מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי טראומות מיניות

האומנם: "אורחות בעיר זרה" ?

בתאריך 6.1.09 התקיים יום עיון ראשון מסוגו העוסק בחוות דעת מומחה/ית במשפטים הנוגעים לפגיעות מיניות. יום העיון נערך ביוזמת מרכז סיוע לנפגעות פגיעות מיניות בתל אביב, וביוזמתי, לאחר מספר התנסויות שלי במתן חוות דעת מומחית במשפטים של פגיעות מיניות. השם שניתן ליום העיון מעיד על הכוונה שעמדה לנגד עיננו: עלינו ללמוד את מפת הדרכים, ואת השפה הייחודית, של בתי המשפט על מנת שנוכל להשמיע טוב יותר את קולן של נפגעות הטראומות המיניות.
במהלך יום העיון התברר לי כי ניסיון זה נידון לכישלון ידוע מראש. במקום לנסות להתאים את קולן של נפגעות הטראומות המיניות לשפה המקובלת בבית המשפט, שומה על בית המשפט להתאים את עצמו לסייע לנפגעות הטראומות המיניות להשמיע את קולן הייחודי, כמו גם להאזין לאלם שמאחורי המילים, ולספק זירה ציבורית קהילתית הולמת שתאפשר את עשיית הצדק המרפא לטראומה.
בית המשפט אינו הזירה הטבעית של פסיכותרפיסטיות מומחיות בטיפול בנשים שעברו טראומות מיניות. יתרה מכך, גם אנחנו המטפלות, כמו גם הנפגעות, מוצאות את עצמנו בזירה המשפטית נטולות קול, וסובלות מ"אלימות האלם" (בילסקי, 2000). אני זוכרת את עצמי יוצאת מבית המשפט, בפעם הראשונה שנתתי חוות דעת מומחה, עם תחושה קשה של השפלה, השתקה ואילמות. מאחר ויש לי ניסיון רב שנים של מתן הרצאות, כולל בנושאים שנויים במחלוקת (פמיניזם, אלימות נגד נשים), ידעתי כי מקור הבעיה אינו בכשל אישי שלי, או קושי בהשמעת קולי, אלא במשהו סימפטומטי שמאפיין את מערכת המשפט הישראלית בבואה לדון באלימות נגד נשים.
המסקנה המיידית המתבקשת הייתה לא להגיע יותר לבתי המשפט לתת חוות דעת. עיקר עיסוקי אינו קשור לזירת המשפט, אלא לטיפול בנפגעות, ולכן ההימנעות מלהסכים לתת חוות דעת במשפטים של פגיעות מיניות היא כמעט מובנית מאליה עקב הרצון להימנע מהתחושות הקשות של השפלה, השתקה ואלם. ואכן, נשות מקצוע ממקצועות הטיפול נוטות להימנע מלתת חוות דעת כאלה. כפי שאמרה לי קולגה ותיקה "בעד שום הון שבעולם איני מוכנה לעבור את חווית הביזוי וההשפלה הזו, הספיקה לי פעם אחת".
יחד עם זאת, בעשותנו כך, אנחנו מפקירות את הקורבן לגורלה. חווית ההפקרה, והכעס על העומדים מנגד, היא חוויה אוניברסאלית ובלתי נפרדת מהפגיעות המיניות בילדות. ברוב המכריע של המקרים העולם של הילדה הנפגעת מורכב מאלה שפגעו, ומאלה שעמדו מנגד, שלא ראו, שלא שמרו, שלא מנעו את הפגיעות הקשות. גם במקרים רבים של פגיעות מיניות בבגרות הופקרה הקורבן לגורלה, כשמנגד עומדים עדים שחוששים להתערב. פעמים רבות הפגיעה המינית מתבצעת על ידי אנשים בעלי כוח, כבוד ושררה, שמנצלים לרעה את מעמדם הרם כדי לפגוע. אלה מטילים אימה וטרור על סביבתם, כולל על העדים, וכך מוצאת עצמה הנפגעת, לעיתים לא לראשונה בחייה, מנוצלת ונפגעת על ידי הפוגע, אך גם נבגדת ונזנחת על ידי האנשים הטובים הסובבים שראו, ידעו ושתקו. לעיתים קרובות הכעס על העומדים מנגד גדול אפילו מהכעס על הפוגעים. שכן, הרוע של הפוגעים ידוע ומובהק, אבל האנשים ה"טובים" שראו ושתקו נותנים את התחושה שהעולם הוא מקום רע ואכזרי.
כאשר הנפגעת מגיעה לטיפול המשימה המרכזית של המטפלת היא להחזיר את האמון שנפגע באמצעות ייסוד קשר אנושי שמהווה חוויה מתקנת לכל האלמנטים של הפגיעה: לרוע, לחודרנות, לדה הומניזציה והאובייקטיפיקציה שגרם הפוגע, אבל גם, לא פחות חשוב, לחוויות העמידה מנגד, האדישות וההפקרה מצד העדים שעמדו מנגד. אחת הסוגיות התרפויטיות החשובות בטיפול בנפגעות פגיעות מיניות היא יסוד של ביטחון ואמון. לא קל לבנות ברית טיפולית עם נפגעת שחשה כי נזנחה, הופקרה ונבגדה, לא רק על ידי הפוגע, אלא על ידי סביבה אדישה, שבאמצעות השתיקה והסבת המבט הצידה, שיתפה פעולה עם הפוגע. לעיתים נדרשים מאמצים כבירים, וזמן ממושך על מנת לבנות מחדש את האמון שנפגע אנושות.
ואז, כשסוף סוף, באותן פעמים נדירות שבהן הנפגעת אוזרת עוז ובאה לתבוע את פגיעתה הקשה בבית המשפט, בניסיון לעבור מן הפרטי אל הציבורי, דבר שמהווה שלב חשוב בהתקדמות הטיפול והשיקום של הנזקים הקשים שהותירה הפגיעה המינית. היא מוצאת עצמה עומדת מול מערכת שבאופן מהותי, באמצעות התפיסות המקובלות של ההליך המשפטי , לא רק שאינה נותנת אפשרות למתן קול והכרה בפגיעות הקשות, אלא, יתרה מזו, היא עלולה לגרום לשחזור של הפגיעות מבלי שבית המשפט יספק הגנות מתאימות לעדה הקורבן.
הנפגעת המגיעה לבית מהשפט סובלת משוליות כפולה: היא אישה בתוך מערכת פטריארכאלית – גברית, והיא נפגעת טראומה בתוך מערכת שכשלה בהבנת השפה המיוחדת (או העדר השפה) של הטראומה. המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים . היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר. אין פלא איפה שרוב נפגעות הטראומות המיניות בוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה רשמית ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס (ג'ודית הרמן, 1994)
מגורל דומה סובלת גם העדה המומחית. החומה בה היא פו
גשת היא חומת השפה. השפה הטיפולית של נפגעות הטראומות הקשות, והשפה המשפטית הנן שתי שפות שונות מהותית זו מזו. כפי שהיטיבה לתאר זאת קתרין מקינון בפתיחה לספרה "רק מילים" (Only Words, 1993):

"דמייני לעצמך שבמשך מאות שנים הטראומות המעצבות שלך, הסבל והכאב היומיומי שלך, הניצול בו את חיה, הטרור שאת קמה עימו בבוקר אינם נושא לדיבור…כאשר את מנסה לדבר על הדברים האלה, אומרים לך שזה לא קרה, דמיינת את המאורעות, רצית שהם יקרו, למעשה נהנית מהם. ספרים אומרים זאת… בית המשפט קובע זאת. אין חוק שמסוגל לדמיין את שקרה לך בדרך שבה התרחשו האירועים. את חיה את חייך מוקפת בחלל תרבותי של לא כלום במקום שבו זעקותייך ומילותייך אמורות להיות." (מתוך: בילסקי, 2000).

כאשר קולה של המטפלת, קול שמתבסס על ההבנות בנות זמננו על הפסיכולוגיה של הקורבן, אינו מדבר בשפה המקובלת בבית המשפט, מוצאת עצמה המטפלת המומחית עומדת מול בית המשפט חסרת קול, חסרת שפה שיכולה להיות מובנת בזירת המשפט. השפה של בית המשפט היא השפה של האדם הסביר, השפה של הקורבנות, מעצם מהות הטראומה, היא שפה אחרת, קטועה, מרוסקת, לא קוהרנטית, ולעיתים מתאפיינת בהיעדר שפה, בשתיקה.
משבר העדות על טראומות קיצון בהיסטוריה, בתרבות, במשפט ובפסיכואנליזה הינו נושא שמקבל כיום תשומת לב בספרות הפסיכולוגית וההיסטורית (פולמן ולאוב, 2008). רבות נכתב על כך שמסגרות הייחוס התרבותיות שלנו והקטגוריות הקיימות התוחמות וקובעות את תפיסת המציאות שלנו, כשלו הן בהכלת אירועי האלימות נגד נשים וילדים, והן בניסיון לתת עליהם דין וחשבון. הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי . בלב ההתנסות הטראומטית ישנו, כפי שניסח זאת לה קפרה, "משהו" – איזה יתר (excess) שחומק מכל ייצוג ומותיר בתודעה לקונה ריקה (לה קפרה, 2006).
גילוי עריות ופגיעות מיניות בנשים וילדים מהווים כיום מעין סוד תרבותי שאותו אני מנסים למנוע מעצמנו לדעת בצורות שונות של הכחשה קולקטיבית או אישית. לא מקרי הוא שלמשפט של גילוי עריות אכזרי במיוחד המתקיים כיום, בו נתתי חוות דעת מומחית כמטפלת של קורבן הטראומה, הובאה מארה"ב פרופ' אליזבט לופטוס "הכוהנת הגדולה" של תסמונת "הזיכרון השגוי". לופטוס מייצגת את הניסיון החברתי תרבותי להמשיך להכחיש, להשתיק, ולקעקע את אמינות העדויות הקשות של הנפגעות. כתבה גדולה במוסף "הארץ" (עיתון שהשופטים קוראים) התפרסמה בעקבות ביקורה בארץ לצורך העדות (לגמרי במקרה העיתונאי שפרסם את הכתבה הוא בנו של הפרקליט הידוע שמגן על החשוד באונס נכדתו. כל זאת במהלך המשפט עצמו).
השם שניתן ליום העיון "אורחות בעיר זרה" מסמל את המחשבה המוטעית כי עלינו ללמוד את המפה של בתי המשפט, את השפה המיוחדת שמאפיינת אותם, ולהתאים את עצמנו, עדות מומחיות, מומחיות בטיפול בטראומה של פגיעות מיניות, לשפה המקובלת בבתי המשפט. זאת כדי שנוכל לתת תמיכה, ולצעוד ביחד עם הקורבנות בבואן לתבוע את העוול שנעשה להן.
במהלך יום העיון הבנתי כי ניסיון זה נידון לכישלון ידוע מראש. על בתי המשפט לשמש זירה אמיתית לעדויות על טראומות של נשים וילדים. זאת מתוך ההבנה כי עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללויות טראומטיות מייצר את אחת התבניות לקורבנות חוזרת כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהן בבוז, בגועל ובספקנות. הכרה בהפרעות הטראומטיות חייבת להיות כרוכה ביוזמה האמיצה של לזכור, להרגיש, ולהיות עדים – מסע בו מעורבים המטופלים, המטפלים והמערכת החברתית הרחבה יותר. 
המשימה של בתי המשפט, אם כך, היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) . ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה.

 

מקורות

בילסקי ליאורה (2000). אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול. עיוני משפט, כג(2), 421-472.

הרמן, ג'ודית (1994). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.

לה-קפרה, דומיניק (2006). לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה. הוצאת רסלינג.

פלמן שושנה ולאוב דורי (2008). עדות. הוצאת רסלינג.