מחשבות על חוות דעת מומחית במשפטי טראומות מיניות

האומנם: "אורחות בעיר זרה" ?

בתאריך 6.1.09 התקיים יום עיון ראשון מסוגו העוסק בחוות דעת מומחה/ית במשפטים הנוגעים לפגיעות מיניות. יום העיון נערך ביוזמת מרכז סיוע לנפגעות פגיעות מיניות בתל אביב, וביוזמתי, לאחר מספר התנסויות שלי במתן חוות דעת מומחית במשפטים של פגיעות מיניות. השם שניתן ליום העיון מעיד על הכוונה שעמדה לנגד עיננו: עלינו ללמוד את מפת הדרכים, ואת השפה הייחודית, של בתי המשפט על מנת שנוכל להשמיע טוב יותר את קולן של נפגעות הטראומות המיניות.
במהלך יום העיון התברר לי כי ניסיון זה נידון לכישלון ידוע מראש. במקום לנסות להתאים את קולן של נפגעות הטראומות המיניות לשפה המקובלת בבית המשפט, שומה על בית המשפט להתאים את עצמו לסייע לנפגעות הטראומות המיניות להשמיע את קולן הייחודי, כמו גם להאזין לאלם שמאחורי המילים, ולספק זירה ציבורית קהילתית הולמת שתאפשר את עשיית הצדק המרפא לטראומה.
בית המשפט אינו הזירה הטבעית של פסיכותרפיסטיות מומחיות בטיפול בנשים שעברו טראומות מיניות. יתרה מכך, גם אנחנו המטפלות, כמו גם הנפגעות, מוצאות את עצמנו בזירה המשפטית נטולות קול, וסובלות מ"אלימות האלם" (בילסקי, 2000). אני זוכרת את עצמי יוצאת מבית המשפט, בפעם הראשונה שנתתי חוות דעת מומחה, עם תחושה קשה של השפלה, השתקה ואילמות. מאחר ויש לי ניסיון רב שנים של מתן הרצאות, כולל בנושאים שנויים במחלוקת (פמיניזם, אלימות נגד נשים), ידעתי כי מקור הבעיה אינו בכשל אישי שלי, או קושי בהשמעת קולי, אלא במשהו סימפטומטי שמאפיין את מערכת המשפט הישראלית בבואה לדון באלימות נגד נשים.
המסקנה המיידית המתבקשת הייתה לא להגיע יותר לבתי המשפט לתת חוות דעת. עיקר עיסוקי אינו קשור לזירת המשפט, אלא לטיפול בנפגעות, ולכן ההימנעות מלהסכים לתת חוות דעת במשפטים של פגיעות מיניות היא כמעט מובנית מאליה עקב הרצון להימנע מהתחושות הקשות של השפלה, השתקה ואלם. ואכן, נשות מקצוע ממקצועות הטיפול נוטות להימנע מלתת חוות דעת כאלה. כפי שאמרה לי קולגה ותיקה "בעד שום הון שבעולם איני מוכנה לעבור את חווית הביזוי וההשפלה הזו, הספיקה לי פעם אחת".
יחד עם זאת, בעשותנו כך, אנחנו מפקירות את הקורבן לגורלה. חווית ההפקרה, והכעס על העומדים מנגד, היא חוויה אוניברסאלית ובלתי נפרדת מהפגיעות המיניות בילדות. ברוב המכריע של המקרים העולם של הילדה הנפגעת מורכב מאלה שפגעו, ומאלה שעמדו מנגד, שלא ראו, שלא שמרו, שלא מנעו את הפגיעות הקשות. גם במקרים רבים של פגיעות מיניות בבגרות הופקרה הקורבן לגורלה, כשמנגד עומדים עדים שחוששים להתערב. פעמים רבות הפגיעה המינית מתבצעת על ידי אנשים בעלי כוח, כבוד ושררה, שמנצלים לרעה את מעמדם הרם כדי לפגוע. אלה מטילים אימה וטרור על סביבתם, כולל על העדים, וכך מוצאת עצמה הנפגעת, לעיתים לא לראשונה בחייה, מנוצלת ונפגעת על ידי הפוגע, אך גם נבגדת ונזנחת על ידי האנשים הטובים הסובבים שראו, ידעו ושתקו. לעיתים קרובות הכעס על העומדים מנגד גדול אפילו מהכעס על הפוגעים. שכן, הרוע של הפוגעים ידוע ומובהק, אבל האנשים ה"טובים" שראו ושתקו נותנים את התחושה שהעולם הוא מקום רע ואכזרי.
כאשר הנפגעת מגיעה לטיפול המשימה המרכזית של המטפלת היא להחזיר את האמון שנפגע באמצעות ייסוד קשר אנושי שמהווה חוויה מתקנת לכל האלמנטים של הפגיעה: לרוע, לחודרנות, לדה הומניזציה והאובייקטיפיקציה שגרם הפוגע, אבל גם, לא פחות חשוב, לחוויות העמידה מנגד, האדישות וההפקרה מצד העדים שעמדו מנגד. אחת הסוגיות התרפויטיות החשובות בטיפול בנפגעות פגיעות מיניות היא יסוד של ביטחון ואמון. לא קל לבנות ברית טיפולית עם נפגעת שחשה כי נזנחה, הופקרה ונבגדה, לא רק על ידי הפוגע, אלא על ידי סביבה אדישה, שבאמצעות השתיקה והסבת המבט הצידה, שיתפה פעולה עם הפוגע. לעיתים נדרשים מאמצים כבירים, וזמן ממושך על מנת לבנות מחדש את האמון שנפגע אנושות.
ואז, כשסוף סוף, באותן פעמים נדירות שבהן הנפגעת אוזרת עוז ובאה לתבוע את פגיעתה הקשה בבית המשפט, בניסיון לעבור מן הפרטי אל הציבורי, דבר שמהווה שלב חשוב בהתקדמות הטיפול והשיקום של הנזקים הקשים שהותירה הפגיעה המינית. היא מוצאת עצמה עומדת מול מערכת שבאופן מהותי, באמצעות התפיסות המקובלות של ההליך המשפטי , לא רק שאינה נותנת אפשרות למתן קול והכרה בפגיעות הקשות, אלא, יתרה מזו, היא עלולה לגרום לשחזור של הפגיעות מבלי שבית המשפט יספק הגנות מתאימות לעדה הקורבן.
הנפגעת המגיעה לבית מהשפט סובלת משוליות כפולה: היא אישה בתוך מערכת פטריארכאלית – גברית, והיא נפגעת טראומה בתוך מערכת שכשלה בהבנת השפה המיוחדת (או העדר השפה) של הטראומה. המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים . היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר. אין פלא איפה שרוב נפגעות הטראומות המיניות בוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה רשמית ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס (ג'ודית הרמן, 1994)
מגורל דומה סובלת גם העדה המומחית. החומה בה היא פו
גשת היא חומת השפה. השפה הטיפולית של נפגעות הטראומות הקשות, והשפה המשפטית הנן שתי שפות שונות מהותית זו מזו. כפי שהיטיבה לתאר זאת קתרין מקינון בפתיחה לספרה "רק מילים" (Only Words, 1993):

"דמייני לעצמך שבמשך מאות שנים הטראומות המעצבות שלך, הסבל והכאב היומיומי שלך, הניצול בו את חיה, הטרור שאת קמה עימו בבוקר אינם נושא לדיבור…כאשר את מנסה לדבר על הדברים האלה, אומרים לך שזה לא קרה, דמיינת את המאורעות, רצית שהם יקרו, למעשה נהנית מהם. ספרים אומרים זאת… בית המשפט קובע זאת. אין חוק שמסוגל לדמיין את שקרה לך בדרך שבה התרחשו האירועים. את חיה את חייך מוקפת בחלל תרבותי של לא כלום במקום שבו זעקותייך ומילותייך אמורות להיות." (מתוך: בילסקי, 2000).

כאשר קולה של המטפלת, קול שמתבסס על ההבנות בנות זמננו על הפסיכולוגיה של הקורבן, אינו מדבר בשפה המקובלת בבית המשפט, מוצאת עצמה המטפלת המומחית עומדת מול בית המשפט חסרת קול, חסרת שפה שיכולה להיות מובנת בזירת המשפט. השפה של בית המשפט היא השפה של האדם הסביר, השפה של הקורבנות, מעצם מהות הטראומה, היא שפה אחרת, קטועה, מרוסקת, לא קוהרנטית, ולעיתים מתאפיינת בהיעדר שפה, בשתיקה.
משבר העדות על טראומות קיצון בהיסטוריה, בתרבות, במשפט ובפסיכואנליזה הינו נושא שמקבל כיום תשומת לב בספרות הפסיכולוגית וההיסטורית (פולמן ולאוב, 2008). רבות נכתב על כך שמסגרות הייחוס התרבותיות שלנו והקטגוריות הקיימות התוחמות וקובעות את תפיסת המציאות שלנו, כשלו הן בהכלת אירועי האלימות נגד נשים וילדים, והן בניסיון לתת עליהם דין וחשבון. הנפשות המרוסקות, והקולות וההתנהגויות שבקלות ניתן להחמיצם, של הרבה מהאנשים שעברו טראומות קשות עדיין לא נשמעים ועדיין לא מובנים לגמרי . בלב ההתנסות הטראומטית ישנו, כפי שניסח זאת לה קפרה, "משהו" – איזה יתר (excess) שחומק מכל ייצוג ומותיר בתודעה לקונה ריקה (לה קפרה, 2006).
גילוי עריות ופגיעות מיניות בנשים וילדים מהווים כיום מעין סוד תרבותי שאותו אני מנסים למנוע מעצמנו לדעת בצורות שונות של הכחשה קולקטיבית או אישית. לא מקרי הוא שלמשפט של גילוי עריות אכזרי במיוחד המתקיים כיום, בו נתתי חוות דעת מומחית כמטפלת של קורבן הטראומה, הובאה מארה"ב פרופ' אליזבט לופטוס "הכוהנת הגדולה" של תסמונת "הזיכרון השגוי". לופטוס מייצגת את הניסיון החברתי תרבותי להמשיך להכחיש, להשתיק, ולקעקע את אמינות העדויות הקשות של הנפגעות. כתבה גדולה במוסף "הארץ" (עיתון שהשופטים קוראים) התפרסמה בעקבות ביקורה בארץ לצורך העדות (לגמרי במקרה העיתונאי שפרסם את הכתבה הוא בנו של הפרקליט הידוע שמגן על החשוד באונס נכדתו. כל זאת במהלך המשפט עצמו).
השם שניתן ליום העיון "אורחות בעיר זרה" מסמל את המחשבה המוטעית כי עלינו ללמוד את המפה של בתי המשפט, את השפה המיוחדת שמאפיינת אותם, ולהתאים את עצמנו, עדות מומחיות, מומחיות בטיפול בטראומה של פגיעות מיניות, לשפה המקובלת בבתי המשפט. זאת כדי שנוכל לתת תמיכה, ולצעוד ביחד עם הקורבנות בבואן לתבוע את העוול שנעשה להן.
במהלך יום העיון הבנתי כי ניסיון זה נידון לכישלון ידוע מראש. על בתי המשפט לשמש זירה אמיתית לעדויות על טראומות של נשים וילדים. זאת מתוך ההבנה כי עולם שאינו מוכן להכיר במציאות של ניצולי התעללויות טראומטיות מייצר את אחת התבניות לקורבנות חוזרת כאשר הוא מתייחס לפצעים הנפשיים שלהן בבוז, בגועל ובספקנות. הכרה בהפרעות הטראומטיות חייבת להיות כרוכה ביוזמה האמיצה של לזכור, להרגיש, ולהיות עדים – מסע בו מעורבים המטופלים, המטפלים והמערכת החברתית הרחבה יותר. 
המשימה של בתי המשפט, אם כך, היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) . ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה.

 

מקורות

בילסקי ליאורה (2000). אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול. עיוני משפט, כג(2), 421-472.

הרמן, ג'ודית (1994). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.

לה-קפרה, דומיניק (2006). לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה. הוצאת רסלינג.

פלמן שושנה ולאוב דורי (2008). עדות. הוצאת רסלינג.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי דר  On מרץ 28, 2009 at 8:23 am

    תודה על הדברים!
    מאמר חשוב ביותר!

    יחד עם זאת יש לי בעייה עם הדברים הללו במאמרך – במיוחד עם החצי השני שלהם: "המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים".

    ואגב, במערכת המשפטית – ואפילו בראשה – יש לא מעט שופטות. האם גם הן חוטאות בדברים הללו שאת מייחסת למערכת המשפטית?

  • רוני אלוני-סדובניק  On מרץ 28, 2009 at 9:46 am

    שלום ענת,
    המאמר שלך חשוב אך מותיר טעם של החמצה.הרשי לי להיות קצת פחות עדינה ממך ולומר כך: בייניש וברק יושבים אי שם למעלה- תוהים איך נשבר אמון הציבור בהם? ובכן, כשמחצית מהציבור הן נשים, וכשרק 1-3% מהן מגישות תביעות בבתיהמ"ש (אלוני סדובניק 2009-נגישות נשים למערכת המשפט)זאת בעוד ידוע כי כל שנה מדווחות למעלה מ5000 מקרים חדשים של תקיפה מינית, וכשידוע שהמשטרה כגוף פטריאכלי מרפה את ידי המתלוננות בדרכים רבות- כל אלו יחד מסבירים מדוע איבד הציבור את האמון במערכת המשפט.הציבור זה אנחנו. הנשים.אנו גם מחציתו ואנו גם האם, הרעיה, האחות והבת של המחצית שניה של הציבור.
    לגבי אותם מטפלים הנוטלים בחפץ לב את כספן של המטופלות ומתפרנסים על גבן במשך שנים -אך מסרבים מטעמי נוחות וחוסר אומץ מקצועי להכין חוות דעת משפטית לבית המשפט ולגבות את הנפגעות גם מול שועי המשפט-זו בגידה קשה ואכזרית-וכשהיקף התופעה של סירוב מטפלים ליתן עדות עבור מטופלותיהן בבתי המשפט הוא כה נרחב הרי שיש מקום לחשיבה מערכתית במימסד האקדמי המכשיר את המטפלים,לגבי גבולות האתיקה המקצועית שלהם. ויש כמובן צורך דחוף בהידברות עם צמרת מערכת המשפט לגבי הכשרת השופטים בתחום זה.

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 28, 2009 at 12:42 pm

    אני מציה לך לקרוא את המחקר של בוגוש ודון יחיא, שיצא גם בספר. כמו כן, אני מעלה פה ושם בבלוג שלי, כמו גם בפורום "משמורת הוגנת" בתפוז, סוגיות של התייחסות בתי המשפט לחוות דעת של מומחים בנוגע למשמורת ומסוגלות הורית, שמתאימים ברוחם לדבריה של ענת.
    העובדהנ שלעיתים שופטות הן שמכריעות באופן שכזה איננה רלוונטית. ההטבעה הפטריארכאלית אינה פוסחת על אף אחד ואחת מאיתנו, מה גם שנשים במערכות גבריות בהווייתן, חייבות לעיתים את הישרדותן להתאמה מובהקת לקוד החשיבה המערכתי.

    ענת – תודה על הרשימה הזו ועל בכלל.

  • איריס ח.  On מרץ 28, 2009 at 12:42 pm

    תודה על המאמר החשוב.
    כשאני קוראת את דרך הטיעונים שלך ומתוך המחשבות שעולות מהם, עושה רושם שבעצם אין סיכוי בכלל להליך משפטי הוגן, ומיעוט הנשים שפונה אליו מצביע גם על האמון הדל שלהן בכך.
    והשאלה היא:
    האם בכלל צריך להתעקש על כך שהמערכת המשפטית תבין את השפה הטיפולית? האם זה לא משימה בלתי אפשרית בכלל?
    העקרון המשפטי (ויש בו הגיון מוסרי) אומר, שאדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. מכאן נגזר, שעורכי דין של הנאשם יעשו הכל כדי לקרוע את הקורבן לגזרים.
    האם לא עדיף להקים פורום של בתי משפט ציבוריים, ללא כוח משפטי, אבל עם כוח ציבורי, כדי לאפשר מתן במה הולמת לצדק? הרי מבחינת התהליך הטיפולי זה יכול להיות עדיף, לא?
    שיהיו שם נשים וגברים שמסוגלים לדבר ולהקשיב לשפה אחרת. האם באמת עולם החוק והמשפט הגברי הוא המקום הנכון לחפש את הצדק הזה בכלל?
    בעיה, אני יודעת.

  • יוסי דר  On מרץ 28, 2009 at 1:44 pm

    חנה,
    יש לי ראשי פרקים לפוסט שמשיק לנקודה הזו (בהקשר להרכב השופטים הצפוי במשפט קצב).
    מדברייך עולה שאין רלוונטיות לשאלה אם בהרכב תשב גם שופטת אחת (או אפילו שתיים), ובמילים אחרות, גם אם תשב שם שופטת יהיה זה רק מטעמי מראית עין בלבד.
    האמנם?

  • צבי  On מרץ 28, 2009 at 2:46 pm

    אף אני, כיוסי, מסתייג מהקביעה כביכול –
    "המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים . היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן."

    המאמר עומד על בעייתיות אמיתית ויסודית, וחבל לגוררו לאמירות כותרתיות [שנכונותן מוטלת בספק, ואף לא נעשה מאמץ לתמוך אותן בדרך כלשהי].

    מערכת המשפט מבוססת על תימות, שחלקן זקוק לניעור. השיפוט מצוי בידי השופטים, גם בעניינים שדורשים ידע ומומחיות שהם מחוץ לכשירויותיהם. לפיכך, קובעת מערכת המשפט, היועצים ייעצו והשופטים יחליטו.
    והאמת הינה, שדרושים מומחים שיפקחו את עיני השופטים. לא רק במהלך משפטים קונקרטיים. צריך לנצל את השתלמויות הניתנות לשופטים, ימי עיון וכדומה. וככל שיש בורות בקרב השופטים, מחובת המומחים לתקנה. שהרי, יהי אשר יהי, ניוותר בעיקרי היסוד לפיהם – השיפוט יוותר בידי בתי המשפט.

    אף אחד אינו יכול להתכחש ליסודות הפטריאכליים שמנחים אותנו [למרבה הצער, עדיין]. בעבר, במשפטי אונס התירו לשאול נאנסות על עברן המיני; בעבר, כאשר מתלוננת לא ברחה מזירת העבירה – ראו בכך סימן המטיל ספק בנכונות גירסתה; וכאשר היא כבשה את דבריה עת מסויימת – כנ"ל. לקח לנו שנים ארוכות להיפטר מהתפיסה שהולידה מלכתחילה את הגישות המזיקות הללו והשרישה אותה בתרבות, וגם בכללי משפט.

    אך מכאן ועד לקביעה, לפיה כל השופטים פטריאכליים, וכל מטרת המשפט להתנכר למשים וגברים מפני כוחם העודף של הגברים – רב המרחק.

    ומכאן ועד לקביעה שמערכת המשפט מגייסת את משאביה לביצור זכויות נאשמים, תוך הפקרת זכויות הקורבן – רב המרחק.

    אינני מבין מדוע חייבים לקלקל טענות טובות וראויות בסיסמאות ריקות.

  • צבי  On מרץ 28, 2009 at 2:48 pm

    תחת "למשים וגברים"
    צריכות לבוא המילים
    "נשים וילדים"

  • איריס  On מרץ 28, 2009 at 3:37 pm

    את מזכירה בדיוק את הנושא שבו עסקתי מקצועית, והוא משפט-וטראומה מינית, ונידמה לי שאף נפגשנו פעם בנושא (כתבתי את המבוא העברי ל"טראומה והחלמה" שאת מביאה ברפרנס), ונקודת המוצא שלך – אנחנו שותפות לה, ובעיקר למאמץ "התירגום" של המציאות לשפה המשפטית ויותר מכך לפוליטיקה של המשפט.

    אוסיף רק, שמהתרשמותי, ההתנגדות לזה עצומה, ומתבטאת בפעילות סיכול הן באקדמיה והן בלשכת עורכי הדין וכל פורום אחר בעל חשיבות. בין היתר לא היתה הרבה סולידריות בין המיעוט שכן עסק בנושא, ואיכשהו הירווחו מזה המצדדים בגישה שפלדמן מייצג (שהבאת כאן מקצת עליה). ללא ספק מדובר בנושא פוליטי שלוחץ על הנקודות הרגישות של הפטריארכיה, ולכן מן הצד השני המלחמה במהלכים האלה נטולת כפפות. עברייני המין מגינים על עצמם וגם על מסורת של פריווילגיות מיניות.

    אחת הבעיות המרכזיות היא שמנהיגות משפטית פמיניסטית ניכסה את הנושא ופעלה נגדו. צודקת גברת סדובניק שהפסיכולוגים והמטפלים בישראל בוגדים בתפקידם. אבל צריך להיכנס לשם כך לפוליטיקה של הפסיכולוגיה כמקצוע בישראל שמשתף פעולה קבוע עם הממסדים מחוללי הטראומה. אם יפנימו את הנושא של
    PTSD
    זה חולש גם על תחומים אחרים מוכחשים בישראל כמו הלם קרב, עינויים וחקירות, כתות, ועבירות פדופיליה. למה להם להסתבך כשאפשר במקום זה לשתפ פעולה ולהוות גורם "מכיל" במקום גורם מתערב או מרפא ? תפקיד הגורם המכיל קונפליקטים ומרגיע את הקורבן מתגמל מאד.
    הבעיה אינה במערכת המשפט בלבד, אלא בהיעדר רצון חברתי ופוליטי לעמוד מול גורמים בעלי עוצמה, זה מתבטא גם בזירה של עבירות מין.
    אי אפשר לקבוע קביעה מוחלטת שבית המשפט נעדר כלים או רצון להבין עדות קורבן עבידת מין, לפחות במקרי הדגל ניתנו פסקי דין מקיפים, מעודכנים ויסודיים, המלמדים ש"לא בשמיים היא". השאלה היא שאלה של יישום. מערכת המשפט כושלת כשלון מוחלט בעמידה לצד החלש בכל עימות משפטי, ואינה חורגת ממחדליה גם במקרה של עבירות מין.
    זה יותר מצב של "עולם שלישי" מאשר התאנות שמרנית, שכן, כפי שצויין, יש ייצוג גבוה לנשים במערכת המשפט, וחלקן גם מעודכנות בתחום זה.

    לסיום, הפרשה עם אליזבת לופטוס מעוררת דאגה של ממש. שכן, מי שאחראי להטיה הזו היו כביכול הגורמים הליבראלים -פרוגרסיבים בחברה. ולכן, אני מגיעה למסקנה שלא מדובר בבורות או כשל נקודתי, אלא במופעים שונים של שחיתות.

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 28, 2009 at 4:01 pm

    על הגלוי או הסמוי. בגלוי – כבר כתבתי בעבר על חשיבות הייצוג ללא קשר לעמדת המייצגת, משום מראית העין שמגביהה את תקרת הזכוכית הפנימית והחיצונית של נשים אחרות.
    בסמוי – השיטה עדיין מוטה, גברית, בשל התייחסותה לבסיסי הכלח הגבריים, למיון טוב/רע/מותר/אסור גבריים, ליחסי כוחות מגדריים וכיו"ב. בניגוד לששים/ות לומר שנשים נוטות להכשיל נשים או להגביר את דיכויין/אפלייתן, אני לא טוענת את זה כלל וכלל, אלא שנשים בצמרת מחוייבות לקוד גברי על מנת לשמר הישגים אישיים שהן הקדישו להם את חייהן. כלומר – לנאמנות לגבריות שאפשרה להן לפרוץ את תקרת הזכוכית, לפני כל נאמנות אחרת. זה תרבותי עמוק, סמוי ומשפיע על נקודת המבט, שהיא לעולם (אצל אף גבר או אשה) סובייקטיבית ובעליה מתקשה לאבחן מקורות הפועלים בה נגדו/ה.
    במערכת היחסים של נשים עם קוד גברי ניתן למצוא את ההבדל שבין דתיים נינוחים מבית לבין חוזרים קפדנים בתשובה – האחרונים, מקפידים על קוצו של יוד.

  • תמי  On מרץ 28, 2009 at 4:23 pm

    פוסט חשוב.

    יצא לי להשתתף ביום עיון דומה של מרכז הסיוע וחוקרי המשטרה. והרגשתי את הזרות הנוראית הזו, של שתי שפות שונות לחלוטין, אחת קשוחה וחמורה ושלטת, ואחת שמתפתלת כמעט מרוב רצון להיות מובנת כבר, אותי זה מילא תסכול, אבל גם הערכה לנשים שממשיכות להאבק ולדבר.

  • חני  On מרץ 28, 2009 at 5:09 pm

    ותודה על פוסט חשוב. היצגת נושא חשוב מנקודת מבט ייחודית. חשוב גם הסיוע שאת מעניקה לנשים הן מבחינה תראפויטית והן בבניית הגשר עם המערכת המשפטית. המשפט גם הוא, כפי שהסברת,וכפי שגם אני רואה זאת, הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול. בהצלחה בעיסוקייך וגם כאן, ב"רשימות."

  • יוסי דר  On מרץ 28, 2009 at 6:46 pm

    חנה,
    אני לא מדבר על תקרת הזכוכית (עניין חשוב כשלעצמו אבל לא רלוונטי לכאן).
    אני מדבר על היחס של שופטת – להבדיל משופט – אל קרבן עבירת מין (קרבן ממין נקבה) המעורבת במשפט.
    וכשאני מדבר על היחס – אני מתכוון הן להתערבות והגנה על העדה מפני חקירה נגדית דורסנית שניכר עליה בעליל שכוונתה להפחיד יותר מאשר לחלץ את האמת, והן לגישה יותר מבינה ופחות חשדנית כלפי אמינות העדה – בהשוואה לשופטים גברים.

    והנה את מדברת על מחוייבות לקוד גברי, שבעצם אומרת ששופטת לא תועיל.
    אני לא זוכר שהמחוייבות הזו עבדה במשפט חיים רמון.
    ואגב, אני מכיר לא רע את פסקי הדין של בייניש, ואני לא מזהה אצלה כל מחוייבות מעין זו. הדבר חשוב כיוון שהשופטות למטה אמורות לשאוב השראה מעמדותיה של בייניש בסוגיות הללו.

  • בו  On מרץ 29, 2009 at 1:21 am

    פתרון:
    נרשיע את המואשמים באונס ועבירות מין, ללא חקירה נגדית של עדי התביעה.

    פשוט נניח, ככה מראש, שהנאשם עשה את המעשה.

    וברצינות:
    איך אפשר לשנות פרוצדורות שהוסכם על המערכת שלא לפגוע באדם עד שתחתם הוכחה אשמתו, אד-הוק למקרי עבירות מין?
    להקל על עדי התביעה במשפט אונס ולא במשפט רצח, זה כמו להניח מראש שהיה אונס. אחרת, אם לא היה אונס, למה היחס השונה? (כי יש פה נאנסת, ובשביל נאנסת צריך אנס, והאנס הרלונטי לעדות שלה הוא הנאשם… מקווה שזה ברור שכדי להצדיק את הסטיה הנחנו שהנאשם אנס – מה שלא אמורים לעשות עד שהוכחה אשמתו בדרך הרגילה)

    (על ענין זה קראתי לראשונה אצל משה גולדלבט)

    "המשימה של בתי המשפט, אם כך, היא ללמוד את השפה של הטראומה. המשימה שעלינו להתמודד עימה היא לדאוג לכך שהיסטוריה טראומטית תוכל להצמיח סיפור משמעותי בשדה החוק. לדאוג לכך שהחוק יאפשר את מסירתה של היסטוריה טראומטית (שקודם לכן הייתה, בהגדרה, בלתי ניתנת למסירה) . ולחתור לקראת בניית גשרים בין השפה המשפטית והשפה, או העדר השפה, השתיקה, של הטראומה על מנת שיעשה הצדק מרפא לטראומה"

    המשימה היא חד-צדדית כאן, נפגעות ומערכות שעוזרות להם צריכות להמציא את הדרך להביא את הראיות לבית משפט, ואם לא ניתן הדבר, לא יענשו עבריינים – כפי שקורה עם משפחות הפשע ועם עברייני צווארון לבן וכו'.
    אסור לבתי המשפט – וגם המחוקק לא ראוי שיעשה כך – לסטות במקרה של סוג נאשמים אחד (בעבירות מין) ולא באחר (פשע מאורגן, למשל).

  • מיכאל י.  On מאי 7, 2009 at 10:51 pm

    השכלתי. תודה לך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: