעת כיצד ממחקר שנעשה על סטודנטים, בתנאי מעבדה, בו הושתל להם סיפור על אירוע לא טראומטי במיוחד (אבודים בקניון), ניתן להשליך על האפשרות להשתיל סיפור שלם כוזב על התעללות מינית בילדים, ענתה לופטוס כי דעתה אינה מבוססת על מחקר זה בלבד, אלא על מחקרים רבים נוספים שנערכו אחריו ובהם הושתלו זיכרונות כוזבים לחלוטין לגבי אירועים שהיו יכולים להיות טראומטיים, אך הוסיפה והבהירה שלא ידוע לה על מחקר מדעי שבו הושתל זיכרון של התעללות מינית בילדות.
העדה הסכימה עם התובעת שעיקר הביקורת שלה על זיכרונות שלכאורה נשכחו ואז הועלו מחדש היא שהם זיכרונות משוחזרים במהלך טיפול פסיכיאטרי פולשני. כך לדוגמא  במאמרה memories that didn’t exist before therapy , העבירה ביקורת על פסיכיאטרים שלקחו מטופל בעל חוסר זיכרון מוחלט והביאו אותו לפיתוח של סיפור מפורט. העדה טענה כי היא יוצאת נגד זיכרונות שעלו בראשה של מטופלת לראשונה לאחר טיפול פסיכיאטרי זה או אחר בטכניקות שונות כגון היפנוזה, כתיבה תוך כדי טרנס, החזרה לתקופת זמן קודמת בחיי המטופל עם או בלי היפנוזה והשתתפות בקבוצות תמיכה של נשים שעברו התעללות מינית. היא טוענת שצריך לבדוק את האמצעים בהם השתמש הפסיכיאטר כדי לוודא שלא הושתל סיפור כוזב.
במקרה הנדון טענה לופטוס כי קיים חשד כלפי מספר גורמים שפעלו להשתלת זיכרון כוזב: הטיפול אצלי, מרכז הסיוע לנפגעות פגיעות מיניות, אימה של המתלוננת, משפטו של הנשיא קצב וחברות שסיפרו לנפגעת על התעללות מינית שהן עברו. לדבריה הסיפור של המתלוננת עלה בטיפול אינדיווידואלי שנעשה על ידי ענת גור, ובו עלו רעיונות הקושרים את הפרעות האכילה לניצול מיני. לופטוס הסבירה שלדעתה ענת גור עזרה למתלוננת לחזק את האמונות שלה ועזרה לסיפור לגדול, אך הוסיפה וציינה כי אינה יכולה להגיד את זה בוודאות. בנוסף טענה לופטוס כי ההאשמה של המתלוננת כלפי הנאשם הייתה האשמה כללית מאוד, אך לאחר שהושפעה מגורמים שונים, כגון חברה שסיפרה לה על התעללות מינית שעברה, וכגון משפטו של הנשיא קצב, היא כבר בנתה לעצמה האשמה מפורטת.  לופטוס המשיכה וטענה שהמתלוננת הושפעה מקבוצות של קורבנות אליהן פנתה, אך חזרה בה מטענתה זו לאחר שהובהר על ידי התובעת שמדובר היה בפניה של המתלוננת למרכז לנפגעות תקיפה מינית, ולא בהשתתפות או קיום שיחות עם קבוצות כלשהן במרכז. כן טענה העדה שאמה של המתלוננת היא אחד האנשים שחיזקו את אמונותיה של המתלוננת.
מומחית נוספת מטעם ההגנה שטענה ל"תסמונת הזיכרון השגוי" הייתה ד"ר אורלי קמפף- שרף, פסיכולוגית קלינית מומחית, נוירו פסיכולוגית של היחידה לנוירולוגיה של הילדים בבית החולים הדסה הר הצופים. היא טענה כי קרוב לוודאי שתלונת המתלוננת יסודה במופע קלסי של False Memory, וסביר להניח שהתנהגויותיה החריגות קשורות בהפרעת האישיות ממנה היא סובלת, שמקורה בקשרים המוקדמים עם הוריה, או בכל חוויה שחוותה כקשה בילדותה המוקדמת, לאו דווקא התעללות מינית. בסיכום חוות דעתה טענה כי להערכתה המקצועית סביר ביותר שהמתלוננת מציגה זיכרון שווא שהתפתח אצלה בהדרגה, בזיכרונות שמקורם אינו במקרים שאירעו במציאות, אלא במנגנונים קוגניטיביים שבאו להסביר למתלוננת את מצבה הנפשי הרעוע, שכלל אשפוזים וניסיונות אובדניים חוזרים, שמיעת קולות והזיות.
בתשובותיה לשאלות התובעת סיפרה שבחוות דעתה טענה כי באופן רגיל, אנשים שעברו התעללות מינית, זוכרים אותה היטב. כמו כן טענה שאין בסיס מדעי לכך שניתן להדחיק לחלוטין ולהוציא ממש מהתודעה התעללות מינית ממושכת, אך מנגד טענה כי ישנן מחקרים המראים שניתן להשתיל בראשם של אנשים זיכרונות של דברים שלא היו ולא נבראו ואנשים אלה יאמינו באותם הזיכרונות בכל ליבם. יחד עם זאת,בסוף עדותה, הסכימה העדה עם טענת התובעת לפיה גם בוועדה של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית הוסכם שקיימת אפשרות שמעשי התעללות מינית נשכחו לחלוטין ולאחר מכן נזכרו בהם.
התובעת, עו"ד שרון משעל, שכפי שניתן לראות עשתה עבודה נפלאה מול הטענות של תסמונת הזיכרון השגוי, התמודדה עם טענותיהן של לופטוס ושל קמפף-שרף אחת לאחת. היא ציינה כי המתלוננת מעולם לא עברה טיפולים פולשניים מהסוג שהזכירה העדה במאמריה, ולא השתתפה בקבוצות תמיכה או באיזו מהטכניקות שהוזכרו על ידי לופטוס. בנוסף, כפי שציינה התובעת, המתלוננת הופנתה לענת גור שהיא מומחית לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, לאחר שחשפה את העובדה שעברה התעללות מינית על ידי סבה. בנוסף, כפי שמוזכר לעיל הראתה התובעת כי הזיכרונות השגויים שהושתלו במהלך המחקרים של לופטוס אינם דומים בשום צורה שהיא  לטראומות מיניות בילדות, ולכן לא ניתן להסיק מהם לגבי האפשרות להשתיל זיכרונות כוזבים של התעללות מינית בילדות.
התייחסות בית המשפט לענ
ין הטענות בדבר תסמונת "הזיכרון השגוי"  הייתה כי במקרה הנדון אין בסיס עובדתי לתזה בדבר "זיכרון שגוי", או כפי שכתבה בהכרעת הדין השופטת יהודית שבח:
"עדותה של מומחית  ההגנה, פרופ' לופטוס, הגם שהייתה מעניינת ומרתקת, הסתברה בדיעבד כבלתי רלבנטית, ולמעשה לא נמצא בה דבר שיסייע לגרסת ההגנה. התיאוריה בה מצדדת המומחית, בדבר הזיכרון הכוזב או המושתל, אינה מתאימה כלל למקרי התעללות מינית בילדות, ובודאי לא למקרים של התעללות מתמשכת. אין כל דמיון בין אירוע בודד של הליכה לאיבוד בקניון, או משהו אחר הדומה לדוגמאות שבמחקר, לבין שורה ארוכה של מקרי התעללות מינית שנמשכו במשך שנים, ומשכך, כל היקש או השוואה ביניהם, משוללי נפקות."
 
מחשבות לסיכום
            כפי שידוע היטב לקלינאים שמטפלים בנפגעות פגיעות מיניות, רוב הנפגעות והנפגעים אינם מגיעים כלל להגשת תלונה לבתי המשפט. הסיבות לכך מגוונות ומורכבות הן מחוסר הרצון של הקורבן לפגוע בפוגעים, שפעמים רבות, לגודל הטראגיות שבכך, הינם בני משפחה אהובים ומוערכים. אך גם, משום מה שמכונה "האונס השני" אותו הן עוברות, פעמים רבות בבתי המשפט  כפי שטענתי במאמרי: "מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי פגיעות מיניות" "הנפגעת המגיעה לבית המשפט סובלת משוליות כפולה: היא אישה בתוך מערכת פטריארכאלית – גברית, והיא נפגעת טראומה בתוך מערכת שכשלה בהבנת השפה המיוחדת (או העדר השפה) של הטראומה. "המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים . היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר. אין פלא איפה שרוב נפגעות הטראומות המיניות בוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה רשמית ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס (ג'ודית הרמן, 1994).
 
במשפט הנדון, שבו הוחלט להרשיע את הנאשם ברוב של שני שופטים, ניתן לראות התמודדות מרשימה של בית המשפט עם הטענות בדבר תסמונת הזיכרון השגוי, אולם גם התמודדות עם סוגיות מרכזיות נוספות כמו תלונה מאוחרת, מצבה הנפשי של הנפגעת שעל פי טענות ההגנה מהווה עילה לפסול את אמינותה, מטפלים שלא חשדו במהלך השנים כי קשת הסימפטומים מעוררת תמונת חשד להימצאות טראומה מינית בילדות, ועוד.  משפט זה מהווה צעד גדול קדימה בהבנת מורכבות הסוגיות עימן אמור בית המשפט להתמודד על מנת לשמש זירה מתאימה לעדויות על טראומות של נשים, ילדים וגם גברים. זאת מתוך ההבנה כי עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללויות טראומטיות מייצר את אחת התבניות לקורבנות חוזרת כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהן בבוז, בגועל ובספקנות. הכרה בהפרעות הטראומטיות חייבת להיות כרוכה ביוזמה האמיצה של לזכור, להרגיש, ולהיות עדים – מסע בו מעורבים המטופלים, המטפלים והמערכת החברתית הרחבה יותר
המשימה של בתי המשפט, אם כך, היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) . ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה." (גור, 2009). הכרעת הדין במשפט זה מהווה צעד גדול קדימה במשימה חשובה זו.
 
מקורות
 
גור, ענת (2009). מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי פגיעות מיניות. http://www.notes.co.il/gur/54571.asp
 
הרמן, ג'ודית (1994). טראומה והחלמה. עם עובד: תל אביב.
 
זומר, אלי. (1994). טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית. http://www.tdil.org/index.php?option=com_content&view=article&id=27:2009-08-03-09-12-06&catid=1:articles&Itemid=4
 
זליגמן, צביה., וסולומון, זה
בה. (2004). הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
 
Herman, J.L. (2009). Foreword. In: Courtois, C.A., & Ford, J.D. Treating Complex Traumatic Stress Disorders. The Guilford Press, New York, London.
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On פברואר 27, 2010 at 10:58 am

    הטענה המרכזית של לופטוס ואחרים היא שאפשר להשתיל זכרונות שווא בקלות רבה ויש אינספור עדויות מחקריות בנושא. זה לא אומר כמובן שכל טענה על זיכרון מודחק בהכרח לא נכונה, רק שבמקרים שאכן הייתה טראומה היא כמעט תמיד תבוא לידי ביטוי. אולי האדם שסובל ממנה לא יוכל לקשר את מה שעובר עליו לארוע הטראומתי, אבל יש שינויים קיצוניים בהתנהגויות, הפרעות אכילה או בעיות אחרות כמו שציינת. ברוב המשפטים המפורסמים שהיו בארה"ב על זכרונות שווא התברר שהמטפלים כן הציעו בצורות שונות למטופלים שמה שהם סובלים ממנו קשור לטראומות מיניות. המטופלים לא סבלו מהתסמינים הידועים של מי שידוע שסבל מניצול מיני לאורך שנים אלא פתאום "נזכרו" בניצול כזה. בהעדר עדויות תומכות אחרות זה מאוד בעייתי להרשיע על סמך עדות כזו בלבד. בניגוד למה שכתבת, יש הרבה מחקרים שנעשו לא רק על סטודנטים. מחקרים מראים איך אפשר בקלות לשתול זכרונות טראומטיים כמו חטיפה על ידי חייזרים, ומחקרי מוח מראים כיצד די בקלות המוח מעבד מידע כזה כך שיחשוב שעבר טראומה, וכפועל יוצא מכך יפתח תסמינים של טראומה.

    כתבתי על זה פעמים רבות בבלוג שלי, למשל פה:

    http://www.notes.co.il/greengross/56239.asp

    http://www.notes.co.il/greengross/41701.asp

    מאינספור הדיונים שהיו לי בנושא הזה אני מגלה פער מדאיג בין המחקר המדעי לבין טיפולים קליניים שבא לידי ביטוי בצורה בוטה בנושא הזה. הרבה מטפלים לא מוכנים לקבל את העובדה שהצורה שבה הם מטפלים משפיעה מאוד על ארגון הזכרונות של המטופלים שלהם למרות שיש הרבה מחקרים בנושא.

    בהבט המשפטי, אני חושב שבדיוק כמו שבתי משפט לא ערוכים להבין את השפה של הטראומה, שופטים ומושבעים (בארה"ב) לא ערוכים ומבינים מספיק במדע כדי לקבל החלטות מושכלות בנושאים הללו (וגם בנושאים אחרים).

  • ענת גור  On פברואר 27, 2010 at 11:43 am

    אני מציעה לך לקרוא את הספר ה"תנ"כי" של ג'ודית הרמן "טראומה והחלמה" הן לעניין אובדן הזיכרון או הדרכים המוזרות שבהן מאוחסן הזיכרון במקרה של טראומות קיצון שעוברים ילדים לאורך זמן, בגילאים מוקדמים ועל ידי מתעללים הם אנשים שהיו אמורים לאהוב את הילד ולטפל בו. והן לעניין גישות טיפוליות שמסייעות לנפגעי הטראומות.
    במקרים האלה, כפי שציינתי במאמר, האופן שבו הילד מדחיק, מכחיש, עושה אמנזיה, ומאמין – לא מאמין במה שקורה לו – הוא כל כך מורכב ומעוות שחשוב מאוד לא להתייחס לכך בפשטנות שמאפיינת את המחקרים של השתלת זיכרונות.
    לעניין הפרעות דיסוציאטיביות, אמנזיה וזיכרונות טראומטיים אני מציעה לקרוא באתר של ט.ד.י טראומה דיסוציאציה ישראל מעט ממגוון המחקרים, והידע הקליני העשיר, שתומך כיום בנפגעי התעללות מינית בילדות, במקום ההתעלמות וההשתקה מהם סבלו לאורך השנים
    http://tdil.haifa.ac.il/index.php?option=com_content&view=category&id=1&Itemid=28

  • גולדלבט משה  On פברואר 27, 2010 at 11:54 am

    מה שעמד גם כן לדיון הוא האמינות האישית שלך בתהליך?. האם נידונה השאלה האם את עצמך שתלת זיכרון או שהתעלמת במהלך החשיפה מהסברים נוספים אפשריים?. האם עלתה השאלה עד כמה האג'נדה החברתית של המטפל עלולה לעוות את הליך החשיפה?
    קיימת בעיה קשה כאשר מעיד מישהו גם כמומחה לשאלות זיכרון וגם כמי שהיה מעורב בהליך הטיפולי שחשף את המעשים-
    בדרך כלל רצוי שמי שמעיד כמומחה לא תהיה לו נגיעה אישית בהליך

  • גיל  On פברואר 27, 2010 at 12:08 pm

    ושמקורן בילדות. הנקודה היא שלא כל דיווח על טראומה כזו הכל נכון. השאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על דיווח כלשהו. כמו שציינתי קודם, כשלדיווח יש עדויות נוספות והוא מלווה בסימפטומים לאורך שנים, אז סביר מאוד שהוא נכון. אבל כשמטופלת פתאום נזכרת בעקבות טיפול שהיא סבלה מניצול מיני בלי שהראתה כל סימן כזה בעבר ובלי שאף אחד ידווח על שינויים בהתנהגויות אז זה בעייתי מאוד, במיוחד כשיודעים כמה קל להשתיל זכרונות כאלו. במילים אחרות, שכל דבר מוכיח קיומה של טראומה אחרת זו טאוטולוגיה.

    ואגב, אני ממש לא מתרשם ממה שאלי זומר כותב. קראתי את המאמרים שלו בעבר והוא כותב בעיקר כבעל אינטרס וככזה שחרד למקצוע שלו.

  • יוסי  On פברואר 27, 2010 at 12:33 pm

    לדעתי, הטיעון החזק ביותר של תומכי תיאוריית השתילה הוא שאין הוכחות לכך שטראומה מינית יכולה להיות מודחקת לחלוטין מהזכרון למשך שנים רבות ואז לעלות שוב. האינטואיציה שלי היא שהדבר יתכן, אבל לא הצלחתי למצוא טענת-נגד משכנעת בפוסט שלך.
    .
    אסביר מדוע זה הטיעון החזק ביותר לדעתי. אם אכן אנשים מסוגלים לשכוח תקיפות מיניות מילדותם ולהיזכר בהן אחרי שנים רבות, אז צריכים להיות לא מעט מקרים מתועדים שבהם אחרי ההיזכרות הפתאומית הזו, לא רק שהקורבן נזכר\ת באירוע, אלא שגם נוספים עדים אחרים שמעידים שהתקיפה אכן התרחשה ושהם מעולם לא שכחו אותה.

    למשל, אם אב תקף את בתו ואת בת-דודתה, והבת מעולם לא שכחה והיא מספרת על כך לבעלה, או לחברה טובה. ולפתע, הבת-דודה נזכרת בתקיפה עשר שנים אחרי שהיא אירעה, וטוענת שהיא לא זכרה את האירוע. זה מקרה היפותטי משכנע למדי שאכן תקיפות מיניות יכולות להישכח.
    .
    אגב, העובדה שהתומכים בעמדה שזכרונות מיניים יכולים להיות מושתלים הם אנשים עם אינטרס בנושא (תומך בפדופיליה ואנשים שנאשמו בתקיפה מינית) לא פוסלת את הטענות שלהם. היא רק מצדיקה חשיבה ביקורתית וחשדנית כאשר שוקלים את הטענות שלהם ואת הראיות שהם מביאים.
    יותר מאחרים, את אמורה להבין את זה, שהרי גם את מציגה אג'נדה מצד אחד, וטענות לוגיות המבוססות על ראיות מחקריות מצד שני. למשל, מעניין אותי מאוד לדעת האם לדעתך אפשרי שבשל מחקרים כלשהם בנושא תשני את דעתך ותחשבי שלפעמים זיכרונות של תקיפה מינית יכולים להיות מושתלים? אני מניח שלא תוכלי לענות בחיוב על השאלה הזו, ולכן אני נאלץ להפעיל חשיבה ביקורתית וחשדנית רבה כשאני קורא אותך. זו בעיה עם הרבה מן הכותבות ברשימות, שהרוצה להשכיל מהן חייב להפעיל חשיבה ביקורתית וחשדנית רבה ולא לקבל דברים כפשוטם, כי האג'נדה שלכן מחשידה את טענותיכן. זה חבל, כי אני מניח שבאופן כללי, הצדק אתכן .

  • מיכל ש.  On פברואר 27, 2010 at 1:14 pm

    עצוב לי מאוד לקרוא את מגיבייך,
    יש משהו כל כך מייאש בניסיון להסביר את הדברים האלה לאנשים שמתעקשים לבטל אותם. אני בטוחה שאף אחד מהם לא פגש מימיו אישה שתעשה כל דבר שבעולם, ורק שלא תצטרך להודות באמת, שהיא כל כך מרה ואיומה, שעברה ניצול מיני בילדותה.
    המחשבה שנשים (וגם גברים) יעדיפו לחשוב ככה על פני האפשרות שזה לא קרה, זה כל כך משונה.
    אנשים ונשים שנפגעו מינית בילדותם יודעים שזה קרה להם, גם אם הזיכרון נמחק לכאורה לחלוטין. הם יודעים את זה וזה מחריד איך עדיין רוצים לשלול מהם את הידיעה הזו.
    שרק אם תטופל תהיה להם איזושהי החלמה.
    תודה לך ענת שאת ממשיכה.

  • עוברת אורח  On פברואר 27, 2010 at 1:39 pm

    לא קראתי באף אחת מהתגובות שאת מתייחסת אליהן ביטול האפשרות של פגיעה נוראה בילדים או באחרים וגם לא על כך שיש קושי עצום לדווח
    כמובן כשרואים ילד או בוגר הרוס, מלא בעיות ומבקשים לעזור לו השאלה לגבי הטראומה ומה שעבר עליה או עליו עולה. כמעט מיד. וגם ההזדהות עולה מיד כי הכאב חודר ללב, וגם כי זה הסבר אפשרי ולפעמים כמעט מובן מאליו. אבל צריך להיזהר.
    יש בייאוש שלך משהו שמקומם בעיקשות שלא להבין מה היא הדרך הנכונה להסקת מסקנות (וגם לריפוי).
    לא כל קושי ועינוי הנפש, ואפילו לא כל זיכרון, מעידים על הפגיעה. לפעמים כן, ולפעמים לא. וחשוב להבחין ביניהם ולקבל כלים לעשות אבחנה נכונה. לא רק עדויות חיצוניות .

  • ענת גור  On פברואר 27, 2010 at 1:47 pm

    רוב המומחים שהעידו במשפט היו כאלה שטיפלו בעבר בנפגעת. לעניין האג'נדה האישית האם אתה חושב שיש מומחים שהם "נייטראליים" ? הרי רק מהתגובות כאן עולה למשל ההטייה המגדרית של המגיבים. באופן היסטורי כל זמן שגברים היוו את הרוב של המטפלים, עד לשנות ה 60 וה 70 למשל, נשים שהתלוננו על פגיעות מינית בילדות לא זכו לאמון של המטפלים . רק עם עליית הפמיניזם והתפשטות הקבוצות להעלאת מודעות בהן נשים סיפרו את סיפורי האלימות לה הן חשופות, ונשים אחרות האמינו להן, התחיל כל הידע והמחקר בתחום הזה של אלימות נגד נשים להתפתח.
    אני לא מומחית לעניין זיכרון, אני קלינאית שמטפלת בנפגעות ובנפגעי פגיעות מיניות בילדות כבר עשרות שנים, ומכירה היטב את הדינאמיקות של הטראומה הזו, ומתוקף כך נתתי חוות דעת מומחית במשפט.

  • בן דיין  On פברואר 27, 2010 at 1:49 pm

    ולא אף אחד חף מפשע ישפט אף ליום אחד מאסר על סמך מחשבות של שופטים העולים מרעיונות נשגבים ככל שיהיו.

    לא היה עליהם פחד אלוהים כשלקחו לעצמם את תפקידו.

  • ענת גור  On פברואר 27, 2010 at 2:15 pm

    אם באינטרסים אנו עוסקים הרי שהאינטרס של פרופ' זומר, שהינו קלינאי וחוקר בנושאים של טראומות והפרעות דיסוציאציה, כמו גם של קלינאים אחרים מומחים לטראומה, הוא לעמוד לימינם של הקורבנות, לתת להם הכרה , תמיכה וסיוע במסע המפרך שלהם להכרה ולהחלמה. זאת בזמן שצל כבד נופל על האינטרס של אנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי, שהינו המשך הכחשת הפשעים החמורים שמתבצעים נגד ילדים, המשך השתקת הקורבנות והמשך הטלת האימה והטרור עליהם. הרי ידוע כי מי שהקים את הקרן הוא אב שהואשם על ידי ביתו בגילוי עריות. וכי חלק מחברי ההנהלה שלה הם פדופילים שקוראים בגלוי לניצול מיני של ילדים.
    אני חושבת שההבדל הגדול הוא ביננו הקלינאים שעובדים שנים ארוכות עם הקורבנות, ובין אנשי המחקר והתיאוריה שעוסקים בהשתלת זיכרונות במעבדה, ולא נחשפים למציאות הקשה של הקורבנות כפי שהיא באה לידי ביטוי בחייהם ובחדרי הטיפול

  • טל  On פברואר 27, 2010 at 3:30 pm

    העובדה שניתן להשתיל זיכרון לא אומרת שזכרון לא יכול להיות מודחק. עם הטענה הזו הבנתי שאתה מסכים אך טוען שזה אומר שיש להזהר במשפט.

    העובדה הזו אומרת שלאנשי הזכרון המושתל יש אג'נדה – הפרכת עדויות, ונראה שאולי בלי לשים לב, נפלת כ"חוקר אובייקטיבי" קורבן למשהו שאין מאחוריו דבר מלבד אג'נדה מאוד מסויימת. כמו שנכתב ברשימה, איש לא מתעניין בנושא השתלת זכרונות אלא לצורך הזה.

  • גולדלבט משה  On פברואר 27, 2010 at 3:39 pm

    השאלה שלי היא אם נטלת חלק בתהליך הטיפולי של הנפגעת לפני המשפט. אני עוסק הרבה מאד בשאלות של רפואה ומשפט בתחום האזרחי ושם מקובל כי מי שהיה מעורב בתהליך הטיפולי אינו מעיד כמומחה ,אלא רק על הצד העובדתי-זו אבחנה ממש בסיסית
    אם למשל אדם טופל ב בית חולים מסוים ,לא נשתמש לצןרך הוכחת פגיעה בו אפילו במומחה אחר מאותו בית חולים

  • ליאור  On פברואר 27, 2010 at 5:54 pm

    ערבבת פה טענות שאינן אמפיריות מצד פמיניסטיות מוצהרות ופסיקות בית משפט המתבססות על ראיות שאין להןקשר ישיר לידע המדעי עם טיעונים לכאורה מדעיים. כפי שגיל אומר, מבחינה מדעית, יש הסכמה די גורפת שתופעות של גילוי מאוחר של זכרונות התעללות הן תוצר של זכרון כוזב. לא נמצאו הוכחות לקיום של מנגנון ההדחקה ויותר מכך, נמצאו מאפיינים משותפים מבחינת הנטייה לבדות אירועים שלא קרו במציאות ולהאמין בהם, בין אנשים הטוענים שנחטפו על ידי חייזרים לבין נשים וגברים הטוענים כי הדחיקוחוויותשל התעללות מינית. הנה מספר מקורות מפורסמים:
    False recognition in woman reporting recovered memories of sexual abuse
    SA Clancy et al., (2000).
    Memory distortion in peaople reporting abduction by aliens.
    SA Clancy et al (2001)

  • גיל  On פברואר 27, 2010 at 7:02 pm

    את טוענת שמטרת הקלינאים לעמוד בצד הקורבנות, אבל מה אם הם לא קורבנות? האם כשאדם מגיע לטיפול וטוען שנחטף ועונה על ידי חייזרים באותה מידת שכנוע ומראה אותם סימנים של טראומה גם אז תעמדי לצידו ותלחמי בבית משפט שהוא צודק? אף אחד לא אומר שהאנשים לא מרגישים מה שהם מרגישים ושהם לא צריכים לטפל בעצמם. אבל מכאן ולסמוך על עדות שלהם בלבד שמתעוררת לאחר שנים בלי שום סימן אחר ולהרשיע אנשים אחרים בבית משפט רחוקה הדרך.

    כמה קל להעביר את הדיון ולטעון שמדובר בהכחשת פגיעות מיניות בילדים בכלל. זה גם די דמגוגי לומר שכל מי שמדבר בנושא הוא בעל אינטרס. נכון, מקימי הקרן שאת מתייחסת אליה אכן בעייתיים ואינטרסנטים אבל הם זרם שולי בסך הכל. אליזבת לופטוס היא מהמדעניות המכובדות ביותר בארה"ב, נשיאת אגודת הפסיכולוגים לשעבר וחברת האקדמיה האמריקאית למדע. במשאל שנעשה לפני כמה שנים היא נבחרה למקום ה58 ברשימת הפסיכולוגים החשובים ביותר אי פעם והאישה הראשונה ברשימה. היא ומאות חוקרים אחרים עשו מחקרים רבים בנושא הזה והגיעו למסקנות דומות שמקובלות בקרב רוב מוחלט של המדענים אבל נדחות על ידי מטפלים. לדעתך, אין שום בעייה בפער בין מה שמחקרים אומרים לבין הטיפולים שאנשים עוברים? איך את יכולה לקבוע על סמך עדות של אדם בודד אם מה שהוא אומר נכון? האם כל מה שמטופל אומר בחדר הטיפול תמיד נכון?

  • דבורה לדרמן דניאלי  On פברואר 27, 2010 at 11:51 pm

    תודה רבה על מאמר חשוב ביותר. וקשה כל כך לשמוע את המתנצחים והטוענים בבטחה ובמנוסחות כה ברורה, כשהשפה של הטראומה היא כה מגמגמת, וקטועה ונאבקת עם עצמה על השמעת קולה.
    תודה שוב על מאמר חשוב ואשמח לקרוא עוד ממאמרייך..
    דבורה.

  • ענת גור  On פברואר 28, 2010 at 12:26 am

    . תודה דבורה ומיכל, באמת עצוב לקרוא את התגובות. מה אפשר כבר לענות לליאור שאחרי כל מה שכתוב כאן כותב: "יש הסכמה די גורפת שתופעות של גילוי מאוחר של זכרונות התעללות הן תוצר של זכרון כוזב" מהיכן ההסכמה הגורפת הזו ?! הרי המחקר כיום מראה בדיוק את ההיפך. ותסמונת הזיכרון "השגוי" לא מצליחה לקבל הכרה בקרב איגוד הפסיכולוגים האמריקאים, או להיכנס למילון ההגדרות הפסיכיאטרי.
    לא נותר אלא לסכם בדברי המשוררת אודרי לורד: "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון"

  • ניצה  On פברואר 28, 2010 at 12:52 am

    למשל להביא את המחקרים עליהם את מדברת בדיוק כפי שהוא הביא מחקרים שתומכים בדעתו. אני חוקרת זכרון במקצועי ואיני מכירה עבודות שתומכות בדעתך. אשמח אם תעלי קישורים. הסיבה שהתסמונת אינה בדיאסאמ קשורה באופן ישיר לשליטתם המוחלטת של הקלינאים בתחום. הם חוסמים את זה בגופם מאותה הסיבה שאת העלת את הפוסט הזה. הרי ישנן קבוצות גדולות למדי בארצות הברית שטוענות כי נחטפו על ידי חייזרים. האנשים האלה בחלקם מתפקדים באופן נורמלי לחלוטין זולת העובדה שהם מאמינים באמת ובתמים כי נחטפו. תסמונת זו אינה דומה לשום דבר אחר בפסיכיאטריה והיא לא מקוטלגת רק בגלל הויכוח על זכרונות הניצול המיני. אגב, מה כל כך "עצוב"?

  • ענת גור  On פברואר 28, 2010 at 2:01 am

    מן הסתם אם היית טורחת לקרוא ברשימת המקורות שיש בסיום המאמר היית מוצאת עשרות מאמרים רלבנטיים בקישור לאתר טראומה ודיסוציאציה ישראל, ובמקורות הנוספים.

  • ניצה  On פברואר 28, 2010 at 3:58 am

    רשימות המקורות שנותנים מטפלים בפרחי באך חוקני קפה וכיוצא באלה. המון מקורות שמצטטים מקורות שמצטטים מקורות ואז כשאת קוראת את המקורי את מגלה שהוא משער, לא מוכיח שום דבר. או שאחד המצוטטים פרסם את מחקרו בעיתון יומי. ממש כך. כלומר, עיתונאי שראיין כמה נפגעות. זרקתי לך כפפה. תני הפניה למאמר שמספק ראיות טובות. אמפיריות. כאלה שמוכיחות ברמה סבירה כי אנשים מעלימים לחלוטין מזכרונם אירועים טראומטיים, יחידים (כלומר לא אמנזיה) ונזכרים בהם שנים מאוחר יותר

  • ניצה  On פברואר 28, 2010 at 4:09 am

    ברצינות לאתר שמתיימר להיות מדעי וכבר בפסקה הראשונה כותב סלחי לי, שטויות במיץ עגבניות תוך שהוא משנה ממש כך הגדרה מדעית שיש עליה קונצנזוס מוחלט רק כדי שתתאים לטיעונים שהוא מביא בהמשך? בחוצפה כזו עוד לא נתקלתי:

    "אמנזיה, איבוד זכרון, היא פעולה הדחקתית שבה הקורבן נמנע באופן לא-מודע מהמצוקה הנובעת מהזיכרונות על ידי העלמתם מן המודעות."

    אמנזיה אינה פעולה הדחקתית. אמנזיה היא אבדן זכרון כתוצאה מחבלה טראומטית לרקמות המוח. אין לה שום קשר להדחקה, או ללא מודע. או להעלמת זכרונות מהמודעות.

  • גיל  On פברואר 28, 2010 at 6:04 am

    http://www.notes.co.il/greengross/65519.asp

    אגב, הספר טראומה והחלמה שנחשב ל"תנ"ך" בקרב אנשים מסוימים לא חף מבעיות. הספר של ריצ'ארד מקנאלי שנקרא Remembering Trauma
    אמין יותר בעיניי.

  • מג  On פברואר 28, 2010 at 9:17 am

    אבל יש משהו שמטריד אותי בכול הסיפור הזה וסיפורים אחרים. התעללות מינית לאורך זמן לא יכולה ממש לעבור בלי שהמשפחה תדע, האם, האב, האחים, בני דודים, דודים, מישהו בטח ידע או ראה משהו או חשד במשהו. קשה להאמין שמישהו שמשך שנים מתעלל מינית לא יעשה לעולם טעות כלשהי, שלא ייתפס בדיוק יוצא מהחדר וסוגר את הרוכסן וכן הלאה.

    לגבי הזיכרון, זה כנראה אחד הנושאים המורכבים בעולם. תוך כמה שעות אנחנו כבר מעוותים זיכרון של אירוע, משנים אותו, מצאימים אותו, אני בכלל חושב ששינוי הזיכרון הוא החיים שלנו, בכול שלב אנחנו מתאימים את הזיכרונות לחיינו. אני יכול להעיד שזיכרון שהיה לי מהילדות שעשיתי משהו שהיה אירוע די חשוב לפני גיל 10, סיפרתי את זה לאחי והוא התעקש שהוא היה זה שעשה את זה. כשהוא התעקש אני חששתי שהזיכרון שלי לא נכון ושלו כן. למה? לא יודע.

    מאמר מעניין ותודה , הוא גרם לי לחשוב על הרבה דברים

  • אילן  On פברואר 28, 2010 at 9:45 am

    תודה.

  • דבורה לדרמן דניאלי  On פברואר 28, 2010 at 6:46 pm

    .
    לא נתקלת בחוצפה כזו?
    שטויות במיץ עגבניות?
    על מה את כל-כך זועמת? אם הדברים כאלה הזויים ומטופשים מדוע את מכבדת אותם בנוכחותך המלומדת?
    (אני מנסה שלא לייחס לך עמדה הדחקתית…

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 8:30 am

    השאלה אינה אם זכרון מודחק אפשרי

    אלא האם הוא אפשרי כמו ששתילת זכרון ( בזדון או מתוך אמונה של המטפל) אפשרית
    או שזכרונות שווא ללא הכוונה מבחוץ אפשריים.
    כיוון שהנושא אינו טיפול באנשים עם בעיות נפשיות אלא הרשעת אנשים בעבירות איומות ושליחת לשנים ארוכות בכלא, יש לצאת מתוך הנחשה שכל 3 האפשרויות ייתכנו, ואיזה מנגנון יש לנו כמערכת משפטית ומערכת בריאות הנפש שמסייעת למערכת המשפטית להבחין בין המצבים השונים, אמיתי ושתול וכוזב, וכיצד ננחה את המטפלים לא לשתול זכרונות בדרך סוגסטיבית ולמשל מטפלת ששומעת שהמטופלת לא אוהבת מיונז ומזה ורק מזה מסיקה שהמטופלת עברה התעללות מינית בילדותה והמיונז מזכיר לה זרע ומשכנעת את המטופלת בזה , זה גובל בטירוף.
    ישנה עובדה אחת שמתנגדי הזיכרון המושתל אוהבים להתעלם ממנה :
    יש הרבה זכרונות מודחקים שתוכנים חטיפה ע"י חוצנים לצלחת מעופפת ביצוע ניתוחים בהם והחזרתם לארץ.
    זכרונות אלו אינם שונים בדבר מזכרונות מודחקים על פגיעה מינית.
    האם כל המטפלים האלו מאמינים גם בצלחות מעופפות ואוטנטיות הסיפורים האלו ?
    כמו כן היו בארה"ב מס' מקרים של מטופלים שבהמשך טענו שהמטפל השתיל להם את הזיכרון והם מבינים שהוא כוזב ותבעו את המטפל וזכו בפיצויים של מאות אלפי דולרים.
    חוששני שהחד צדדיות של ענת גור וחנה בית הלחמי נובעת לצערי מאג'נדה פמיניסטית לוחמנית כשהאמת האוביקטיבית אינה חשובה במיוחד, כך זה תמיד כשמנהלים מלחמה אידאולוגית.

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 9:38 am

    אשה שמזדה כחוקרת מח וטוענת טענות עניניות אז מייחסת לך "הדחקה".
    פעם היה פמיניזם, עכשיו יש איזה תיאוריה הזויה, פשוט אי שפיות הדעת.

  • דבורה לדרמן דניאלי  On מרץ 1, 2010 at 10:09 am

    דני, תגובותייך אינן ראויות לתגובה, ובכל זאת, דברייך חושפים את אטימות התייחסותך ומוגבלות הבנתך את עומק הנושא- נכון, לא מדובר כאן ב"אנשים עם בעיות נפשיות" – מדובר כאן בנשים (ולעיתים גם במיעוט גברים) שהחוויות המתעללות שחוו יצרו מצוקות נפשיות קשות.
    האשם והבעיה הם באנשים שיצרו את ההתעללות..

    ואם אתה מוצא משהו קומי בכל הסיפור, השפיות האנושית רחוקה ממך.

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 10:15 am

    הינה רק בגלל שברמה העינינית אינך יכולה להתמודד עם טיעונים רציונלים.
    מי שאין לו מה לענות נוקט בטקטיקות ההכפשות האישיות.
    זה שיטה ידועה של דמוגוגים.
    ברור שיש כזה דבר זיכרון מודחק, ברור שיש פגיעות מיניות בילדים, אבל גם זכרון מודחק אפשרי והשאלה איך המערכות של בריאות הנפש ומערכות משפטיות מתמודדות עם מציאות מורכבת כזאת.
    פיתרון אחד יכול להיות להאמין אוטומטית לכל טענה ולהשליך לכלא אוטומטית מתוך אידאולוגיה שעדיף שחפים מפשע יכנסו לכלא ובלבד שאשם אחד לא יוותר בחוץ.

  • דני  On מרץ 1, 2010 at 10:22 am

    שניצה סובלת מזיכרון מודחק רק בגלל שיש לה דעה שונה מדעתך כדבר קומי, לא אמרתי שנושא
    הפגיעה המינית.
    הוא קומי
    חוששני שזה לא במקרה שעיוותת את דברי עד כדי שקר מוחלט כדי לתקוף אותי.

  • שלי  On מרץ 1, 2010 at 7:27 pm

    זה לא מספיק לצקצק בלשון לנוכח כל תגובה שלא מוצאת חן בעיניך.
    אומנם יש פה מספר כותבים שלא ראויים לתגובה, אבל הייתי מצפה שלכותבים שהציגו דעות מנומקות ומבוססות תעני.
    הדברים שאת כותבת מעניינים וחשובים, אך כדי לשמור על אמינותך מן הראוי שתתמודדי עם ביקורות.

  • אריה מלמד-כץ  On מרץ 1, 2010 at 8:37 pm

    על פניו נראה שמדובר בפסק דין חשוב.
    האם יש אפשרות לקרוא את פסק הדין?

    שאלה לענת: האם לדעתך נועה הייתה מודעת למעשים עוד לפני שחשפה את הדברים בפני אמה אך התקשתה להתמודד עמם, או שהם היו חבויים בתת-מודע במשך כל אותן שנים?

  • ענת גור  On מרץ 2, 2010 at 5:46 pm

    נראה לי שעם רוב הטענות הרציניות התמודדתי כבר בגוף הטקסט. אם יש שמהו רציני שלא התמודדתי איתו אשמח לשמוע ולענות.

  • ענת גור  On מרץ 2, 2010 at 5:52 pm

    לגבי קריאת פסק הדין אני לא יודעת כיצד מה נהוג, וכיצד ניתן להגיע לפסקי דין.
    לגבי השאלה על נועה – חלק ממה שעלה בפסק הדין לגבי אי – הלרבנטיות של תסמונת הזיכרון ה"שגוי" הוא העובדה שהיא מעולם לא שכחה את מה שקרה, אלא אולי רק חלקים מתקופות מוקדמות בילדותה. כמובן שכמו רוב הילדים שנפגעים על ידי אדם אהוב המחסומים בדרך לספר את הסיפור הם עצומים. פעמים רבות סיפורים אלה נחשפים רק בגילאים מאוחרים . משום כך בתי המשפט צריכים להתמודד עם כבישת תלונות, ועם הארכת זמן ההתיישנות לעניין פגיעות מיניות בילדים

  • אריה מלמד-כץ  On מרץ 3, 2010 at 1:34 am

    אם כך גם אני לא רואה למה "תסמונת הזכרון השגוי" (השנויה במחלוקת, יש לומר) רלוונטית דווקא למקרה זה. הרי זכרונות שגויים עלולים לצוץ בכל עדות שהיא, ומלבד זאת עדים עלולים לשקר ביודעין. תפקידו של בית המשפט להכריע בשאלת מהימנות העדות. לפי הרושם המתקבל מהפוסט שלך ומכתבות בעיתונות (וחבל שאין גישה לפסק הדין) בית המשפט עשה עבודה יסודית.

    שיהיה לך בהצלחה בעבודתך החשובה.

  • אלעד נץ  On מרץ 8, 2010 at 1:44 pm

    שלום לך,
    קראתי בעניין רב את מה שכתבת.
    אני מבין את נקודת המוצא ואת האינטרס עליו את מגוננת.
    בכל זאת, אני חושב שאת מציגה את הליך ההיזכרות כפעולה סטרילית מדיי שלא באמת מתיישבת עם הדברים שקורים בחדר הטיפול
    למטופל יש צורך לתת שם, מקום וזמן לתחושות שלו
    למטפל יש צורך להצביע על מקור מוגדר לבעיה.
    שני אלה הם אינטרסים שעלולים (למרות שלא חייבים) ליצור הטיה.
    אני חושב שאת צריכה להיות פחות נחרצת מסיבה זו

  • אורית  On יולי 29, 2011 at 12:47 am

    ניצה: לי זה קרה. משהו פשוט בהרבה, ולא דרמטי. אבל אני שכחתי שני דברים כאלה ונזכרתי בהם שנים אחר כך, סביב טריגר. האחד: כשהייתי ילדה בגיל ביה"ס היסודי, היו 'אירועים מיניים' לא חמורים עם בן דוד שהיה גדול ממני בשנים ספורות. אני הייתי ילדה, ואילו הוא היה מתבגר. לא היה אונס, זה לא הייתה התעללות. זה היה ילד מתבגר ומגורה עם ילדה שעדיין מין אינו חלק מחייה. שכחתי את זה שנים. לא שלא ידעתי. ידעתי אבל זה לא היה זמין לי בזיכרון. יום אחד, בגיל סמוך ל 30, שמעתי הרצאה על התעללות מינית, ושכיחותה הגבוהה. אמרתי לעצמי – איזה מזל יש לך שאת לא סבלת משום דבר כזה. ואז זה היכה בי. כל הזכרונות, כל הפרטים. אגב – אני אדם בריא נפשית לחלוטין, חוקרת בתחום אחר ואשת מקצוע קליני. עובדת, בעלת משפחה, אין לי שום תסמונת אישיות גבולית או אחרת. פשוט נדהמתי לגלות הדחקה שכזו שהתקיימה בתוכי. פתאום עלה כעס ענק כלפי אותו בןדוד (שסה"כ בעצמו היה ילד). במשך מספר שנים לא הייתי מסוגלת להסתכל לו בעיניים. ובכל זאת, מעולם לא סיפרתי לא לאימי, ולא לדודתי, ולא פתחתי את זה איתו. הכעס עבר מאז. עוד דוגמא: היה סוג משפחתי. אני ואחי 'לא ידענו עליו'. סביב אירוע חדשותי הנושא עלה בשיחות בבית הספר, ופתאום אני ואחי דיברנו והסתבר שמין סיפור חצי דמיוני שיש לנו בראש הוא אמיתי – זהה אצל כל אחד מאיתנו. בדקנו עם הורי, והסתבר שזה נכון. אילו שתי דוגמאות לדברים שיש בראש של ילדים שמסיבות שונות (אולי הנחיה שניתנה בגיל מוקדם – שלא לדבר על זה. אולי המעבר מגיל החביון לגיל ההתבגרות), הן בראש שלנו עוברות מעין מחיצה ולא זמינות לזכרון. עד שכשטריגר מעורר את זה, פתאום עולה זיכרון מלא ומפורט.
    תבדקי אצלך, אם אין לך כאלה. היום אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו עשויים להיות זכרונות כאלה.

  • אורית  On יולי 29, 2011 at 12:48 am

    סליחה – במקרה השני – 'סוד' משפחתי

  • אלון  On ספטמבר 21, 2011 at 11:02 am

    אני קצת מאחר, אבל הפנו אותי למאמר רק היום.
    אני רק רוצה להבהיר שהאנשים שטוענים בעד האפשרות לקיום של זיכרונות שווא הם לא "נגד המתלוננות"… הם יותר "בעד המדע" או בצורה רחבה עוד יותר "בעד האמת".

    עבורם (עבורי) הבעיה היא לא פרקטית אלא תיאורטית, אין בהכרח יומרה להיכנס לקרביים של תיק ספציפי. אבל באופן כללי צריך להיות תמרור אזהרה גדול. העובדה שקלינאים לא שמים את תמרור האזהרה הזה ורק צועדים סביב המחקרים והטיעונים הללו הוא שמכעיס. מבחינת מה לעשות, אני חושב שהתשובה היחידה היא "להמשיך ולחקור", אבל יש פעולות שצריך לעשות כבר עכשיו.

    עבור הקלינאים להבנתי הבעיה היא פרקטית. יש מישהו שטוענת שחוותה טראומה מינית. לפי ההגדרות שאני מכיר, הן מבחינת יחס מטפל-מטופל והן מבחינת פמיניזם, אין להם זכות לא להאמין לה. אם מישהי רוצה לגשת למשפט הם יהיו שם לצידה. אני לא ממש רואה אפשרות אחרת. מבחינת טיעונים הטיעונים של הקלינאיים נשמעים לי קצת כמו טיעונים דתיים.

    הערה לאורית – ההבדל הזה בין ידעתי ולא ידעתי הוא שורש העניין. בעוד שהדחקה אמורה להוציא את הידיעה, מדעני זיכרון אומרים שלא ניתן לעשות זאת. זיכרון נמצא שם או שהוא לא נמצא שם. אם מישהו היה שואל אותך "האם זה קרה לך?" היית אומרת לו "עכשיו כשאתה אומר, אז כן." אם הזיכרון לא שם, אז כל שחזור שלו הוא בהכרח "יצירה מחדש". לכן אם מטופל מכחיש זיכרון ואח"כ נזכר בו בפתאומיות, מדעני זיכרון אומרים שיש מקום לפקפק באמיתות הזיכרון, גם אם המטופל חווה אותו כאמיתי לכל דבר ועניין.

  • שני  On דצמבר 5, 2011 at 9:22 am

    שלום לכל המגיבים, ובמיוחד לאלו הסקפטים והמזלזלים. אני מקווה שתקראו את תגובתי, למרות שעבר זמן רב מאז פרסמתם את שלכם.
    אני לא מאמינה שאני אומרת זאת,ואני רועדת בכל הגוף עכשיו, אבל אני אחת מאותם אלה שנזכרו. (אני לא מסוגלת להגיד קורבן, וחושבת על המילה הזאת ועל כל הקשור בגילוי עריות במנותק ממני.) בגיל 30 נזכרתי בהבזק בסיפור מתמשך, שהיה לי עם אחי בן ה-18 כשאני הייתי כבת 12. בהזכרות הראשונה לא נזכרתי בכל מה שהיה וגם לא ייחסתי חשיבות רבה לאירוע, אבל זה "ישב" לי בירכתי המוח וניקר. הרגשתי שיש לי פצצה מתקתקת ביד, ושאסור לי לחשוף אותה בשום אופן, גם לא בפני בעלי, אולי עד שנזדקן, כדי שלא אגרום לקרע משפחתי.
    כחצי שנה מאוחר יותר הגעתי לטיפול, ללא קשר לענין, אלא בגלל בעיות בסמכות ההורית שלי.רק לאחר חודשים של יצירת אמון במטפלת שלי ובניצול הזדמנות שבעלי לא היה נוכח, פתאום "נפלט" לי הסיפור הזה. קשה לתאר זאת למי שלא עבר זאת. רק אחרי שאת מוציאה מהפה את המילים ונותנת להם ביטוי חיצוני, את מתחילה לעכל את מה שקרה ולחוש את הכאב. הכאב הוא בלתי נסבל, הוא מלווה כפוי ולא ניתן לדיכוי לאורך כל הטיפול. עברו שנה וחצי מאז העליתי את ה"סיפור עם אחי", כפי שאני מכנה זאת. באתי לטפל בסיפור מידי פעם, כל זמן שחשתי מסוגלות נפשית להתקדם עוד קצת. עוד לא נזכרתי בהכל, וכל הזמן מטפטפים לתודעתי זכרונות מצמררים, שאני מנסה להדוף אותם בכח, אולם הם חזקים ממני. אני מרגישה שיש עוד מידע בתת מודע בנושא זה, אולם פוחדת פחד אימים להחשף אליו.
    שאלת מדוע זה כל כך עצוב, ניצה. והתשובה היא שאני המכחישה הגדולה ביותר של מה שקרה, אני כל הזמן מודיעה לבעלי ולמטפלת שלי ש -בטוח שזה לא קרה, ומסכן אחי שככה אני מעלילה עליו (אפילו שזה בחדרי חדרים, ולא גיליתי לאף אחד מהמשפחה, עדיין תחושת האשמה שלי כלפיו וכלפי הסיפור היא גדולה מאד). ובכל זאת הזיכרון חזק ממני, הוא זועק את עצמו ולא נותן לי להתעלם ממנו. אני יודעת בתוך תוכי שזה קרה, ופוחדת מהיום שלא אוכל להדחיק עוד ולא אצליח לנתק את עצמי באופן מוחלט מהארוע, כפי שהצלחתי עד כה. ולכן זה עצוב, שאתם ,שלא עברתם את זה, וגם לא התמודדתם מול אנשים כאובים כל כך שמנסים להלחם בזכרונות המציפים, תחליטו בהנף יד מחקרית כי זאת המצאה, והזכרונות הם כוזבים.
    בשולי הדברים – אני אדם נורמטיבי, סטודנטית מבריקה למשפטים, מורה בתיכון,אמא מצוינת לילדים ואישה טובה לבעלי ובקשר קרוב מאד עם אחי, בינתיים. אני מפרגנת לעצמי, כדי שלא תחשבו שמדובר באישה ממורמרת ולוזרית, שמחפשת על מי להשליך את תסכוליה. ובכל זאת, למרות הצלחתי במעגל המשפחתי והמקצועי, אני מרגישה את המחיר הרגשי הכבד ששילמתי עד כה בגלל הפגיעה וההדחקה, ועוד תשלומים מהצד כמו קשיים רציניים במיניות. אני מקווה שתתנו אמון בי ובשכמותי, כדי שנוכל להוציא את הדברים ולהגיע לעתיד טוב יותר, נקי יותר. תודה!

  • שני  On דצמבר 5, 2011 at 9:46 am

    שלום לכל המגיבים, ובמיוחד לאלו הסקפטים והמזלזלים. אני מקווה שתקראו את תגובתי, למרות שעבר זמן רב מאז פרסמתם את שלכם.
    אני לא מאמינה שאני אומרת זאת,ואני רועדת בכל הגוף עכשיו, אבל אני אחת מאותם אלה שנזכרו. (אני לא מסוגלת להגיד קורבן, וחושבת על המילה הזאת ועל כל הקשור בגילוי עריות במנותק ממני.) בגיל 30 נזכרתי בהבזק בסיפור מתמשך, שהיה לי עם אחי בן ה-18 כשאני הייתי כבת 12. בהזכרות הראשונה לא נזכרתי בכל מה שהיה וגם לא ייחסתי חשיבות רבה לאירוע, אבל זה "ישב" לי בירכתי המוח וניקר. הרגשתי שיש לי פצצה מתקתקת ביד, ושאסור לי לחשוף אותה בשום אופן, גם לא בפני בעלי, אולי עד שנזדקן, כדי שלא אגרום לקרע משפחתי.
    כחצי שנה מאוחר יותר הגעתי לטיפול, ללא קשר לענין, אלא בגלל בעיות בסמכות ההורית שלי.רק לאחר חודשים של יצירת אמון במטפלת שלי ובניצול הזדמנות שבעלי לא היה נוכח, פתאום "נפלט" לי הסיפור הזה. קשה לתאר זאת למי שלא עבר זאת. רק אחרי שאת מוציאה מהפה את המילים ונותנת להם ביטוי חיצוני, את מתחילה לעכל את מה שקרה ולחוש את הכאב. הכאב הוא בלתי נסבל, הוא מלווה כפוי ולא ניתן לדיכוי לאורך כל הטיפול. עברו שנה וחצי מאז העליתי את ה"סיפור עם אחי", כפי שאני מכנה זאת. באתי לטפל בסיפור מידי פעם, כל זמן שחשתי מסוגלות נפשית להתקדם עוד קצת. עוד לא נזכרתי בהכל, וכל הזמן מטפטפים לתודעתי זכרונות מצמררים, שאני מנסה להדוף אותם בכח, אולם הם חזקים ממני. אני מרגישה שיש עוד מידע בתת מודע בנושא זה, אולם פוחדת פחד אימים להחשף אליו.
    שאלת מדוע זה כל כך עצוב, ניצה. והתשובה היא שאני המכחישה הגדולה ביותר של מה שקרה, אני כל הזמן מודיעה לבעלי ולמטפלת שלי ש -בטוח שזה לא קרה, ומסכן אחי שככה אני מעלילה עליו (אפילו שזה בחדרי חדרים, ולא גיליתי לאף אחד מהמשפחה, עדיין תחושת האשמה שלי כלפיו וכלפי הסיפור היא גדולה מאד). ובכל זאת הזיכרון חזק ממני, הוא זועק את עצמו ולא נותן לי להתעלם ממנו. אני יודעת בתוך תוכי שזה קרה, ופוחדת מהיום שלא אוכל להדחיק עוד ולא אצליח לנתק את עצמי באופן מוחלט מהארוע, כפי שהצלחתי עד כה. ולכן זה עצוב, שאתם ,שלא עברתם את זה, וגם לא התמודדתם מול אנשים כאובים כל כך שמנסים להלחם בזכרונות המציפים, תחליטו בהנף יד מחקרית כי זאת המצאה, והזכרונות הם כוזבים.
    בשולי הדברים – אני אדם נורמטיבי, סטודנטית מבריקה למשפטים, מורה בתיכון,אמא מצוינת לילדים ואישה טובה לבעלי ובקשר קרוב מאד עם אחי, בינתיים. אני מפרגנת לעצמי, כדי שלא תחשבו שמדובר באישה ממורמרת ולוזרית, שמחפשת על מי להשליך את תסכוליה. ובכל זאת, למרות הצלחתי במעגל המשפחתי והמקצועי, אני מרגישה את המחיר הרגשי הכבד ששילמתי עד כה בגלל הפגיעה וההדחקה, ועוד תשלומים מהצד כמו קשיים רציניים במיניות. אני מקווה שתתנו אמון בי ובשכמותי, כדי שנוכל להוציא את הדברים ולהגיע לעתיד טוב יותר, נקי יותר. תודה!

  • דני  On ינואר 17, 2012 at 10:44 am

    לשני ולכל מי שעוד יגיע בעתיד- אף אחד לא טוען שזכרון מודחק אינו אפשרי אלא שהטענה היא שזיכרון מודחק קיים אבל גם זכרון כוזב קיים ולכן בכל מקרה ספיציפי יש לבדוק מאד בזהירות ולעומק מה היא האמת, במיוחד בהליך פלילי ששם מדובר בדיני נפשות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: