על הספר "מופקרות – נשים בזנות"

איך להשתקם מזנות

 

כתבתה של ורד לי במוסף הארץ מתאריך 1.10.2008

 

איכות ספרה של גור היא שלצד הישענות על השיח הפמיניסטי היא לא זונחת את האדם. מחקרה משלב ראיונות ושיחות עם נשים שעבדו בזנות, ומתבסס על היכרות מעמיקה עמן וטיפול בהן שנמשך כבר 25 שנה. בספרה פורמת גור הרבה מיתוסים שנרקמו סביב זנות, כשהמרכזי מביניהם הוא נושא הבחירה. גור מצטטת מחקרים שנעשו בעולם בשנים האחרונות ומדגישה כי הגיל הממוצע של נשים בזנות נע בין 13 ל-18. בספרה היא מביאה עדויות התומכות בכך שרוב הנשים מתחילות לעסוק בזנות בכפייה, על ידי גבר שעמו הן בקשר אינטימי ועל רקע של התמכרות לסמים – שברוב המקרים הגבר גרם לה במכוון.

פרק נרחב בספר מוקדש לתפקידם של הסרסורים. היא מצטטת קטע מתוך ראיון עם סרסור, שתיאר מה הם מחפשים בעת גיוס נערות לזנות: "יופי? כן. מומחיות במתן שירותי מין? זה ניתן ללמוד בקלות יותר ממה שניתן לחשוב. אבל מה שהכי חשוב זה ציות. צייתנות. וכיצד משיגים צייתנות? אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן – מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד".

 

ספרה של גור- כיום ראש תחום שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, מוליך את הקוראים מילדותן של הנשים, הידרדרותן לזנות ועד ניסיונות השיקום.

גור החלה את דרכה בתחום העבודה הסוציאלית לפני 25 שנה, בכלא הנשים נוה תרצה. "בעבודה הטיפולית עם הנשים גיליתי שכולן עברו בילדותן התעללות מינית קשה, פיזית או נפשית, ניסיונות אובדניים, התמכרויות וזנות", היא מספרת. "אנשי המקצוע התעלמו מההקשר הרחב של התופעה, שהוא ניצול נשים, והתייחסו אליהן כאל מופרעות אינדיווידואליות. הם העדיפו להדחיק את זה כדי לא להתמודד עם התופעה, ראו בהן נשים מופקרות. היה ברור לי שהאסירות המפחידות כביכול הן קורבנות מגיל צעיר שהתגלגלו לתעשיית המין והסחר בסמים. הן קורבנות של החברה, והחברה הישראלית לא יכולה להתנער מהן ולהפקיר אותן".

ב-89' הקימה גור את ההוסטל הראשון בישראל לאסירות משוחררות, במימון הרשות לשיקום האסיר, וניהלה אותו במשך 12 שנה. "רוב המוסדות שטיפלו בנשים עברייניות נוהלו אז על ידי גברים ואימצו שיטות טיפול נוקשות על מנת לחנכן מחדש", אומרת גור. הכישלון בטיפול ובשיקום של נשים שהגיעו לכלא, לדבריה, איתגר אותה וחייב את בנייתה של מסגרת שתאפשר חוויה מתקנת ומרפאת, שתבטל את עקרונות ההיררכיה והענישה ותיצור מרחב טיפולי של חקירה הדדית.

לכתבה המלאה:

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1020318.html

 

 

 

לא זונות – מופקרות

 

כתבתה של יונית נעמן, NRG, מתאריך 11.11.2008

 

מופקרות - ענת גור

מופקרות – ענת גור צילום: טל גור, כריכת הספר

השם שבחרה ענת גור לספרה מלמד באופן מתוחכם על הצביעות, ההכחשה וההזנחה הנפשעת, המצויות ביחסה של החברה כלפי נשים שעוסקות בזנות. המילה "מופקרות", מסמלת הן את מעשה ההפקרה, את הדחיקה האלימה (והאילמת) לשוליה האפלים של החברה והן את העברת האחריות על הפשע לקרבנות, המגולמת בכינוי שדבקו בו מובנים של פריצות ודרדור מוסרי.

ענת גור, פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית ללימודי מגדר וראש התחום לשיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, עוסקת מזה שנים רבות בטיפול בנשים במצוקה. ספרה מופקרות הוא מסמך מטלטל ופוקח עיניים על מציאות חייהן של נשים רבות מדי, שחוות אלימות מינית בגיל צעיר, ומוצאות מפלט שהוא שבי חדש בזרועות סרסור, בתעשיית המין, בסמים קשים.

קשה מאוד לצלוח את "מופקרות", אך גם בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים. גור כותבת בשפה קולחת ונהירה שעומדת בסתירה מוחלטת לזוועות אליהן היא מתייחסת. אמונה על תיאוריות פמיניסטיות ועל תיאוריות פסיכולוגיות של טראומה נפשית, מתארת גור את הדה-הומניזציה שעוברות נשים בזנות כשהן "מופחתות לדרגת 'בשר תלוי על אנקול אצל הקצב', שכל אחד יכול למששו, לסחור בו, לקנותו", ואשר מאפשרת את קיומו המתמשך של מוסד הזנות.

בספרה, כמו גם בעשייתה הפוליטית והטיפולית בעשרות השנים האחרונות, מבקשת גור לבסס מצע תיאורטי מוסדר המאלץ להכיר במוסד הזנות כ"פשע מאורגן ונפוץ אשר מפקיר ילדות, נערות ונשים לאונס ממוסד, התעללות, סאדיזם וג'נוסייד".
<!–<<>>

לכתבה המלאה:

 

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/809/528.html

 

זנות בישראל:הערה שיפוטית מרושעת, וספר חדש: מופקרות

 

ד"ר אורית קמיר מתאריך  10.11.2008

 

לכל תחום יש הספר המכונן שלו; זה שאי אפשר לכתוב מאמר, או עבודה סמינרית בלי להתייחס אליו. אין ספק שמופקרות הוא הספר המכונן של הזנות בישראל. ואם היום הוא בין הספרים הבודדים בתחום – אין ספק שנוכחותו תדרבן פרסום של ספרים נוספים, אשר יתייחסו אליו, יצטטו אותו, יתווכחו איתו, ימשיכו אותו ויוציאו אותו בכך מן הכוח אל הפועל.
 
ענת גור, איפא, הניחה את אבן הפינה לדיון היסודי בזנות בישראל, שמזמן הגיע זמנו. אבל גדולתו של הספר אינה רק בעצם היותו; מעבר לעצם קיומו, הספר עושה מהלך פשוט ונדיר: הוא מצליח להציג ולהמשיג מחדש תופעה שרבים חושבים שהם מבינים, להמחישה, לבאר אותה, ולהעבירה באופן הומני וישיר שקשה לעמוד בפניו.

לכתבה המלאה:

 

http://www.notes.co.il/orit/49416.asp

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ישי  On מרץ 16, 2009 at 10:50 am

    אני קורא את מאמריך ורוצה לשאול לדעתך.
    אני הולך מדי פעם לקבל מסאג'ים. כאלו של נשים שעושות מסאג'ים אמיתיים. לא במכוני "בריאות". לאחר מספר פעמים, ולעתים אפילו בפעם הראשונה, הן עוברות למה שמכונה "עיסוי עדין".
    לי הדבר נעים, ואני תוהה- האם הדבר אינו מוסרי ?מה דעתך ?

  • רן ארז  On מרץ 22, 2009 at 12:35 pm

    אהבתי… מאמריםן יפים

  • רן ארז  On מרץ 22, 2009 at 12:36 pm

    אהבתי… מאמרים יפים

  • מרשימות  On מרץ 23, 2009 at 12:58 pm

    אני רואה שאין הרבה תגובות וקבלת פנים חמה והייתי רוצה לנסות להאיר לך משהו מצד הקוראים.
    יש משהו לא "צנוע" בדרך בה בחרת לפתוח את הבלוג שלך. לא כתבת על עצמך בחרת לצטט בקורות ומאמרים על ספר שלך. לקרוא בעיתונים אנחנו יכולים לבד. באת לכאן, ספרי על עצמך, כתבי. יש משהו מנוכר באיך בחרת להתחיל לדעתי. אני לא מתקיף, אני באמת מנסה לעזור. את רשאית כצובן למחוק את התגובה הזאת. no hard feelings. ברוכה הבאה.

  • יואל  On אפריל 9, 2009 at 12:37 pm

    אל תשימי לב לאנטישמים ברשימות. הם ימלאו לך את הבלוג באגו שלהם ולא תוכלי לחשוב לבד, הם לא יתנו לך. תסתכלי מה אורית קמיר עושה ותעשי כמוה.

  • dasdsadas  On יולי 22, 2009 at 5:05 pm

    still evening guys(=
    suddenly I was enjoying blogs and I have found this web page…
    I found that this article is very updated there are chances that it couldn't update me less..
    I would like to thank the writer(= even tho I have browsed a page which looks like it talk about the same subject link: http://ordertramadol.tabulas.com/

  • שירי  On אוקטובר 15, 2011 at 9:26 pm

    מנערת ליווי לשעבר
    אני אשתף כי היום אני כבר יכולה אבל עד לפני שנה עסקתי בזנות קראו לי "נערת ליווי"
    אני בחורה צעירה אבל לא צעירה מדי בת 28 והתחלתי לעבוד בזנות בגיל 24 למראית עין הייתי ואני נראית כבחורה נורמטיבית לחלוטין אפילו די מרשימה הסיבות ללמה הגעתי לזה הם אינסופיות אצלי ואני מודעת לכל אחת ואחת מהן מודעת עד כדי כאב אבל הבנתי בשנה הזאת שהסיבה העיקרית שלי הייתה הרגשה של אין ברירה של אין אפשרות אחרת בכדי לפתור את הבעיה וגם כי כבר היה ניתוק מכל העולם מהמשפחה מהחברים והייתה תחושה של לבד בעולם ואין לי מה להפסיד כבר, בשלב מסויים שהייתי כבר די בקצה כבר התחלתי להשתמש בסמים ולעבוד יותר מהרגיל נשלח אליי סוג של מלאך בדמות אדם שלא וויתר במשך קרוב לשנה והחליט שאני לא צריכה להיות שם וזה לא המקום שלי ואם הזמן והייתי צריכה את הזמן למדתי לסמוך עליו ולהאמין בו זה היה תהליך ארוך שבו הוא נבחן אינספור פעמים וכמו שהייתי אומרת לו הוא תמיד לא רק עמד בציפיות אלא תמיד גבר על כל ציפייה שלי בקיצור הוא שלף אותי משם בדקה ה90 . הסיבה שסיפרתי את זה היא שאני מקווה להיות איכשהו מסוגלת לעשות את זה בשביל מישהי אחרת שהייתה במקום שלי ואני עוד שוברת את הראש איך אני יכולה לעשות זה

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: