יחסי אמהות בנות – הקדמה

"במשך שנים קודשו דמטר, אלת החיים, ופרספונה, העלמה- הבת – הצל העוברי שלה. המתוחכמים שבקדמונים כרעו להן פולחנים סודיים מורכבים, ואילו כל שאר האנשים עבדו אותן בגלוי. אולם חגיגות
אלה לכבודן של אמהות ובנות נפסקו – איש אינו יודע מדוע. שוב לא ניתן היה לסגוד למורשת העבר… הסגידה לאם עברה בדרך כה כמוסה מדמטר לבתה פסיכה. פסיכה העדינה והמאוהבת באהבה, המאוהבת בנישואים, הוכתרה עד מהירה בתואר המקודש "האם הבתולה מריה", ובתה של פסיכה הנאה הפכה לבן ושמו ישו. וכל זה קרה במהירות הבזק. דמטר נושלה מן הכוחות שהיו נתונים בידיה, עלומיה נקרעו ממנה, והיא נידונה לגלות בנתיבי ההסטוריה כנודדת אומללה ומעוררת זוועה. מעתה לא הייתה עוד האלה – האם.  מעתה הופיעה דמטר רק כדמות אם חורגת, על פי רוב אכזרית או בדמות מכשפה הבאה לרדוף ילדים בסיפורי אגדה או בסיוטי לילה. ומה עלה בגורלן של פרספונה ופסיכה והבתולה מריה ? הן הפכו לסינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת, שאותן דנה דמטר, בדמות האם החורגת, לביתיות מאולפת ואילמת. וכולן פנו לנסיכים או לאבירים, להצילן מהשתלשלות עניינים מוזרה זו."

(פיליס צ'סלר, 1987נשים ושיגעון)
 
"אובדן הבת לאם, אובדן האם לבת, זו תמצית הטרגדיה הנשית. אנו מכירים את בליר (הקרע בין אב לבת), המלט (הקרע שבין הבן לאם), ואדיפוס (הבן והאם) כהתגלמות הטרגדיה האנושית. אך עד כה לא זכו התשוקה והקרע שבין האם לבת למלוא ההכרה"

(אדריאן ריץ',ילוד אישה).

אחת הפעמים הראשונות שבהן חדרה לתודעתי המורכבות הקשה והטרגית של יחסי אמהות בנות הייתה כאשר הנחיתי קבוצה קצרת מועד לנפגעות תקיפה מינית בילדות, בהוסטל לאסירות משוחררות. בקבוצה תיארו הנשים מסכת של התעללויות קשה מצד גברים, אבות, אחים, קרובי משפחה. אולם, אצל רובן, בלט כעס קשה כלפי אמהותיהן. כאילו הן היו המתעללות, ולא הגברים. "לאבא שלי אני יכולה לסלוח, לאימא לעולם לא אסלח" אמרה אחת המשתתפת בקבוצה. אני זוכרת את תמיהתי הרבה: "הרי האמא לא הייתה המתעללת, אז מדוע ?". זו הייתה נקודת ההתחלה למסע האישי שלי של התבוננות, חקירה, תשומת לב והעמקת ההבנות ליחסי אמהות בנות הן בחיי האישיים, ובעיקר בחיי המקצועיים כמטפלת וכמדריכה של נשות מקצוע מטפלות. 
שנים מאוחר יותר, ביום עיון של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב ובירושלים, "האמא שלי האמא שבי. על אמהות בנות וגילוי עריות" (נובמבר 2002) מתארת דורית אברמוביץ', עיתונאית, נפגעת גילוי עריות את הסיבות לכעס דווקא על האם ולא על האב : "עולם ההתייחסות שלי כילדה וכנערה היה לעולם היא, האם. הפקעתי את אבי מזיכרוני, מתודעתי, לא מצליחה להכיל את זוועות ההתעללות שלו בי, לא מסוגלת לשרוד את פריצת פרטיותי על ידו. האמנזיה שהפעלתי מבלי לדעת על קיומו, התנהגותו ופשעיו לא חלה על אמי. מטילה עליה את כל כמיהתי, מצפה ממנה כי תציל אותי. הסרת האחריות ממנו, מן התוקפן הראשי, נבעה מן המסרים שהופנמו בי מסביבתי.. " (הרצאה ביום העיון, נובמבר 2002).
מאוחר יותר כאשר נתקלתי במאמרן של ג'ודית הרמן ואימה הלן לואיס בלוק  (Herman & Lewis, 1986), שתיהן פסיכיאטריות, אם ובת, על כעס ביחסי אמהות בנות, חשבתי כי הן, כמטפלות מומחיות לאינססט, זיהו את הכעס ביחסי אמהות בנות ממקום דומה לשלי, מעבודה קלינית עם נשים שעברו גילוי עריות  על ידי אבותיהן, ולמרות זאת בולטת עצמת הכעס שלהן דווקא על האמהות.
מעבודתי הטיפולית עם נשים, ומעבודתי כמרצה וכמדריכה, אני נתקלת פעם אחר פעם בעצמה של יחסי אמהות בנות, במורכבות של יחסים אלה, במרכזיותם ביחסי התירפיה, וביחסי ההדרכה. אני מבינה יותר ויותר כי יחסים אלה, שהם עמומים וחסרי קול ברור בתרבות, בספרות, באומנות ובפסיכותרפיה, מעצבים את יחסי הטיפול עם נשים. וכי ללא מודעות ועיבוד של יחסים כואבים וטעונים אלה של אמהות ובנות שלנו, של המטפלות, לא נוכל לספק ביחסי התירפיה עם נשים את החוויה המתקנת שמאפשרת אפקט מרפא.

לכעס ביחסי אמהות – בנות יש קונפיגורציה מיוחדת שמתבססת על הסתירה שבין הסטטוס הנמוך של נשים בחברה, ובין כוחן כאמהות. הנחיתות החברתית של נשים יוצרת באופן בלתי נמנע מצב של כעס כרוני, בו בזמן שזה נחשב מסוכן לבטא את הכעס הזה, או אפילו לזהות באופן מודע את מקורותיו. הכעס של הבנות על אימהותיהן נובע בעיקר משום מעמדן הנחות של האמהות, אותו הן מורישות לבנותיהן. אמהות בתרבות שלנו אינן יכולות להוריש לבנותיהן מורשת של כוח ועצמה נשיים. אלה שייכים לגברים בתוך התרבות הפטריארכאלית.

הכעס הכרוני הזה נמצא בקונפליקט עם  ההזנה ועם רגשות האהבה שהם הבסיס העקבי של הכבוד והכוח של נשים (Herman & Lewis, 1986). לכן הכעס ביחסי אמהות בנות הוא מצב מכאיב במיוחד לשתיהן. ראשית משום שזו העתקה של כעס  (displaced anger) ממקום אחר, שלא מוצא את מקורו האמיתי, ושנית משום שהוא מפריע לתפקידן המשותף כמזינות. גם בעיצומו של הקונפליקט לשתיהן יש תחושה שכעס לא שייך למערכת היחסים ביניהן, ושתיהן כמהות לפיוס.

סדרת מאמרים זו תסקור את הספרות המקצועית העכשווית שדנה ביחסי אמהות בנות, וכן מחשבות, הרהורים ןתיאורי מקרים במטרה לשים את יחסי אמהות בנות במוקד תשומת הלב המקצועית.  ולהצביע על החשיבות הרבה שבדיון ובהעלאה למודעות, בתוך מקצועות הטיפול, את המורכבות והמרכזיות של מערכת יחסים זו, על מנת שנוכל לספק מסגרת טיפולית מיטיבה לנשים.

 

Herman, J.L., & Lewis, H.B. (1986). Anger in the mother-daughter relationship. In: . Bernay, T., & Canter, D.W. (eds). The Psychology of Today's Women.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 9, 2009 at 12:44 pm

    רשימה חשובה אבל הטקסט חוזר על אותו רעיון שוב ושוב בעשרות פסקאות

  • דבורה לדרמן-דניאלי  On מאי 1, 2009 at 6:30 am

    אכן נושא כל- כך קריטי בחיינו… הזכרת במישפט את עובדת היותנו מזינות, ואני סבורה שזו נקודה משמעותית שמשפיעה על תופעות כמו דיכאון אחרי לידה ובכלל קשיים ריגשיים, מצבי חרדה, דיכאונות ותופעות נפשיות שונות שמתבטאות בחיי נשים. אנו מזינות את סביבתנו המשפחתית בכל כך הרבה מובנים , והמקור הכמעט יחידי להזנה עמוקה עבורנו הוא הקשר אם-בת. כשקשר זה לא מזין (ולעיתים אף שואב עוד ועוד כוחות ומשאבים נפשיים) האישה נותרת מרוקנת, נתונה במאבק הישרדות, ממש

    תודה על כתיבתך ורעיונותייך.
    דבורה….

  • lital  On נובמבר 19, 2011 at 3:02 pm

    האם אפשר לקבל מקורות נוספים לקריאה? תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: