"הצער הגדול ביותר הוא להיות עד לזוועות שמבצעת האנושות"

הרצאה ביום עיון שנתי: בין ייאוש לתקווה – מבט קליני וחברתי בעבודה הטיפולית עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית
מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב וירושלים
25 בנובמבר 2009

ההרצאה תעסוק במשמעות נשיאת העדות (bearing witness) לטראומות קיצון. במסע המקצועי והאישי של מטפלת בנשים שעברו טראומות מיניות, לנוכח הבנת הקשר שבין האישי לחברתי- תרבותי. ובמאבק על שמירת התומה (integrity) בין היאוש והתקווה.
 

בין יאוש לתקווה, בין שתי ענקיות ד"ר פראולי וופרופ אליס שלווי, כבוד גדול עבורי לעמוד כאן היום משום שהתמיכה שקיבלתי מ"אמהות" מקצועיות ורוחניות, שאת חלקן אינני מכירה כלל, האירה לי את הדרך שהייתה לעיתים קרובות אפלה כל כך. וכמובן שרק בזכות עמידתי על כתפיי ענקיות הצלחתי לראות למרחוק.
לא פשוט לשאת את ההרצאה הזו משום שהיא תעסוק בתפר שבין האישי והמקצועי, בין הפרטי לחברתי תרבותי, ובין הייאוש והאבדון – יאוש ואבדון שכולנו שמטפלות בניצולות טראומות שבני אדם חוללו, מכירות היטב ובאופן יום יומי – ובין התקווה, האמונה, והמאבק היום יומי שלנו לאחוז בתקווה ובאמונה, או למצוא אותן מחדש בכל פעם שהן נשמטות מאיתנו, לאחר שבכל פעם שנדמה לך שכבר שמעת את הנורא מכול, את שומעת משהו חדש נורא יותר.
חשבתי הרבה על משמעות הייאוש והתקווה מאז שמירב ויעל ביקשו ממני לתת את ההרצאה הזו, במהלך ההליכות הארוכות עליהן אני מקפידה כדי לשמור על האיזון הנפשי המאותגר על ידי הסיפורים הקשים, על האינטגריטי שלי, ועל האופטימיות והאמונה. שוב ושוב הגעתי לאותן אמיתות פשוטות, אל אותה חוכמה עממית שנמצאת איתנו, לעיתים מבלי שנתן עליה את הדעת, שהמרפא לכל זה, הדבר אליו אנו צריכים לשאוף הוא אהבה, כבוד הדדי, שוויון, חופש ואנושיות. חוכמת "ואהבת לריעך כמוך", חוכמת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", חוכמת: "יש בי אהבה והיא תנצח"

לפני 25 שנים, בשנת 1984, התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בכלא נווה תרצה, כלא הנשים היחיד בישראל. מחנה ריכוז של נשים נפגעות גילוי עריות, הזנחה והפקרה קשים. הייתי עובדת סוציאלית צעירה, חסרת כלים מקצועיים להתמודד עם המצוקה שאט אט נחשפה לעיני. בבית הספר לעבודה סוציאלית דאז לא לימדו על גילוי עריות ופגיעות מיניות. בשרות בתי הסוהר הכשירו אותי בעיקר להיות "אסרטיבית", וללמוד לעמוד בנחישות מול התביעות הדורשניות של הנשים ה"מופרעות", "חסרות הגבולות", "חסרות התקנה" ו"האלימות".
גם הספרות המקצועית שדנה אז בנשים בכלא ובנערות במצוקה הייתה רוויה בעמדות קדומות, סקסיסטיות, על מופרעותן של הנשים והנערות, ועל הפרעות האופי והאישיות הקשות מהן הן סובלות, מבלי לתת את הדעת שאלה היו הדרכים היחידיות שהיו בידן להתמודד ולשרוד את הטראומות הקשות שהן עברו בילדותן. ועל דרכי הטיפול הראויות להתמודדות עם המופרעות האנטי סוציאלית שלהן. רובן, כמובן,  היו דרכי ריסון וענישה שלא היו יותר מאשר "עוד מאותו הדבר" שהן חוו בילדותן: אביוז (abuse), שימוש עודף בכוח ובסמכות, הפקרה ועמידה מנגד. הפעם במסווה של טיפול מקצועי.
סיפורי הנשים הכריחו אותי להבין שהתופעה של פגיעות מיניות בילדות היא רחבת היקף, ומתרחשת בתוך המשפחה, ובגילאים צעירים יותר ממה שניתן להעלות על הדעת. כפי שג'ודית הרמן כותבת בספרה Father Daughter Incest שיצא בשנת 1981, גילוי עריות היה אז בלתי נראה מבחינה ציבורית. הסיפורים הפרטיים של הנשים הובילו מספר נשות מקצוע לחשוד כי ניצול מיני של נשים וילדות הוא תופעה רווחת בחברה. אך כנגד העדויות של המטופלות, עמדה חומה של הכחשה, רציונליזציות, ותירוצים, שחצו את הידע בספרות המקצועית, במדעי החברה, ובחוק. באותו זמן האמינו כי פשעים מיניים הינם נדירים במציאות, והם נמצאים בדמיון הפעיל יתר על המידה של נשים וילדים, ושל מטפלות נמרצות מידי שהאמינו למטופלות שלהן.

למזלי הייתה לי התמיכה של ההדרכה המקצועית שלי, של גב' עליזה מסיוריק ז"ל שהייתה אחת מחלוצות החשיבה הפמיניסטית בבתי הספר לעבודה סוציאלית. התמיכה שלה היא שאיפשרה את הרוויזיה – החשיבה מחדש – שהייתה חתרנית ומעוררת התנגדות. לא היה פשוט לעובדת סוציאלית צעירה וחסרת ניסיון לצאת כנגד דרכי טיפול ממוסדות ומקובלות.
תמכו בי גם הנשים שכתבו על הדיכוי ועל הדרכים להשתחרר ממנו: וירג'יניה וולף, לדוגמא, כותבת בספרה "חדר משלך" שתורגם לעברית בשנת 1981, את מה שלא היה מובן מאליו עבור נשים: "דברי אמת, אפשר לומר, והתוצאה בהכרח תהיה מענינת עד להדהים. הקומדיה בהכרח תתעשר, עובדות חדשות בהכרח תתגלינה….". וולף ממליצה לנשים לקנות לנו את החופש ואת האומץ לומר בדיוק מה שאנו חושבות.
גם נוואל אל סדאווי, רופאה מצריה שפועלת כנגד דיכוי נשים בחברה הערבית, מספרת בספרה "מאחורי הרעלה" על המחיר הכבד של הפעילות והכתיבה למען נשים: "כמה כבד העול, כמה מעיקה האחריות". ועל הגמול: "דרישה זו הייתה לגבי מקור דאגה, אך גם מקור של אושר וסעד… עטי יוסיף לערטל את העובדות ולהבהיר את אשר אני רואה כאמת. האמת מזעזעת לעיתים, או מקעקעת את שלוותם של רעיונות מקובעים. אך לעיתים טלטלה טובה מעוררת מוחות שאננים ששקועים בתרדמה, ופוקחת את עיניהם לראות מה באמת קורה סביבם".

במקביל למאבק שלנו כאן בארץ החלה אז, תחילת שנות ה 80, להתפתח הספרות המקצועית שדנה מפרספקטיבה פמיניסטית בנשים בכלא, בנערות בורחות מהבית ובנפגעות פגיעות מיניות בילדות. פעמים ר
בות שימשו נשים שאינני מכירה כמו ג'ודית הרמן, אנדריאה דבורקין, קתרין מקינון ואחרות כקבוצת התמיכה שלי, שסייעה לי להתמודד עם הבוז והלעג של הסביבה .

בשנת 1989 פרשתי מעבודתי בכלא על מנת להקים ולנהל את ההוסטל הראשון והיחיד מסוגו בארץ לשיקום אסירות משוחררות. מודל הטיפול בהוסטל נבנה על סמך ניסיון העבודה עם הנשים בכלא, והתבסס על עקרונות הטיפול בנפגעות התעללות מינית בילדות, ועל מודלים של טיפול פמיניסטי, שהחלו להתגבש בעולם המערבי.
ההבנות הטיפוליות החדשות אפשרו להמשיג את ההתנהגות המרדנית, העבריינית וה"מופרעת" של הנערות כביטוי של מחאה צודקת נגד הניצול וההתעללות אליהם הופקרו על ידי בני משפחתן, ועל ידי החברה הרחבה, כולל אנשי המקצוע שאליהם ניסו לפנות לעזרה.
המשימה הייתה לבנות מסגרת שונה שתאפשר חוויה מתקנת ומרפאת לנשים שחוו יחסי התעללות מבני משפחה קרובים. החשיבה מחדש הייתה חתרנית ויצירתית – ושמה לה למטרה לפרק אחד לאחד את עקרונות ההיררכיה, השליטה והסדר הפטריארכליים הרווחים בפרקטיות הטיפוליות המסורתיות. עקרונות אלה מוטבעים עמוק בסדר החברתי ובשיח הטיפולי, עד שהם שנתפסים כנייטרליים. הם מאדירים שליטה, היררכיה,  כוח, ואת סמכות האב, שהם הבסיס להבניית ההתעללות המינית בנשים ובילדות.
נעשה מאמץ לאתגר את כיווני ההתקשרות המסורתיים בטיפול ומחוץ לו, ולייסד חדשים; ליצור סביבה של חקירה הדדית, סמכות הדדית, השפעה הדדית והכרה הדדית, מבלי להכחיש את האספקטים 
הא-הסימטריים ביחסי הטיפול. המחויבות הייתה לבסס הומניזציה ודמוקרטיזציה של יחסי הטיפול במקום להעמיס עליהם מלכודות לא הכרחיות של סמכות עליונה או מומחיות מקצועית.

ועדיין שום דבר ממה שלמדתי וידעתי לא הכשיר אותי להתמודד עם טראומת הזנות. כאשר התחלתי את המחקר על הזנות בשנת 2000 ידעתי הרבה מאוד על טראומות קיצון, וידעתי שהזנות היא טראומה קשה יותר מכפי שניתן לתאר במילים. ועדיין שום דבר לא הכשיר אותי להתמודד עם הזוועה שנחשפה אט אט לאזני, שכבדו משמוע. כאן מצאתי את עצמי עומדת פנים אל פנים מול שואה שמתרחשת לנגד עיננו ממש, מוחבאת במישור הגלוי ( hidden in plain sight ) (הרמן 2003). שואה של ילדות, נערות ונשים שכולן עברו פגיעות מיניות בילדות, פגיעות מיניות שהכשירו אותן להפוך לקורבנות של ניצול אכזרי, ממוסד ורחב היקף, כשמנגד עומדים כולנו ומסבים את המבט הצידה. את השימוש הנירחב שנעשה בגופן של ילדות על ידי גברים מכל שכבות החברה, כולל כאלה שהן ציפו שיגנו עליהן כמו שופטים, עורכי דין, רופאים, שוטרים, חברי כנסת ועוד ועוד. את רמות האלימות, הסאדיזם, הפרוורטיות שמפעילים הגברים האלה על ילדות ונשים שהופקרו לזנות, את שיתוף הפעולה השיטתי והמכוון של רשויות אכיפת החוק, בין אם בהתעלמות ובהסבת המבט הצידה, ובין אם בשיתוף פעולה אקטיבי בהתעללות. והגרוע ביותר את שיתוף הפעולה הפאסיבי של אנשי מקצוע שמפקירים את הנערות באמצעות דיאגנוזות מתייגות ומשפילות, ודרכי טיפול סמכותניות ולא מותאמות. כל אלה ביחד עם ההתעללות בילדות, שהכשירה את הקרקע להזנייתן, וביחד עם האלימות השיטתית והמכוונת של הסרסורים, יוצרים מלכודת תוך נפשית וחיצונית שקשה מאוד להיחלץ ממנה.
כיום ידוע כי הטראומות הקשות ביותר, והפרעות הדיסוציאציה הקשות ביותר, מתרחשות כאשר הטראומה הנוראה שאת עוברת אינה נתפסת כטראומה כלל.
העמידה פנים אל פנים מול הזנות ומשמעותה כמוסד חברתי שמפקיר ילדות ונשים, וגם בנים, גברים וטרנסג'נדרים, לאונס שיטתי וממוסד, למוות חברתי, ופעמים רבות גם למוות פיסי, הנורמאליות של הגברים צרכני המין הקנוי (כמו גם של רוב של האבות מבצעי פשעי גילוי העריות), הכריחה אותי להתעמת עם שאלות יסוד של משמעות החיים והמוות, משמעות הרוע האנושי, משמעות יחסי גברים ונשים ויחסי מין, ומשמעות האפשרות להחלים מזוועות שלא יתוארו שבני אדם מבצעים איש ברעהו.
כאן נדרשתי להגותם של פילוסופים אקסיסטנציאליסטים, פסיכואנליטיקאים, אנשי ספרות והיסטוריונים, חכמי יהדות וחכמי זן. חלקם, כמו פרימו לוי, ויקטור פרנקל, או דורי לאוב, בעצמם נצולי שואה או טראומות קיצון. כאן מצאתי מחדש שכל ההבנות האלה נוסחו לאורך הדורות שוב ושוב בידי קבוצות מגדר, גזע, דת ומוצא אתני שהודרו מאנושיותם, והוגדרו כ"אחרים", זרים, נחותים, פחות אנושיים. הדרה שהפקירה את נפשם ואת דמם לכוחות הרוע והרשע שעלולים להימצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו אם לא נעמוד על המשמר.
בחרתי בשיר השכם השכם בבוקר של רחל שפירא כדי להמחיש הדרך מטראומה להחלמה:

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
יצאנו לדרכנו שקטים ונדהמים.
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו צללים גדולים, כמו עדים אילמים.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
מילים שלא אמרנו הכונו בשתיקה.
עקבות הסערה היו בכל מקום
ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה.

אשתף אתכן בכמה אבני דרך משמעותיות שעיצבו בשנים האחרונות את תפיסת עולמי, סייעו להתמודד עם חוסר האונים והייאוש והחיו את התקווה, ואת האופטימיות ואת האמונה:

כמה מילים על הבנאליות של הרוע

העמידה פנים אל פנים מול הרשע, הרוע, האכזריות, הסאדיזם שמופעל כלפי הנשים בזנות, ברוב המקרים על ידי אנשים שלנו, כמונו, ג
רים נורמטיביים מכול שכבות החברה, הכריחה אותי להתעמת עם משמעות הרוע. אנחנו מצפים שמעשי זוועה יתרחשו על ידי מפלצות חסרות צלם אדם, אבל הניסיון מלמד אותנו שפעמים רבות מי שמבצע את הפשעים האכזריים ביותר הם אנשים רגילים.
בכל פעם שאני מלמדת קורס טיפול בפגיעות מיניות אני נתקלת בקושי העצום של אנשי המקצוע לעמוד מול מעשי הזועה האלה, ולהבין כי "האמת העצובה היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים." (חנה ארדנט).
הבנה זו מנפצת לרסיסים את הכמיהה לעולם מסודר, שבו קיימת הבחנה ברורה בין טובים ורעים. מפגש זה עם הרוע והאכזריות האנושית הוביל אותי להבנה עמוקה של "הבאנליות של הרוע" – מושג שטבעה חנה ארדנט בספרה "אייכמן בירושלים- דו"ח על הבנאליות של הרוע". חנה ארדנט, יהודיה גרמניה שהייתה פליטה ממולדתה, הגיעה לארץ כשליחה של העיתון ניו יורקר לסקר את משפט אייכמן. שם, בעומדה מול האיש שהיה אחראי על ביצוע מעשי זוועה המוניים, הבינה כי האיש אינו מפלצת חריגה, כפי שהתביעה ניסתה להציגו, אלא אדם רגיל לגמרי, פקיד שהאמביציה שלו הובילה אותו למעשים שהרשע בהם הפך למשהו מובן מאליו, משהו בנאלי. הוא לא היה שונה מסביבתו, והיה בעצם סמל של כל החברה הגרמנית באותה תקופה, שהפכה את ההשמדה למושג לגיטימי.
בכתביה הפליאה ארנדט לחשוף את האופן שבו חודרים האכזריות והרוע אל תוך הקיום האנושי החברתי והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו. כפי שעולה מן המשפט על "האמת העצובה" בני אדם פועלים בדרך כלל מתוך מוטיבציות אישיות שלהם ושאיפתם לכוח, קידום, תהילה, והשפעה ואינם בוחרים ברוע. לו היו עושים כך היה קל לראות בהם מפלצות.
גם פרימו לוי, יהודי איטלקי שהיה אסיר באושוויץ התנגד לדיעה, שרווחה אז בישראל, כי השואה התרחשה בפלנטה אחרת. "הקמת אושוויץ אינה רק אירוע היסטורי איום ונורא. הקמת אושוויץ היא אירוע היסטורי איום ונורא שממנו ניתן ללמוד על נפש האדם. כל אדם" פרימו לוי כותב בהקדמה לסיפרו "הזהו אדם" שמתעד את תקופת שהייתו באושוויץ:

"הספר לא נכתב כדי להעלות אשמות חדשות. אולי יהיה בכוחו להאיר פינות נסתרות אחדות בנפש האדם כדי להבינן. בבני אדם רבים, ואף בעמים שלמים, מצוי על סף ההכרה רגש "שכל זר הוא צר ואויב". על פי רוב אמונה זו חבוייה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא התפשטה. מידי פעם היא מתגלה במעשים מקריים ולא עיקביים, ואינה מקור לחשיבה שיטתית. אולם כאשר האני מאמין הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית, בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז. הוא תולדה של תפיסת עולם אשר פותחה עד למסקנתה הסופית בעקביות מוחלטת. זאת לדעת: כל עוד תפיסה מעין זו קיימת, תוצאותיה מאיימות עלינו.
כל בני האדם חייבים לראות בהיסטוריה של מחנות הריכוז אות אזהרה לסכנה האורבת באופק."

הבנה עמוקה זו של הדינאמיקות האישיות והחברתיות שמובילות לביצוע מעשי זוועה פרטיים או המוניים הופכת להיות הבסיס של התקווה משום שהיא מאפשרת לנו להבין לעומק מה הדבר עימו אנו צריכים להתמודד. 
ארנדט כמו פרימו לוי לא הסכימה להגדרות המעניקות לתופעות אנושיות מעמד של תופעות חוץ אנושיות, שכן הגדרות אלה אינן מאפשרות להכיר בתלות בנסיבות החברתיות, ולכן מפריעות לפתח כלים להתמודד עם הרוע. כדי לא להפוך לבורג קטן שמציית לכלליה של המערכת, יש לבחור בחירה מודעת. רק בנוכחות התבונה האנושית, וההבחנה המודעת בין טוב לרע, תוכל האנושות להתגונן מפני הכוחות ההרסניים והרצחניים הטמונים בה, ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.
איך הפכו הנצאים את ההשמדה למושג לגיטימי, ובכך אפשרו לאלפי בני אדם נאורים לבצע מעשי זוועה באחרים ? באמצעות שטיפת המוח שעשתה דה הומניזציה ביהודים, הפחתה שלהם לפחות מיצור אנוש. , האמונה הזו ב"אמת" שהפיצו הנאצים על היותם של היהודים תת אדם, כפי שכותב דורי לאוב, השפיעה לא רק על הרוצחים אלא גם על הקורבנות ששום שהיא שכנעה אותם שהטענות בדבר אחרותם ואי אנושיותם נכונות ובדוקות.
הסכנות של ביצוע מעשי זוועה בבני אדם אחרים שוכנות לפתחנו, ואין אנו יכולים להתעלם מהן. על מנת להתמודד עם הסכנה ולנצח אותה חובה עלינו להכיר, להעמיק ולהתבונן, ולהבין את המבנים הנפשיים והחברתיים שמאפשרים את ביצוע מעשי זוועה אלה.
דרך הפרספקטיבה הזו אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שהמבנים החברתיים שמאפשרים את ה abuse המסיבי של ילדים, למעשה כמעט ללא הפרעה, הם אלה שמנציחים את הדינאמיקות התרבותיות המרכזיות של ניצול, דה הומניזציה, אובייקטיפיקציה, הקרבה, תחרות קטנונית, שנאת נשים (מיסוגניות), ואירוטיזציה של דיכוי והשפלת הנשים, ואת ההאדרה של שליטה, כוחניות וקנוניות כדרכים להתקשרות אנושית.

סו סילברמן, שהייתה קורבן של גילוי עריות על ידי אביה, ממחישה את ההבנה הזו, שמה שמאפשר ביצוע מעשים שלא יתוארו זה: דה- הומניזציה, שליטה והפיכת האחר לאובייקט. כשהיא עומדת ליד מיטתו של אביה בימיו האחרונים:

"אבא, אני רוצה לשאול אותך מה אתה זוכר ? אני רוצה לשאול אותך: מה אתה יודע? איך החלטת בפעם הראשונה לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר שלי ? מה היה המעבר הפנימי דרך מרחב הזמן שהביא אותך לגוף שלי ? למיטה שלי ?
מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם.
האם אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שיש לך בעלות עלי ? הגוף שלי הוא רכושך…
זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה.
זה היה רק בבוקר, כל בוקר כשניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים.
אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, היית זה שפגע במישהו שהיה נאמן, שהיה מופחת, מוקטן, שהיה קטן. ילדת הלילה שלך"

עמידה מנגד, פקפוק, הכחשה ושותפות החברה לפשע

הקרקע הפורייה של טראומה ודיסוציאציה היא המצב שבו בני אדם מסוימים נתפסים כלא שווים, כמופחתים, כלא אנושיים, ובהם מותר לבצע זוועות. דמם מותר. אבל מעבר למקרבנים ולקורבנות נמצאים העומדים מנגד, אלה שמעדיפים להסב את המבט הצידה, כאשר מדובר בזוועות שלא יתוארו.
אחד הדברים הקשים ביותר בזנות היא העמידה מנגד וההפקרה של הילדות והנשים בזנות שמתבצעת על ידי כולנו. הנזק שנגרם לנשים בזנות הוא בלתי נראה מבחינה חברתית ומתואר לא כאונס, כהטרדה מינית או כאלימות אינטימית, אלא כמין. האכזריות בזנות מועצמת ומוחרפת כאשר היא מוצגת כ"משהו אחר, כאשר ההקשר משתנה באופן רדיקלי, והאכזריות מוצגת כמשהו הומוריסטי או סקסי" ( מילט ). הנורמליזציה של הזנות ברוב הארצות על ידי הבנייתה כפרקטיקה מסורתית – תרבותית מתבססת על הנחות בדבר נחיתות או עליונות מגדרית ותפקידיהם המסורתיים של גברים ונשים.   
שתיקתם של האנשים הטובים העומדים מנגד מטרידה לא פחות מאשר מעשיהם של המעללים עצמם. כפי שכתב יקובו טימרמן: "הירידה לעמקי משמעותה של השואה אינה כרוכה באומדן מספר קורבנותיה, אלא בהערכת ממדי השתיקה. מה שמטריד את מנוחתי, ואינו מרפה ממני כדיבוק, הוא הישנותה של השתיקה"
(יקובו טימרמן, אסיר בלא שם ).  

עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללות טראומטית מייצר את אחת התבניות לרה ויקטימיזציה (קורבנות חוזרת) כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהם בבוז, בגועל ובספקנות. כל ניסיון להפריד בין המכניזם ההסתגלותי שלהם, ובין הדינאמיקה שגרמה אותם, מייצרת את הסכנה של פתולוגיזציה של הקורבנות, וכולאת אותם במעגלים של טראומה חוזרת. כל אלה והדה -קונטקסטואליזציה (הוצאה שלהם מתוך ההקשר של הטראומה) הופכים מאוחר יותר לתמונת הנוף של טראומה בין אישית.
טראומות קיצון עדיין נמצאות בליבה של מלחמה פסיכולוגית ותרבותית. עבור חלק מן האנשים הבעיה אינה האפידמיה של התעללות בילדים, אלימות ואלימות מינית כלפי נשים, וצורות דיכוי נוספות הקיימות בתרבותנו – אלא הבעיה האמיתית היא זיכרונות כוזבים (" False memories")  , העברה פסיכוטית, או מטפלים לא קומפטנטיים או נלהבים מידי.
אנשים נרגשים מידי, או פחות מידי מודעים, כאשר מדובר בניצולי טראומות חמורות, ומוצאים שזה פשוט יותר להתעלם לגמרי מטראומה של התעללות בילדים, או לקפוץ לאחת מהאופנות המוכנות של ספק, סקפטיות, ופקפוק. בו בזמן בתקופה של החמרת הכחשת השואה, חוקרים ואקדמאים מהרהרים בשאלות של האם נוכל אי פעם לדעת מה באמת קרה לכל אחד.
זה הפך להיות יותר ויותר קשה ומאיים לאבחן, לטפל ולדווח על מקרים של טראומטיזציה חמורה ודיסוציאציה. לרוע המזל אלה שמחפשים לצמצם את תפקיד הטראומה מקבלים עידוד ממגמה הנגדית שנתמכת על ידי ה false memory syndrome foundation ויועצי התקשורת ואנשי המקצוע שלהם, שעקב מגוון של סיבות אישיות, מקצועיות, כלכליות ופוליטיות, דוחקים הצידה את הדיון על ההיקף ועל השפעות של התעללות בילדים בתרבות ובפסיכולוגיה, ונוטים להפריז בתפקיד של התוך נפשי, ושל ההשפעה החברתית ושל קלינאים שחוטאים בכך שהם נאבקים על החזרת הקול של המטופלות, ומאמינים להן.
אחרים, שמונעים על ידי דאגות תיאורטיות וקליניות, מפחיתים מחשיבות הוודאות של הטראומה במטרה להזיז את השדה שלנו מעבר לשחזורים של פסיכותרפיה. דוחפים להימנע מקונקרטיזציה של חומרים נפשיים, ומבקשים לעשות קונספטואליזציה של הפרט כסוכן אקטיבי תמיד בחייו, ולא רק כקורבן פאסיבי של כוחות חברתיים ותוך נפשיים.

ובזמן שהחברה מנהלת את המחלוקת – מערכות האמונה של הפושעים נגד ילדים ממשיכות לחדור למוחם של הקורבנות, שנים ארוכות לאחר שההתעללות נגמרה. כתוצאה מזה הרבה מידי אנשים חיים במלכודת של מערכת פסיכולוגית של אימה וטרור, שמתאפיינת בחוסר יכולת לסלוח, בשנאה עצמית, ונשיאה באחריות שאינה שלהם.

בגלל הסימפטומים וההתנהגויות המבלבלים והקשים לטיפול – הרבה מהאנשים שסובלים מטראומה חמורה נידחים או מוגבלים כאשר הם מחפשים לקבל עזרה מגופים של בריאות הנפש, שירותים חברתיים ושירותי רפואה. אנשים אלה נשארים מטופלים באמביוולנטיות בתוך התרבות שמפיקה תועלת מהשוליות שלהם  בעיקר באמצעות צירוף מיוחד של פחד, השתאות, חוסר אמון ופקפוק.

פסיכתרפיה – ניצחון הדיבור על השתיקה

לעומת זאת המטפלים והאדם הטראומטי כאחד מנווטים את הזרמים התוך נפשיים והתרבותיים על מנת לאפשר מעבר בטוח בין הכרה ומתן תוקף לקורבנות מצד אחד, להתעלות מעבר לטראומה.
התעקשות על התפקיד המרכזי של טראומה באטיולוגיה של הפרעות נפשיות חמורות, התמכרויות, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוציאציה, זנות ועוד, אינה שוללת תמונה התפתחותית אינדיבידואלית, בעיות פסיכולוגיות, פנטזיות והשפעות מעצבות חיצוניות. אחרי הכול מה שטראומטי בטראומה זה גם המציאות וגם הסימבוליות, גם התוך נפשי וגם ההתיחסותי. האירועים עצמם, המשמעות של הפנטזיה שמשכללת את האירועים הללו, והתגובות הבין אישיות והתרבותיות לאירועים האלה. ואף אחד מאלה לא משרת הכחשה של מיעוט מקרים של התחזות, העמדת פנים וחילוקי דעות.
הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות, עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי.
הוידו הבלתי אפשרי, שאי אפשר להביעו במילים, מהדהד בחדר הטיפולים גם בשתיקן ההלומה של השורדות, שפעמים רבות הן "נשאיות של שתיקה". המסע הטיפולי, והשליחות החברתית שכרוכים זה בזה, שואפים לשחרר את העדות מכבלי הסוד. וחותרים לניצחון שבהחזרת הקול החי לחזקתנו.
על פי המודל הפרוידיאני ישנן שתי צורות של התמודדות אישית, תרבותית ופוליטית עם טראומה. הצורה הראשונה היא הפגן (acting out) – חזרה לא מודעת ובלתי נשלטת של סמפטומים פוסט טראומטיים בחיים האישיים, הפוליטיים והתרבותיים. והצורה השנייה היא עיבוד (working through) שכוללת מידה מסויימת של שליטה ביקורתית בטראומה, שעשויה לשמש בלם כנגד החזרה הכפייתית הפוסט טראומטית. טראומה שלא עובדה כל צרכה, עלולה לכלוא חברות ופרטים בתוך מעגל התנהגויות שאינן רצויות מבחינה אתית ופוליטית, שקשה להיות מודעים להן, ולהיחלץ מהן.

אפשר לומר על אדם שהחל בתהליך המפרך של טיפול בטראומה ועיבודה, רק כאשר העבר נעשה עבורו נגיש להיזכרות, וכאשר השפה משמשת אותו כדי לספק מידה כלשהי של שליטה בעבר, מרחק ביקורתי ממנו, ופרספקטיבה נכונה כלפיו.
עיבוד העבר הוא תהליך (לא מצב שניתן להשיגו) והוא אינו מערב סגירה מלאה או שליטה מלאה על העצמי, אלא ניסיון חוזר ונשנה, ויחד עם זאת מגוון ומשתנה, לייחס עבודת זיכרון ביקורתית ומדוייקת לדרישות של פעולה רצוייה בהווה" (דומיניק לה קפרה).
עיבוד מאפשר את התזוזה מעמדה של קורבן אולטימטיבי בעבר ובהווה שכל התנהגות אישית, חברתית ופוליטית שלו ראוייה להבנה ולסליחה, לעמדה שמאפשרת תהליכים של שיפוט, נטילת אחריות, ובנייה של סוכנות (agency) אתית. תהליכים אלה חיוניים עבור מי שרוצה להביא את רוחות העבר למנוחות ולחדש את העניין בחיים.

הפצעת הסיפור הטראומטי בנופלו על אוזן קשבת (דורי לאוב)

הפצעת הסיפור בנופלו על אוזן קשבת הוא התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה, את "הידיעה" של האירוע. למאזינה יש איפה חלק ביצירת הידע מחדש. העדות על טראומה כוללת לפיכך את השומע/ת שהיא, אפשר לומר, הלוח הריק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה.
מכאן עולה שהמאזינה לטראומה לוקחת חלק באירוע הטראומטי ושותפה באחזקתו. היא עצמה חווה את הטראומה, גם אם באופן חלקי. והיא חשה את הפגיעה, ואת חוסר האונים, את בלבול החושים, את האימה ואת הסכסוכים הפנימיים המייסרים את קורבן הטראומה. המאזינה, בעצם הגדרתה, לוקחת איפה חלק במאבק של הקורבן להתמודד עם הזכרונות של העבר הטראומטי.
עם זאת המאזינה היא גם אדם נפרד, שחווה סכנות ומאבקים משל עצמה, בעודה ממלאת את תפקידה כעדה. עם כל החפיפה בין חוויתה שלה לזו של הקורבן, אין היא הופכת לקורבן אלא שומרת על מקומה, על עמדתה ועל נקודת מבטה הנפרדים. המאזינה חייבת להיות בעת ובעונה אחת עדה למעידה על טראומה, ועדה לעצמה. עליה להכיר את הכוחות התת קרקעיים ואת המלכודות האורבות לעדה, ולה עצמה, על מנת שתוכל להיות מדריכה ובת לוויה במסע אל ארץ לא ממופה. מסע שאין בכוחה של הניצולה לצלוח אותו בעצמה.
המאזינים, שהאזנתם מאפשרת את הפצעת הסיפור הטראומטי , אינם יכולים למלא את משימתם מבלי שיעברו משבר, ויחושו כיצד גבולותיהם שלהם, עצמיותם, תפקודם, אפילו שפיות דעתם עומדים בסכנה.
עלינו ללמוד להבחין בסכנות האלה, וללמוד להתמודד עם המלכודות של חווית העדות במסגרת העמידה במשימתנו המקצועית והאנושית.

התקווה

ובכל זאת דווקא המחוייבות הזו לאמת, בהקשרה הדיאלוגי ובנוכחות מאזינה אותנטית, היא שפותחת פתח להשלמה עם ההבטחה שהופרה, והיא שמאפשרת את חידושו של מהלך החיים למרות ההבטחה שהכזיבה. העדות לא יכולה למחות את הטראומה. היא לא יכולה להכחיש אותה. היא לא יכולה להחזיר את מה שאבד, להסיג את האימה, לכונן מחדש את הביטחון וההרמוניה של מה שפעם היה בית. אבל היא גם לא נכנעת למוות. מדובר בתהליך דיאלוגי של חיפוש ושל פיוס בין שני עולמות, זה שנחרב בפראות וזה שישנו.
העדות היא ביסודה תהליך של עמידה פנים אל פנים לנוכח האובדן. של חציית הכאב שכרוך בעדות ובהבאתו של מעשה העדות לכלל השלמה – תהליך הכרוך בחזרה נוספת של חווית הפרידה והאובדן. ההכרה בכך שמה שאבד לא יחזור, זו ההבנה שהחיים פירושם השלמה עם תקוות לא ממומשות – אבל הפעם בתחושה שאת לא לבד, מישהי ניצבת שם לצידך, מכירה אותך, חווה איתך את התקווה שלא התממשה, מישהי שאומרת: "אהיה איתך. אני העדה שלך".
גם המאזינה יוצאת נשכרת מן המסע המשותף הזה. לפני כמה ימים ראיתי ראיון בטלויזיה עם אישה שורדת זנות שעובדת כיום באחד השירותים לסיוע לנשים שלכודות בזנות. היא ספרה סיפורים קשים מאוד על הנשים איתן היא נפגשת במהלך עבודתה. המראיין שאל אותה: "איך את עומדת בזה ? את ודאי חוזרת כל יום הבייתה עם נטל כבד על הכתפיים ? והיא ענתה: נכון עם נטל כבד, אבל גם יותר מאושרת". ואני מוסיפה שגם עם תחושת סיפוק עמוקה של משמעות לחייים, שמופיעה כאשר אנחנו מוכנות לעמוד איתן עם רגל אחת נטועה עמוק בתוך ההבנה של הרוע האנושי, נפש האדם, והסכנות האורבות בה, מבלי להכחיש ומבלי להסב את המבט הצידה. והרגל השנייה נטועה עמוק בתוך התקווה והאמונה, החלום והמאבק לממשו.
כן, חלומות מתגשמים. אחת הדוגמאות לכך היא הקמת שירותי טיפול לנשים בזנות. כשהתחלתי את המחקר על הזנות בישראל לא היו שירותי טיפול ייעודיים לנשים בזנות. קיבלתי החלטה פנימית שחייבים להקים שירותי טיפול. במשך מספר שנים חיזרתי על כל הפתחים עם החלום הזה. פתאום, כדרכם של חלומות, ללא כל הסבר הגיוני, ומכוח השתלשלות עניינים בלתי נתפשת של אירועים ואנשים, בינואר 2007 הגיע ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט לוועדה לקידום מעמד האישה והקצה 10 מיליון שקלים לטיפול בנשים בזנות, וגם, כמובן, לטיפול בפגיעות מיניות – עוד חלום שהתגשם לנו.
גם כתיבת הספר על הזנות הייתה מאבק שהצליח. מאבק לבטל את חוק השתיקה, שגם אני מצאתי את עצמי פעמים רבות נלכדת בתוכו, הלומת שתיקה, משום שידעתי כי כל המילים שבעולם לא יצליחו לבטא את מה ששמעתי מהנשים, ויותר מכך את שתיקתן ההלומה, את כל מה שהן לא יכולות לבטא במילים, אבל היה כל כך נוכח במהלך העדויות על הזנות, במילים המרוסקות, בשתיקה, בבכי. כתיבת הספר הייתה המאבק על חילוץ העדויות מכבלי הסוד, והחתירה אל הניצחון שבהחזרת הקול החי לחזקתנו.
אנחנו חיות עדיין בחברה גברית, כוחנית וסמכותנית. "סיפור מופרז כ
עט בגבריותו, הגדה של תחרות מינית, שאיפה, כוח, שילטון, חלוקת הטבות… " (סלמן רושדי). חברה שעדיין מוחצת את הנשים בדרכים רבות כשאחד הריטואלים המרכזיים של הדיכוי הוא האלימות נגד נשים. שאנחנו, המטפלות, נמצאות בחזית המערכה הזו ומטפלות בקורבנותיה.
המאבק החברתי בכוחניות הזו חייב להתבצע במציאת "כוח מסוג אחר, כוח חדש, כוח שאינו נמצא בבקבוקי תבערה" כדבריו של מרתין לותר קינג. "עלינו להיות פטישים שמעצבים חברה חדשה, ולא סדנים שעוצבו בידי החברה הישנה. זה לא רק יעשה אותנו בני אדם חדשים, אלא גם יעניק לנו כוח מסוג חדש… זה יהיה כוח חדור אהבה וצדק, שישנה את האתמול האפל למחר מאיר, וירים אותנו מתוך עייפותו של הייאוש, אל רעננותה של התקווה."
הפסיכותרפיה באנשים שעברו טראומות קיצון חייבת לכלול את המודעות לפתולוגיה של היחסים החברתיים, יחסים של כוח, שליטה, ניצול והזנחה. ברית התירפיה מתבססת על ההבטחה שהדדיות, כבוד עצמי וחמלה יחליפו את עריצות הבידוד והשנאה העצמית. לא ניתן להגיע להחלמה ללא מטפלים שמוכנים להיאבק עם האידיאולוגיות של המתעללים, שהופנמו בנפש הקורבנות, ומוכנים לתת סיוע למטופלות להגיע לתחושה עמוקה של ערך עצמי חיובי.

כשיצאתי למסע הזה לפני 25 שנים הייתי לבד. "עזבתי את הקרקע הבטוחה של הוודאויות בגלל אהבתי לאמת, והאמת גמלה לי" (סימון דה בובואר) . אני עומדת כאן, היום, איתכן, 25 שנה אחרי, עם כל ההתפתחות העצומה שהביאה את הנושאים האלה למרכז השיח הציבורי, עם כל החברות והשותפות לדרך, עם כל הפסיפס המופלא הזה של עשייה, וכתיבה, מאבקים בבתי המשפט ובזירה הציבורית שרבות מאיתנו שותפות ביצירתו.
עם הידיעה שפעמים רבות, עלינו לפרוץ את הדרך, כמעשה חוני המעגל, בידיעה שחלק מן העשייה שלנו, תשא פירות רק בדורות הבאים. בבמבט לאחור על דרך של חצי יובל שנים אני היום יודעת שעלינו לדבר ולא לשתוק, שאסור לנו לפחד, שעלינו לומר את האמת שלנו גם היא שנויה במחלוקת עד מאוד. וגם אם הדברים מתקבלים בהתחלה בבוז, בחוסר אמון ובפקפוק, הם הופכים להיות הזרעים שנטמנים עמוק באדמה, ועלינו ללמוד לדעת ולהאמין שגם אם בתחילה לא ניתן לראותם, הם צומחים מתחת לפני הקרקע, ומגיע היום שבו הם מגיחים מהאדמה ונושאים פירות.
אני עומדת כאן מול הרבה פנים מוכרות, של חברות, של קולגות מקצועיות, של הדור הבא של בנות מקצועיות, וגם בת אחת אישית, שנולדה וגדלה יחד עם העבודה שלי, שאני כל כך גאה בה משום שהיא מביאה איתה לעבודתה כעו"ס בהוסטל לנערות את הידע מהסוג החדש, את הכוח מהסוג החדש, שעליהם יכולתי רק לחלום לפני 25 שנים.
אבל אני יודעת שלולא הדרך שפרצנו לבד ובחוסר הכרה, בשנים שבהן הנושאים האלה היו מוקצים ומודחקים, לא ניתן היה להגיע להישגים האלה.
ויחד עם כל זאת אל לנו לנוח על זרי הדפנה של הישגים אלה. הדרך עוד ארוכה, נשים ונערות רבות עדיין לכודות בבתים מתעללים. התעללות מינית בילדים היא הריטואל הכוחני והמצליח ביותר הקיים כיום. כמה מהפשעים הגסים ביותר מערבים התעללות מינית בילדים, נטישה ועינויים של ילדים במשפחות מבודדות או על ידי קבוצות מאורגנות של מתעללים, סוחרי נשים וסרסורים.

ההיסטוריה לימדה אותנו שידע מסוג כזה עלול גם להיעלם, ושגורלו כרוך בהקשר של התנועה הפוליטית שקידמה אותו, במקרה שלנו התנועה הפמיניסטית. לכן, אנו חיבות להמשיך להילחם, להמשיך להאמין, ולהמשיך לקוות ולחלום.
"יש לי חלום שיום אחד תעלה ותבוא האמונה העמוקה כי כל בני האדם נבראו שווים… והחברה שלנו תהפוך לנווה מדבר של חופש וצדק… עם האמונה הזו נהיה מסוגלים לחצוב מהר של ייאוש, אבן של תקווה. עם האמונה הזו נוכל לעבוד ביחד, להתפלל ביחד, להיאבק ביחד, לטפס לעבר החופש ביחד, בידיעה שיגיע היום בו נהיה חופשיים…"
מרטין לותר קינג (1963)
אני לא יודעת אם מרטין לותר קינג העיז לחלום ש 45 שנים אחרי נאומו,לא רק שהשחורים בארה"ב שהגיעו כעבדים כבולים בשרשראות יהיו שווים ובעלי זכות בחירה, אלא גם ייבחר נשיא שחור בארה"ב. לותר קינג לא ראה את התגשמות החלום, הוא נרצח בשנת 1968, אבל החלום שלו נכנס להיסטוריה והפך להיות המציאות שלנו.
אז בואו נתגבר על הפחד ונעז לחלום, ולבטא את חלומנו ברבים.

אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים
והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים,
לאט לאט למדנו לשוב ולהבחין
בכח המופלא של החיים.

אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים
והאירה באור חדש את האימה והתקווה,
וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים


בחסד ומסירות, סליחה ואהבה.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו…

רשימת מקורות

אס-סעדאוי, נואל (1988(. מאחורי הרעלה – נשים בעולם הערבי. הוצאת מסדה, גבעתיים.

ארדנט, חנה.(2000). אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. הוצאת בבל, תל אביב.

וולף, וירג'יניה. (1981). חדר משלך. הוצאת שוקן, תל אביב.

לה- קפרה, דומיניק. (2007). לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה. הוצאת רסלינג, תל אביב.

לאוב, דורי. (2008). נשיאת עדות או תהפוכות ההאזנה. בתוך: פלמן שושנה ולאוב דורי, (2008). עדות, משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה והיסטוריה. הוצאת רסלינג, תל אביב.

לוי, פרימו. (1989). הזהו אדם ? הוצאת עם עובד, תל אביב.

Herman, Lewis Judith. (1981). Father – Daughter Incest. Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts.

Herman, L. J. (2003). Introduction: Hidden in Plain Sight: Clinical Observation on Prostitution. In: Farley, M. (ed). (2003). Prostitution, Trafficking, and Traumatic Stress. The Haworth Maltreatment & Traumatic Press, USA. pp.1-13.

Silverman, W. Sue. (1996). Beacause I Remember Terror Father I remember You. The University of Georgia Press, Athens, Georgia.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On נובמבר 27, 2009 at 6:59 am

    יש כאן הרבה מאוד חומר חשוב ומעניין למחשבה. ובכל זאת, אוהבייך צריכים לקנות לך מתנה יחודית ליום הולדתך הבא: עורכת צמודה. הקריאה קשה כי הכתיבה עמוסה ואסוציאטיבית לעייפה. צריך הרבה מאוד קשב כדי לבודד טענות ונימוקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: